הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בסוף השבוע שעבר הבן הגדול שלנו הכריז שהוא הולך לים. אומנם פברואר, אבל זה נשמע לו רעיון הגיוני. בגיל 16 הכל נשמע רעיון הגיוני. הוא התעורר מוקדם מאוד בשישי בבוקר, וירד עם חברים ברכבת מירושלים לתל אביב. מתחנת השלום הם לקחו רכבת קלה, וכעבור זמן קצר היו בים. המים היו קרים, אבל לא היה להם אכפת, נעורים הם דבר מחמם. אחר כך הם אכלו משהו, מקווה שלא שתו משהו, ואפילו התקמבנו על כרטיסים למשחק בבלומפילד (ישבו ביציע של הבריגדה של הפועל ירושלים, אלא מה).
לפני שיצא אמרנו לו: "רק שים לב מתי הרכבת האחרונה לירושלים, שלא תפספס". הוא כמובן לא עשה את זה. יודעים באיזו שעה יוצאת הרכבת האחרונה מתל אביב (העיר השנייה בגודלה בישראל ומרכז התרבות והבילוי העיקרי שלה) לירושלים (העיר הראשונה בגודלה, ועיר הבירה של המדינה)? ב־14:09. יודעים מתי נכנסת השבת? בירושלים היא נכנסה בשבוע שעבר ב־16:54 (אני אוהב איך שבת מדייקת על הדקה, כמו הרכבת!). הנסיעה מתל אביב לירושלים נמשכת 40 דקות. כלומר יש שעתיים שלמות מהגעת הרכבת האחרונה לירושלים ועד כניסת השבת. זה הגיוני כמעט כמו ראש של בני 16.
ניחא, אז לא רכבת. יש אוטובוס. קו 480 האחרון מתל אביב לירושלים יוצא ביום שישי ב־16:30. כן, הוא מגיע אחרי כניסת השבת. איך קורה הפלא הזה? התירוץ הרשמי הוא שעובדי הרכבת צריכים לבצע יותר פעולות אחרי השירות, לעומת נהגי אוטובוסים. זה עדיין לא מסביר כלום אבל מילא. אלא שגם האוטובוס הזה לא היה רלוונטי אחרי המשחק בבלומפילד. כשהחבר'ה סיימו את ענייניהם, לא היתה להם תחבורה ציבורית כדי לחזור הביתה.
הילדים שלנו לא מצליחים להבין איך אין תחבורה ציבורית בסופי שבוע. גרנו שנתיים בארצות הברית. סופי שבוע היו מתנה, זמן משפחתי שלא יסולא בפז. הסתובבנו, טיילנו, עשינו חיים, וחלק גדול מהדרך עשינו בתחבורה ציבורית. מבחינת הילדים, זה היה שקוף לגמרי, טריוויאלי. הם לא הקדישו לזה בדל של מחשבה. כמו חשמל, כמו ביוב, כמו כל תשתית ציבורית אחרת, זה פשוט שם.
אולי בגלל זה הנער לא טרח לחשוב מראש מתי לחזור הביתה עד שגילה שאין לו איך. הוא התקשר: "אמא, נגמרו האוטובוסים". הרי ידענו שזה מה שיקרה, ואמרנו לו מראש להיערך לכך, והטלנו עליו את האחריות גם עכשיו: "אתה צריך למצוא פתרון". מה לעשות, יש דברים שצריך ללמוד דרך הרגליים, בעיקר בגיל 16. במקביל, התחלתי להתארגן לתל אביב לאסוף אותו ואת חבריו.
אבל כעבור דקה הוא התקשר שוב. "אמא, הכל טוב, מצאנו אוטובוס", הוא אמר, וניתק. הם מדברים מהר, בני הנוער, ולא ממתינים לתגובות. שאלנו בווטסאפ איזה אוטובוס נוסע בשעה הזו, והוא השיב שיש להם אוטובוס למבשרת ציון. כשחיפשנו איזה אוטובוס יש בשישי אחר הצהריים מתל אביב למבשרת ציון, גילינו את קו 715. מהיר, קל — ובחינם. החבורה הגיעה למבשרת, משם אבא אחד הקפיץ אותם לירושלים, וקצת אחרי 19:00 הילד נכנס הביתה, חיוך גדול על פניו. ניצח אותנו, ניצח את המערכת, עכשיו מה יש לאכול.
במפעל הגבינות של תנובה בתל יוסף היו עד לפני כמה שנים שלושה קווי ייצור: בכשרות רבנות, בכשרות בד"ץ, בכשרות מהדרין. עכשיו יש רק שניים, בד"ץ ומהדרין. למה? כי רשתות השיווק דורשות להתיישר למה שהן מגדירות "המכנה המשותף הגבוה ביותר"
2 קו 715 הוא חלק ממערך האוטובוסים של נעים בסופ"ש. השירות הזה, של תחבורה ציבורית במשך כל שעות השבת — ובחינם! — הוא פלא. הוא גורם אושר למאות אלפי ישראלים ויותר, שפתאום יכולים לנסוע לפה ולשם, לצעירים או נטולי מכוניות אחרים שיכולים לצאת לתל אביב בשישי בערב או לנסוע בשבת לים. חשבו רק על מבשרת ציון: כמעט 30 אלף תושבים, והם יכולים להיפרד לרגע מההרים ולרדת לחוף.
האוטובוסים של נעים בסופ"ש, שמפעילות ומממנות הרשויות המקומיות, נוסעים כבר שש שנים, ורק הולכים ומתרבים. היו למיזם חבלי לידה קשים, אבל מרגע שנולד הוא גדל ללא הפסקה, עם ביקוש גובר של הציבור, עוד ועוד רשויות שמצטרפות וקווים מהירים. בראשית הדרך, ב־2019, שישה קווי מיניבוס נסעו בין תל אביב, גבעתיים, קריית אונו ורמת השרון. היום יש 17 קווים שמחברים 12 רשויות, מכפר סבא, רעננה והרצליה עד נס ציונה, שוהם, מודיעין ומבשרת ציון. לפני שבועיים התבשרנו שהקו לשוהם יעצור גם בנמל התעופה בן־גוריון, וסוף כל סוף תהיה תחבורה ציבורית לטסים בשבת. למה? כי יש ביקוש. יש צורך. ב־2025 נסעו בקווי השבת 1.8 מיליון בני אדם, כלומר יותר מ־33 אלף בממוצע מדי סופ"ש (לפי נתונים שפרסמה מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל אביב ומחזיקת תיק התחבורה בעיר). וזה רק נעים בסופ"ש, יש עוד מיזמים מקומיים אחרים (סבבוס של רמת גן ועוד).
למרבה האירוניה, המיזם המוקדם היה שבוס, שנולד בירושלים לפני עשור. הוא פעל על בסיס מימון המונים במסגרת אגודה שיתופית שהקימו ירושלמים שנמאס להם (בירושלים דווקא יש תחבורה ציבורית בשבת, אבל במזרח העיר), עד שנקלע לקשיים ונסגר. מבחינת ירושלמים, מבשרת ציון היא כמו עוד שכונה בעיר. רק 10 ק"מ מפרידים בין שני היישובים, אבל תהום פעורה ביניהם, ועוד לא נמצא האוטובוס שמצליח לחצות אותה.
1 צפייה בגלריה
אוטובוס של נעים בסופ"ש בתל אביב. עשרות אלפי נוסעים בכל שבוע
(צילום: באדיבות עיריית תל אביב־יפו)
3 מיזם נעים בסופ"ש הוא הצלחה כבירה, אבל גם קצת כישלון. מצד אחד, הוא המרד שהיינו צריכים — מרד של השלטון המקומי בשלטון הארצי, מרד מנומס שלא יוצא מהקווים. מאז 1991 רק משרד התחבורה יכול לאשר קווי תחבורה ציבורית בשבת, אז בנעים בסופ"ש לא גובים תשלום עבור הנסיעה. למשרד התחבורה אין מה לעשות נגד השירות הזה, והפוליטיקאים נאלצים להביט חסרי אונים ברשויות המקומיות שמורידות אותו על הברכיים.
אבל מצד אחר, השפעת המרד הזה מוגבלת. התדירויות לא מספקות (תלוי איפה), האוטובוסים מלאים, פריסת הקווים לא רעה ובכל זאת מצומצמת (העצירה בנתב"ג היא בהחלט עליית מדרגה חשובה). היעדים מוגבלים. תחבורה ציבורית צריכה רשת, וכאן אין באמת רשת. רוב הקווים מכוונים לתל אביב, למרכזי הבילוי והים. ומה עם כפר סבאי שרוצה להגיע לבית החולים מאיר? ומה עם סבתא שגרה ברעננה ורוצה לבקר את נכדיה בהרצליה? ומה עם בני נוער מגבעתיים שרוצים לצאת לבלות בקריית אונו? (בסדר, זו היתה בדיחה, תצחקו). בתחבורה, היצע יוצר ביקוש — איפה שתשימו עוד קווים יהיו עוד נוסעים, גם בשבת.
אבל החסרונות האלה קטנים מהיתרונות, ועשויים להיפתר עם הזמן. נעים בסופ"ש הוא עדיין אחד המיזמים החשובים שהיו כאן, באופן שבו הוא משנה את השגרה של רבים כל כך, ובאופן שבו הוא ממסד שיתוף פעולה הדוק בין הרשויות המקומיות. הלוואי שראש העירייה שלי בירושלים, משה ליאון, היה מצטרף לשיתוף הפעולה הזה. קו של נעים בסופ"ש שיגיע לתחנה המרכזית בכניסה לעיר הרי לא יפריע לאף אחד. לצערי, אין סיכוי שזה יקרה כי ליאון תלוי פוליטית בחרדים. וזה מצער מאוד.
בעבר, אגב, היתה תחבורה ציבורית אל ומירושלים בשבת. היו מוניות שירות מתל אביב. נסעתי בהן בתור סטודנט חסר מכונית. אבל השירות הזה הופסק. כך גם קו 222 של חברת דן שנסע מתל אביב לנתב"ג. אנחנו במדינה שבה הסטטוס קוו נמצא בזחילה מתמדת רק לכיוון אחד.
4 והמגמה הזאת לא מתחילה ונגמרת בתחבורה ציבורית, היא בכל מקום. למשל, באוכל שלנו: יצרניות המזון, בדגש על מוצרי חלב, נעות לכיוון כשרות המהדרין. במפעל הגבינות של תנובה בתל יוסף היו עד לפני כמה שנים שלושה קווי ייצור — בכשרות רבנות, בכשרות בד"ץ, בכשרות מהדרין. עכשיו יש רק שניים, בד"ץ ומהדרין. ואלה שני קווי הייצור היותר יקרים. הציבור שדורש כשרות מהדרין אומנם יחסית קטן, אבל הוא גם מאוד קולני. ורשתות השיווק, הסבירו לי בכירים באחת מיצרניות המזון, דורשות להתיישר עם מה שהן מגדירות "המכנה המשותף הגבוה ביותר". המונח הזה מוציא אותי מדעתי. זה לא המכנה המשותף הגבוה ביותר, זה הזנב שמכשכש בכלב. ובהצלחה. הוא משנה את השוק כולו.
הנה עוד דוגמאות: חשבון הטוויטר שנקרא חרדים אקספרס סיפר כיצד חברות כוח אדם שמעסיקות נשים חרדיות צריכות לקבל "תעודות כשרות", כלומר נדרשות לאישור רבני כדי להפעיל מרכזי תעסוקה. והוא סיפר איך בפרויקטים של פינוי־בינוי בשכונות חרדיות בירושלים קבלנים נאלצים להתכופף בפני רבנים ולהעסיק "יועץ רוחני לבנייה", כזה שהרב אישר, כדי לפקח על הבנייה ולוודא שהיא עומדת בכללים שהוא הגדיר. מיותר לציין שלא מדובר במהנדס בניין בוגר הטכניון. וגם במספרות יש תעודות כשרות, וזמרי חתונות נדרשים לאישור רבני.
הסיפור הזה הוא מזמן לא רק הלכתי, ולא רק חברתי, אלא גם כלכלי. ההכשרים הם גם דרך לשלוט, אבל גם ביזנס. עוד ועוד ג'ובים, עוד ועוד כסף לשימון המנגנון.
די.
אם לא נעצור את זה, בגופנו, זה לא ייעצר. היום זו כשרות מהדרין, מחר נישאר רק עם כשרות בד"ץ העדה החרדית. את הרוח של נעים בסופ"ש צריך לקחת גם לכל תחום אחר. כי הרוח הזאת היא זקיפת הגב של החילונים. דרך לומר: אנחנו לא מתנצלים, ולא מתכופפים. אנחנו רוצים לעשות דברים בשבת, לבקר, לנסוע, לבלות. זה לא הופך אותנו לפחות יהודים, וגם המדינה לא תהיה פחות יהודית אם היא תספק תחבורה ציבורית בשבת — בדיוק כמו שהיא מספקת חשמל בשבת. היא לא צריכה לעבור בשכונות עם ריכוזים גדולים של שומרי שבת, אבל אין שום בעיה שתעבור בכל כביש אחר, כמו כל מכונית אחרת, כמו מוניות, כמו משאיות.
אז אנחנו צריכים להתחיל להזיז את הסטטוס קוו בחזרה, בכל דרך. והרחבה של נעים בסופ"ש היא אחת מהן. הרשויות המקומיות צריכות לתת שם יותר גז (לאחרונה אני חזק בבדיחות אבא). יותר קווים, יותר רשת, כדי לבקר בבתי חולים, כדי שיושבי דיור מוגן יוכלו לנסוע לנכדים, כדי שמשפחות וחברים של חיילים יוכלו לבקר אותם בבסיס, כדי שנוכל לטייל אולי גם אל מחוץ לערים. מי יעצור את הרשויות המקומיות כשיעשו זאת? מה יקרה? נגיע עם זה לבג"ץ? בבקשה. זה יהיה מצוין. גם כדי להראות שאין בנו פחד. וגם כדי שאדם שגר במדינה חופשית יוכל לממש את רצונותיו בחופשיות, אפילו אם הוא נער בן 16 שחושב שזה רעיון טוב ללכת לים בפברואר.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
