ברשימת 100 תוכניות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים שפורסמה ב־2022 ב"רולינג סטון" דורגה "החבובות" במקום 92. ברשימה של "וראייטי" מסוף 2023 התוכנית דורגה במקום 79. ברשימה של "טיים אאוט" שפורסמה בחודש שעבר היא כבר הגיעה למקום 21. אולי מדובר בטעמם האישי של הבוחרים, אבל ייתכן שיש כאן מגמה ברורה שהובילה אותנו לרגע הנוכחי, זה שבו "החבובות" זוכה להכרה מחודשת, ואולי בעצם ראשונה, כתוכנית אדירה. לטעמי, לפחות, הטובה בכל הזמנים, ויותר מכך — גם החשובה והמשפיעה ביותר. בלעדיה, הסדרות שעקפו אותה ברשימה לא היו קיימות. חמש העונות מלאות הבובות שיצר ג'ים הנסון בין 1976 ל־1981 יצרו תקדים של טלוויזיה שהיא במידה רבה אנטי־טלוויזיה — הפורמט הוא היעדר הפורמט, והחוק העיקרי הוא שאין חוקים. בלי לגדול על הבסיס הזה יוצרים עטורי הכרה אחרים לא היו יכולים להגות סדרות שיש בהן יסוד אנרכיסטי כגון "סיינפלד", "משפחת סימפסון", "הסופרנוס" ו"שובר שורות".
עכשיו, במלאת יובל לצילומי הפרקים הראשונים, כולם מבינים את זה. בסדרה המקורית היו 120 פרקים, אחר כך היו ארבע סדרות שניסו להמשיך את הקסם, והיו שמונה סרטי קולנוע, וב־2004 המותג נקנה בידי דיסני. בדיוק היום (19.2) לפני חמש שנים עלו בשירות הסטרימינג דיסני+ כמעט כל פרקי הסדרה המקורית, כמעין הוכחה לכך שעם כל הכבוד לאלה שמנסים להחיות את המותג, בלי הנסון זה לא ממש יכול לעבוד (גם כשמי שמנהלים את החברה שלו ואחראים לכל התוכן הם בנו ובתו).
ובכל זאת, דור היוצרים הנוכחי, שמבין את גדולתה של "החבובות", ממשיך לנסות. לפני שבועיים עלה בדיסני+ ספיישל שאמור לתפקד כפיילוט לא רשמי לעונה חדשה שאולי תופק. סת רוגן הוא המפיק האחראי, סברינה קרפנטר היא האורחת המוזיקלית, והקונספט הוא פשוט המשך ישיר לסדרה המקורית, פרק 121, עם אותן דמויות, באותו תיאטרון וודוויל ישן, עם אותו מבנה עלילתי. נכון להשבוע הספיישל החמוד הזה, פצצת נוסטלגיה שמתאימה יותר להורים של מעריצות סברינה קרפנטר, נצפה כבר יותר מ־7.5 מיליון פעם (נכון לתחילת השבוע). אבל גם הספיישל מוכיח שאפילו רוגן — שהוא באמת איש מצחיק וההתגלמות האנושית של פוזי הדוב — והצוות שלו לא יכולים לעשות בטלוויזיה של 2026 את מה שהנסון וצוותו התמחו בו מ־1976. ובעיקר הם לא יכולים לעשות דבר אחד: לרדת מהפסים.
2 צפייה בגלריה
מתוך הספיישל החדש של "החבובות" שיצר סת רוגן (למטה). עשוי להיות התחלה של עונה חדשה
(צילומים: +Disney)
ההזנקה האמריקאית, השליפה הבריטית
בספטמבר ימלאו בדיוק 50 שנה לשידור פרק הבכורה. בספטמבר ימלאו גם 90 להולדתו של הנסון. רק שהוא מת ב־1990, בגיל 53, והותיר אחריו בור יצירתי עמוק ומורשת שרק הולכת וגדלה.
הוא התחיל את הקריירה כבר בתיכון, עם תוכנית בובות בתחנת טלוויזיה מקומית בוושינגטון די.סי, ואז התחתן עם ג'יין, גם היא בובנאית, ויחד הם הקימו חברה וקראו לה חבובות בע"מ. המילה Muppets לא היתה קיימת עד אז. היו Puppets, בובות גרב המולבשות על כף היד, שמופעלות מתחת לבמה, והיו מריונטות, שמופעלות באמצעות חוטים או מקלות מאחורי הקלעים או מעל הבמה. אבל הנסון רצה גם וגם, וכך נולדו ה־Muppets (חבובות, יש להודות, זה תרגום לא הכי מדויק אך מוצלח מאוד).
ההנסונים יצרו יחד פינות ומערכונים לתחנות מקומיות ותוכניות לייט נייט, עם בובות שניבלו את הפה והתנהגו באלימות זו כלפי זו — ירו, הכו, פוצצו, מעכו. זה לא היה תיאטרון בובות לילדים. אבל מי שמשך את הנסון מהרגע הראשון היה אחד שבכל זאת לבו טוב — קרמיט הצפרדע. הוא תפר את הבובה ממעיל לבד ירוק ישן של אמו, ואת העיניים יצר מכדור פינג פונג שנחתך לשניים. הנסון זכה באמי על תוכנית טלוויזיה מקומית והיה מועמד לאוסקר על סרט אנימציה קצר וטריפי שיצר ב־1965, "Time Piece", אבל הוא עדיין היה יוצר שולי יחסית, עם נישה מוזרה מאוד של בובות פרועות למבוגרים שמחפשים חומרים אחרים. 13 שנה הוא שמע שבובות, גם אתה קורא להן חבובות, זה לילדים, ו־13 שנה הוא התעקש שלא.
עד שב־1969 הוא הצטרף לצוות שיצר את "רחוב סומסום". החבובות שם נהיו להיט ענקי, אבל הנסון, למרות ההפוגה הזמנית מהכיוונים הרגילים שלו, לא נשבר. להפך. ההצלחה של "רחוב סומסום" רק הגבירה את הרצון שלו להקדיש תוכנית שלמה לחבובות, למבוגרים, בשידורים נרחבים, מחוץ לתחנות האזוריות. ב־1975-1974 הוא הפיק שני פיילוטים במימון עצמי לתוכנית כזאת — השמות שלהם אומרים הכל: "The Muppets Valentine Show" ו"The Muppet Show: Sex and Violence". מה הפלא שאף רשת שידור לא רצתה לקנות סדרה שלמה כזאת.
אבל היה בכל זאת איש אחד שחשב שבובות למבוגרים זה מצחיק: לורן מייקלס. האיש שברא את "סאטרדיי נייט לייב" שכר את הנסון כבר בשלבי הגיבוש של התוכנית שלו. הבובנאי הגיע סוף סוף לרשת שידור לאומית. אלא שהוא שוב נאלץ להסתפק רק בפינה, וחמור מכך: הוא נדרש רק ליצור את הבובות ולהפעיל אותן, לפי תסריטים של הצוות של מייקלס. הנסון הרגיש שהטקסטים לא מספיק טובים, ובסוף העונה הראשונה החליט לעזוב.
אבל הוא עזב עם כמה כדורי מרץ להמשך הדרך. הוא הצליח להוכיח שיש מקום לחבובות בשעות הערב. והוא קשר קשרים עם כמה מהאורחים שהופיעו ב"סאטרדיי נייט לייב" שאותם היה יכול להביא אחר כך ל"החבובות". ובעיקר — היה לו פיצוח. "סאטרדיי נייט לייב" נתנה ל"החבובות" צורה ופורמט. הרי מי הוא קרמיט הצפרדע אם לא בן דמותו של לורן מייקלס, המפיק והעורך הראשי של תוכנית מוזיקה ומערכונים שמנסה ללא הרף להשתלט על האגו של השחקנים הקבועים, האורחים המתחלפים והקהל הלא צפוי? גם "סאטרדיי נייט לייב" וגם "החבובות" לקחו פורמט טלוויזיוני אמריקאי קלאסי — של תוכנית בידור, תוכנית וראייטי, המבוססת על מערכונים ושירים — ויצרו גרסאות חתרניות שלו. זה היה פורמט הלחם והחמאה בטלוויזיה שמייקלס והנסון צפו בה כילדים בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה, וזה הפורמט שהם פירקו כשכל העולם הישן מסביב התפרק גם הוא.
מייקלס הצליח בזה קצת קודם, אבל גם הרגע של הנסון הגיע. מפיק הטלוויזיה הבריטי לו גרייד, שראה כמה מעבודותיו, החליט להשקיע בעונה שלמה של "החבובות" ולצלם אותה באולפנים שלו (שלימים ייהפכו למרכז הטלוויזיה של ה־BBC באלסטרי. "החבובות" צולמו בסטודיו הקטן, ובסטודיו הגדול הסמוך בדיוק צילמו את "מלחמת הכוכבים"). גרייד, אגב, הוא סיפור בפני עצמו: הוא נולד באוקראינה בתחילת המאה ה־20, נקרא לב איזקוביץ' וינוגרדסקי, נמלט עם הוריו מהפוגרומים, הגיע לאנגליה, למד בבית ספר ביידיש, היה אלוף העולם בריקודי צ'רלסטון, נהפך לאמרגן ונהיה מפיק טלוויזיה מצליח. והוא לא פחד מבובות — הן כבר סיפקו לו הצלחה נאה עם סדרת המד"ב "כנפי הרעם".
כשמנסים בדיעבד להבין מה סוד הקסם של "החבובות", זה הפרט שלעתים קרובות שוכחים: זו למעשה סדרה בריטית. אומנם כל הצוות היה אמריקאי, אבל האיש הראשון שהאמין בסדרה חי בתוך עולם ההומור האנגלי. כשהוא נחשף לנונסנס של הנסון, הוא כבר הכיר את זה של פיטר סלרס בתוכנית הרדיו "The Goon Show", ואת זה של "הקרקס המעופף" של מונטי פייתון (שבעצמם גדלו על "The Goon Show"). גרייד האמין שהנסון יכול להיות החוליה הבאה בשרשרת. כל כך האמין, שהוא הימר על עונה שלמה בידיעה שאולי אף אחד לא ירצה לקנות אותה. הצילומים התחילו בראשית 1976, נדרשו כמה חודשים כדי למכור את כל הבלגן הזה, אבל בסוף רשת ABC האמריקאית אמרה כן, "החבובות" עלו לאוויר — ונהפכו ללהיט מיידי.
הנסון יצר עולם בדיוני, בובתי וצבעוני, ששיקף את העולם האמיתי, המציאותי. בעולם שלו היה מגוון קולות, אוכלוסיות, שריטות, והיה שילוב של המוכר והלא צפוי שמזכיר את החיים עצמם
הפתיח לאחד הפרקים הראשונים של "החבובות". כאוס שמייצר סדר
ליקוק צפרדעים לחיים שפויים
"ג'ים הנסון הוא גאון", אמר גאון אחר, אורסון וולס, "'החבובות' הן הדבר המקורי ביותר שקרה אי פעם בטלוויזיה, ו־250 מיליון בני אדם נהנים מהן מדי שבוע". הדברים נאמרו בתוכנית האירוח של וולס שצולמה ב־1979 ומעולם לא שודרה, אבל קטעים ממנה נכללים בסרט התיעודי "ג'ים הנסון: איש של רעיונות" שרון הווארד ביים לפני שנתיים (וגם הוא זמין בדיסני+).
אחד הדברים המפתיעים שמתגלים בסרט הוא שלפחות לפי חברו הקרוב, הנסון לא עשה סמים. אולי זו הגאונות האמיתית: ככה הוא חשב ברגיל, טריפי לגמרי. רואים את זה אפילו בסרטי האנימציה הקצרים, שמשלבים בובות, ילדים, צורות וצבעים, שיצר ל"רחוב סומסום". אלה יצירות אסוציאטיביות, "זרם התודעה שלי", כפי שהוא קרא להן. זה לא שינה לו אם הוא יוצר דברים מורכבים מאוד לילדים בגיל הגן, או קטעים אינפנטיליים למבוגרים שנראים כמו חדר צעצועים מבולגן. הכל היה זרם התודעה שלו.
כילד לא טרחתי לחשוב למה אני מת על "החבובות", ידעתי רק שזו תוכנית שבה הכל הולך. כמבוגר התחלתי לתהות למה היצירות של הנסון ממשיכות להלהיב אותי בכל גיל. היום אני מבין שהכאוס של הנסון היה הסדר שלו. הסדר שהצופים היו זקוקים לו. הנסון יצר בעולם שבו עלו עוד ועוד קולות של אוכלוסיות שונות, של גיוון תרבותי מתרחב, של מאבקים לשוויון זכויות לנשים, שחורים, להט"ב — והוא עף על כל זה. הוא נתן מקום להכל. לכל הצבעים, הסוגים, הקולות, השריטות (היה די ברור שהמוזיקאים בלהקה של "החבובות" ג'אנקיז). הוא הלך עד הסוף, ויצר עוד צבעים וסוגים וקולות ושריטות כיד הדמיון. והכל היה ממוסגר בקווים הכלליים של השמרנות — אולם התיאטרון הוותיק; קריין החדשות המבוגר, סם העיט, שתפקד כמעין צנזור רפובליקני לאורגיה הליברלית מדי לטעמו של עולם הבידור; וכמובן סטטלר ווולדרוף, שני הקשישים ביציע שלא מבינים מה הולך שם ורק רוצים טלוויזיה כמו פעם.
הנסון יצר עולם בדיוני, בובתי וצבעוני, ששיקף את העולם האמיתי, המציאותי, גם באופן שבו מצד אחד באת אל הלא צפוי — כי כל הקונספט היה שקורים מלא דברים לא צפויים — ומצד אחר ידעת בדיוק מה תקבל. הדמויות היו מוכרות, מובחנות — מיס פיגי הדיווה, פוזי הקומיקאי שמתקשה להצחיק, סקוטר עוזר ההפקה שרוצה מאוד להיות יעיל אבל איכשהו לא מצליח, וגונזו, טירוף מעופף בכחול. כל אחד עם הקטע שלו, אבל כולם כאחד היו צמאים לאהבה. וכולם לימדו אותנו שבחיים יש גבולות גזרה ידועים, אבל שאנחנו יכולים להיות בטוחים שבתוך הגבולות האלה הכל ישתבש. שגם אם ממש נתאמץ, הבלגן הוא הוא היש. אפשר לנסות להתמודד עם זה, אפשר להשתולל עם זה, אפשר לקטר על זה, אפשר להתמכר לזה, אפשר גם וגם וגם וגם. "למה אנחנו ממשיכים להגיע? כנראה שלעולם לא נדע. זה סוג של עינוי לשבת במופע", שרים סטטלר וולדרוף בשיר הפתיחה המופתי. למה? כי זה מה יש. זה העולם, זו המציאות. יצירתיות ורוח טובה בהחלט עוזרות לשרוד אותם.
מהבחינה הזאת, קרמיט הוא סוג של מורה רוחני. המפיק, העורך, המנחה, מי שאמור להיות האיש — סליחה, הצפרדע — השפוי בתוכנית, מאבד את שפיותו מדי פרק, אבל אף פעם לא מתייאש. ובסוף הוא מרעיף על כולם אהבה. הוא היה קולו של הנסון. ולא רק אהבה; התפרעות ויזואלית, משחקי מילים, סלאפסטיק, הומור מצבים, בדיחות נונסנס, סאטירה ופרודיה. עד היום זו הסדרה הכי יצירתית שראיתי, עם כמות הברקות מעוררת קנאה בכל פרק. הנסון אולי היה סחי, אבל הוא היה אנרכיסט גדול. הוא לא רק לימד אינספור יוצרי טלוויזיה שהם יכולים לעשות הכל, הוא גם לימד את כולנו לחיות.
