על כתפיהם של 15 העובדים בבית המלאכה הזעיר בעיירה מושליין שבמערב סקוטלנד מוטלת אחריות כבדה: אומנם הם "רק" משייפים אבנים, אבל הם היחידים בעולם שמייצרים את האבנים התקניות למשחקי הקרלינג החשובים ביותר, כמו אלה שהתנהלו לאחרונה באולימפיאדת החורף. "העובדים שלנו מתייחסים לכל אבן בתשוקה רבה, כי הם יודעים שכל אחת מהן יכולה להיות זו שמכריעה, שמובילה לניצחון באולימפיאדה", אמר ל"ביזנס אינסיידר" מנהל המפעל, מארק קאלן. מנהל התפעול במקום, ריקי אנגליש, נוהג גם הוא להדגיש את הייחוד של העבודה; כששואלים אותו כמה זמן לוקח לחברה לייצר כל אבן, הוא משיב: "בסביבות 60 מיליון שנה ושש שעות".
קרלינג (curling), אם הצלחתם לפספס את הספורט הזה עד כה, הוא אחד מענפי הספורט שמייצרים הכי הרבה בדיחות והסתלבטויות. שחקן אחד מחליק את ה"כדור" — אותה אבן גרניט מדוברת, שאליה מחוברת ידית ויחד הן נראות כמו קומקום — על קרח ומנסה להגיע למטרה, ושאר חבריו לקבוצה מטאטאים לכדור את הדרך כדי לכוון אותו לשם, או כדי שיסלק מהדרך את הכדורים של המתחרים. קומקומים, מטאטאים, אבל נדרש כאן שיתוף פעולה מדויק מאוד, תנועות מדודות ומכוונות היטב, יכולות טכניות גבוהות, חשיבה אסטרטגית וקור רוח.
זה הענף היחידי שבו מותר להשפיע על מסלולו של הכדור אחרי שהוא משוגר ליעדו. וזה הענף עם הכדור המורכב ביותר לייצור — והיקר ביותר. יש יצרנים קטנים שמספקים אבנים לא תקניות, אבל רק Kays Scotland, שפועל במושליין מאז 1851, מייצר את אלה שעומדות בסטנדרטים של הוועד האולימפי, ואת הטובות ביותר בענף. כל האבנים שבהן שיחקו בכל אולימפיאדות החורף מאז 2006 הגיעו ממנו, וכל אבן שלו עולה לפחות 960 דולר. עבור 132 האבנים שקייז ייצרה ל־14 נבחרות הקרלינג במשחקי החורף מילאנו־קורטינה 2026, שיינעלו בשבת, הוועד האולימפי שילם כ־127 אלף דולר. זה מה שמשלמים על שש שעות עבודת יד — ועוד 60 מיליון שנה.
בייצור אבני הקרלינג משתמשים בשני סוגי גרניט שמצויים באי איילסה קרייג, המכונים "ירוק נפוץ" ו"כחול מושחז". הם דחוסים יותר מהגרניט שבשאר העולם, ולכן חזקים ועמידים יותר, כנדרש בענף
4 צפייה בגלריה
האי Ailsa Craig, המקור הבלעדי לגרניט לאבני קרלינג. רק 1% מהאי נכרה עד כה, ונותרו בו עוד כ־680 מיליון טונות גרניט
(צילום: Andy Buchanan/AFP)
4 צפייה בגלריה
הכרייה באי. מותר לכרות רק בנובמבר, כדי לא להפריע לציפורים המקומיות
(צילום: Alastair Grant/AP)
כורה גם לטובים ביותר
כדי להתחיל להבין מדוע האבנים כל כך יקרות מספיק לחפש בגוגל מפות ותמונות של Ailsa Craig, אי געשי סחוף רוחות ושומם במרחק 16 ק"מ מהחוף המערבי של סקוטלנד. כל שטחו של האי הוא קמ"ר אחד בלבד, וכמעט כל מה שיש בו זה גרניט, שמתנשא לגובה של 340 מטר. אבל זה האתר היחידי בעולם שבו אפשר לכרות את הגרניט התקני לקרלינג, ורק החבר'ה של קייז עושים זאת. כי זה סיפור מסובך מאוד.
"כריית הגרניט היא מלאכת מחשבת לוגיסטית בעיקר משום שאין באי שום דבר. אין אספקת מים מלבד נחל קטן, ואין אספקת חשמל, כך שאנחנו צריכים לקחת איתנו כל דבר", הסביר קאלן. הקושי לא מסתיים כאן — משלחת כרייה יוצאת למקום רק אחת לכמה שנים, ובכל פעם הכורים צריכים להקים מחדש את התשתית להנחתת הכלים ההנדסיים על החוף (הרמפה הזאת לא מחזיקה מעמד בשנים של רוחות וגלים). אחר כך הם גם צריכים לפרוץ מחדש דרך לאורך קו המים, כדי שיוכלו להעלות לספינה את הסלעים הגולמיים שהם כורים, בולדרים במשקל כ־5 טונות כל אחד. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, כל מאמץ כרייה שכזה, שנמשך כמה שבועות, יכול להתבצע אך ורק בנובמבר. הים אומנם סוער בעונה הזו, והגישה לחוף המסולע קשה, אבל בכל זמן אחר בני אדם על האי יפריעו לקינון הציפורים המקומיות, והפרעה כזאת תביא לשלילה מיידית של רישיון הכרייה שקיבלה קייז לפני 178 שנה ממשפחתו של הדוכס המקומי, הבעלים של האי (הרישיון חודש מאז שוב ושוב, ותוקפו של הנוכחי יפוג ב־2050).
בייצור אבני הקרלינג משתמשים בשני סוגי גרניט שמצויים באי. אנשי החברה קוראים להם "ירוק נפוץ" — זה שמשמש לגוף האבן וגושים ממנו נאספים בקלות יחסית מחלקו הדרומי של האי — ו"כחול מושחז" — שממנו מייצרים את חלקה התחתון של אבן הקרלינג, זה שבא במגע עם הקרח, שנמצא בצפון האי. "ירוק נפוץ" הוא החומר העיקרי, "כחול מושחז" המשני: בינואר 2005, למשל, קייז הביאה מאיילסה קרייג 700 טונות מהסוג הראשון ורק שתי טונות מהסוג השני.
גרניט מסוגים שונים מרכיב את רוב החלק היבשתי של קרום כדור הארץ, ויש לו שימושים שונים במשך ההיסטוריה — הפרעונים נעזרו בו לחיפוי פירמידות ובניית קברים, נשיאי ארצות הברית סותתו בו בהר ראשמור. אבל באיילסה קרייג מדובר בסלעים ייחודיים. בעוד רוב אבני הגרניט נוצרו בהתקררות מאגמה באופן איטי, החומר הוולקני שממנו עשוי האי הקטן, שנוצר בהתפרצות געשית שאירעה לפני 60 מיליון שנה, התקרר מהר יחסית. התוצאה היא מיקרוגרניט — גרסה דחוסה יותר, כמעט נטולת בועות, עורקים או קוורץ, ולכן חזקה יותר ועמידה יותר מגרניט רגיל. "ירוק נפוץ" נבחר למטרתו בגלל העמידות הגבוהה שלו, שמאפשרת לאבנים להיות מוטחות זו בזו בטמפרטורות קרות מאוד במשך שנים בלי שייסדקו ובלי שיותזו מהן שבבים. "כחול מושחז" נבחר להיות זה שמחליק על הקרח בגלל דחיסותו יוצאת הדופן, שהופכת אותו לעמיד מאוד למים — זה מקטין את הסיכון שהאבן תתרחב עם השנים ותיסדק. והאבנים אכן מחזיקות מעמד עשרות שנים; במפעל מספרים שיש שחקנים שמביאים אבן בת 20 לשיוף מחודש, וממשיכים איתה.
4 צפייה בגלריה
ייצור אבני קרלינג ב־Kays Scotland. "העובדים שלנו מתייחסים לכל אבן בתשוקה רבה"
(צילומים: Jeff J Mitchell/Getty Images)
לאחר שגושי הגרניט מובאים ליבשה הם מנוסרים לפרוסות עבות, שמתוכן נקדחות החוצה האבנים. הן נראות כמו גלגלי גבינות גדולים, ולכן במפעל פשוט קוראים להן "גבינות". בשלב הזה יש הרבה מאוד פחת. "אם אנחנו מצליחים להוציא שש גבינות מכל טונה, המצב שלנו טוב", אמר אינגליש ל"ביזנס אינסיידר". גם מהגבינות לא נשאר הרבה: בעלי המלאכה שוברים פיסות עודפות עד שמגיעים לגודל הרצוי — קוטר של כ־28 ס"מ ועובי של כ־14.5 ס"מ. אחר כך חורטים באבן שני חורים רחבים ולא עמוקים, בחלק העליון ובחלק התחתון שלה. לחור התחתון מודבקת פיסה מלוטשת של "כחול מושחז", לחור העליון תוברג בסוף הידית שבה יאחז השחקן שיהדוף את האבן.
תהליך הייצור משלב מדע מתקדם עם עבודה מסורתית. הדבק נלקח מתעשיית האווירונאוטיקה ונחשב אחד הדבקים החזקים בעולם, עמיד במיוחד ללחות ולטמפרטורות נמוכות, אבל הסיתות והשיוף נעשים ביד, כמו פעם. לאט לאט מלטשים את האבן המושלמת, עד שהיא שוקלת כ־18 ק"ג (הידית שוקלת עוד חצי קילו), בהתאם לדרישות הוועד האולימפי. השיוף המדויק חשוב עוד יותר בחלק התחתון — נדרשת רמת חספוס נכונה שתאפשר לאבן לגלוש על הקרח בחיכוך המתאים למשחק, כך שתנוע במהירות ולא תיתקע. זו המלאכה המורכבת ביותר בתהליך, ורק עשרה אנשים בעולם שולטים בה — שישה מהם עובדים בקייז. בסוף התהליך מתקבלת אבן מבריקה, שהצבע הירקרק הייחודי שלה מקנה לה מראה של קומקום שיש מהודר.
כשהייצור כל כך מדוקדק, התפוקה לא גדולה. המפעל מסיים רק פחות מעשר אבנים ביום, וסך הכל כ־2,000-1,800 בשנה — כשני שלישים מאבני הקרלינג שנמכרות בעולם. רובן הולכות לקנדה.
גם כאן, השוק הסיני הוא העתיד
אבן הקרלינג העתיקה ביותר המתועדת נמצאה בסקוטלנד, על קרקעית אגם שהתייבש, וחקוקה עליה השנה 1511. המדינה גאה בה כל כך, שהיא מוצגת במוזיאון בעיר סטרלינג, לצד הכדורגל העתיק בעולם. אבל רוב השנים הקרלינג נשאר בגבולות סקוטלנד ועוד כמה מדינות קרות באירופה, נדד עם מהגרים לצפון אמריקה, וגם שם התבסס רק כענף אזוטרי למדי. ב־1924 הוא אומנם נכלל באולימפיאדת החורף הראשונה ב־1924, ב־1928 הוא נעדר מהמשחקים, ב־1932 חזר כענף ראווה, וזהו.
ובכל זאת, בקנדה הוא הצליח לתפוס תאוצה. בשנות החמישים נבנו במדינה מאות מגרשים. הביקוש לאבנים זינק, אבל כיוון שהן כל כך טובות — ברגע שהמגרשים קנו אותן הם לא היו צריכים לקנות עוד. ובקיצור, איכותו המעולה של המוצר של קייז לא בדיוק עזרה למודל העסקי של החברה.
אלה היו שנים קרות ויבשות במפעל, אבל אז העולם התחיל לגלות את הקרלינג. ב־1988 וב־1992 הוא חזר לאולימפיאדה כענף ראווה, ומאז 1998 הוא חלק בלתי נפרד מהמשחקים. הפופולריות שלו זינקה. על פי הערכות בענף, יש כיום כמיליון שחקנים. אפילו לישראל יש נבחרת שמגיעה להישגים בתחרויות בינלאומיות.
ומילא ישראל, את ההבטחה הגדולה לשוק מספק — גם בתחום הזה — המזרח הרחוק. קרלינג החל לעורר עניין בסין ובקוריאה הדרומית, והביקושים לאבנים עלו. בעוד ב־1988 הוצאו מאיילסה קרייג 210 טונות של "ירוק נפוץ", כמות שמספיקה ליותר מ־1,000 אבנים, ב־2002 אנשי קייז כרו באי 1,500 טונות, וב־2013 המספר כבר עלה ל־2,500, וזה מה שנכרה גם ב־2020. האם הביקוש הגובר עלול להוביל למצב שבו הגרניט באי ייגמר? בקייז מרגיעים: אין להם שום בעיה לספק כל דרישה, המיקרוגרניט הייחודי של איילסה קרייג לא יאזל בקרוב. על פי הערכות החברה רק 1% מהאי נכרה, ונותרו עליו עוד כ־680 מיליון טונות גרניט. "איילסה קרייג הוא כמו אחד מאותם מכלי גלידה גדולים שמקבלים במקפיאים ליד הים", אמר לאחרונה אינגליש ל"הניו יורק טיימס". "ואנחנו לוקחים רק כפית אחת".
