לבלום כוח
כולנו מכירים את הרגע הזה, שבו אנחנו מתכווצים. מישהו קוטע את הדברים שלנו, ואנחנו משתתקים. כשמישהו צורח עלינו בכביש — גם אם נצרח בחזרה, קודם כל נרגיש כיווץ קטן. או כשאנחנו רואים בריון מטריד אדם מבוגר, חוסם את דרכו — כיווץ. או נתקלים בהורה מנופף באצבע מול פניו של ילדו הקטן והבוכה בגן השעשועים — כיווץ. זו תגובה פיזית שקודמת לכל דבר אחר. לכל תגובה. לכל מחשבה.
פרופ' דברה גרונפלד, פסיכולוגית חברתית בעלת שם מאוניברסיטת סטנפורד, מכירה את כל זה. היא חוקרת כוח, וכוחניות, כבר עשרות שנים, ומכירה מופעים קטנים, יומיומיים, של בריונות, את התחושות שלנו ברגעים האלה, את התגובות הלא נכונות — וגם יודעת מה אנחנו צריכים לעשות. היא לא סולדת מכוח, בכלל לא; היא פשוט רוצה שנדע איך לעצור אותו כשהוא כוח רע, ואיך להשתמש בו כשהוא כוח טוב. לזה היא מקדישה את הקריירה שלה. התובנות שלה רוחביות ועמוקות, אבל גם פרקטיות מאוד.
כך, יש לה הצעות איך להתמודד עם רגעים כמו אלה שתוארו לעיל. "כשמישהו קוטע אותך כשאת מדברת, למשל, התגובה השכיחה ביותר היא להפסיק לדבר, או להרים את הקול. ושתי התגובות האלה לא אפקטיביות במיוחד", היא אומרת. "אפשר להגיד: 'אני עוד מעט מסיימת את דבריי', ובאופן כללי עדיפה תקשורת לא מילולית, שפת הגוף יעילה יותר. אפשר להרים יד לתנועת 'עצור' או 'חכה'. יש בהרמת יד או בהרמת אצבע עוצמה גדולה".
מה הכוח של זה?
"זה מסמן גבול. בריונות חוצה גבולות, היא מפירה את הציפיות שלך ואת הכללים של הסיטואציה, ואת בשוק. הרבה אנשים כלל לא יודעים לזהות את זה. אבל יש דברים שאפשר לעשות מולה".
מה עוד אפשר לעשות?
"לעצור הכל. השתמשתי בטכניקה הזו פעמים רבות. אמרתי: 'אתה יודע מה? לא מוצא חן בעיני מה שקורה, אני הולכת מפה', או 'אני רואה שזה ממש מכעיס אותך, אז בואי נדבר מאוחר יותר'. לא משנה כמה כוח יש לאדם שמולכם, תמיד מותר לכם להודיע שאתם מסיימים את הפגישה אם היא מעוררת בכם תחושת חוסר ביטחון. פשוט להסתלק.
"באופן כללי צריך לסמן ששמת לב שהגבולות נחצו ושאת שומרת עליהם, אבל בלי להתרגש מדי. לדוגמה, אם מישהו נוגע בך — את יכולה להישיר אליו מבט שיסמן לו ששמת לב, ושהוא חצה גבול. צריך לדעת להגיד 'לא', אבל כדאי לעשות זאת בדרך נעימה, עם חיוך.
"וכמובן הדרך הקלה ביותר היא להימנע מסיטואציות שבהן זה יכול לקרות. אנשים בעמדות כוח, בוסים וכן הלאה, נוטים יותר לחצות גבולות כשהם מותשים נפשית, כשהם בתקופה מלחיצה, ואם אנחנו מודעים לזה אנחנו יכולים לנסות להימנע מסיטואציות שבהן הגבולות ייחצו" (עוד טיפים להתמודדות עם בריונות ראו ברשימה המצורפת).
תני עוד דוגמאות.
"מנהל בכיר שאני מכירה סיפר לי שכשאדם מאיים במיוחד במועצת המנהלים נובח הערות מעליבות, במקום להתעצבן או להתגונן הוא פשוט שואל אותו, 'למה אתה מתכוון?'. ראיתי גם מישהו שכדי להדוף איום מוסווה נעץ מבט במי שניסה לאיים עליו ושאל: 'באמת אמרת מה שנדמה לי שאמרת?'. כאשר הנזיפה מנוסחת כשאלה היא אפקטיבית יותר מגינוי, שאלה מעבירה את חובת ההסבר אל התוקף".
3 צפייה בגלריה
גרונפלד. "לא משנה כמה כוח יש לאדם שמולכם, תמיד מותר לכם להודיע שאתם מסיימים את הפגישה אם היא מעוררת בכם תחושת חוסר ביטחון"
(צילום: Nancy Rothstein)
ומה עושים כשהבריונות מתרחשת במרחב הציבורי? מה העדים לבריונות הזאת יכולים לעשות? גרונפלד מתארת בספרה דוגמה כזו, של צ'רלס סונדר, צעיר שנסע ברכבת התחתית בניו יורק ואכל בנחת חטיפים. בקרון פרצה קטטה, ואחד הנוסעים שלף את הטלפון כדי לתעד אותה. מה שרואים בסרטון מדגים בדיוק מה אפשר לעשות: הצעיר עם החטיפים, בעודו ממשיך ללעוס בנחת, התמקם בין שני האנשים שהלכו מכות, ושימש מחסום אנושי. ככה, כמו שהוא, בלי לומר כלום או לעשות כלום. הקטטה נפסקה מיד. "הסרטון הזה עלה לרשת ונהפך לוויראלי, והצעיר הזה נהיה גיבור לאומי, יקיר תוכניות האירוח", היא כותבת. "הוא גילם בהתנהגות שלו את דמותו של עובר האורח המעורב, השלו, שמוכן לקום להגנת אחרים — זה מה שכולנו צריכים לעשות".
בישראל היו לאחרונה מקרים שבהם בריוני ימין התעמתו עם בכירים שמתנגדים לממשלה. הם נצמדו אליהם, צילמו אותם, צעקו, חסמו את דרכם ולפעמים אף יותר מזה. מה האנשים מסביב צריכים לעשות?
"גם במקרים האלה, אסור לעמוד מהצד. כשאחד מהם למשל חוסם את דרכו של אדם, עובר אורח גדול יכול להרים אותו ולהרחיק אותו, או שאנשים יכולים ללוות ולחלץ את מי שנחסם. אנשים צריכים להתאגד כקבוצה סביב קורבנות כדי להגן עליהם — לא בדרך אלימה, אלא כדי להוציא אותם מסיטואציות כאלה, וכך גם לפזר את תשומת הלב השלילית שאדם כזה מנסה לרכז. בכל מקרה, לא מועיל לתקוף בחזרה, זה לא יוביל לשום מקום. צריך להימנע מתגובות שיעוררו בושה, כי בושה מעוררת יותר אגרסיה".
באופן כללי התחושה בישראל וגם בארצות הברית ובמקומות נוספים היא שיש הרבה יותר חציית גבולות, בריונות, אלימות של ממש.
"התקשורת נוטה לדווח יותר על התנהגות רעה מאשר על התנהגות טובה, אבל אני מבינה את התחושה. אם רוצים חברה יציבה, כולם צריכים להרגיש שהמערכת, המנגנונים של החברה, עובדים לטובתם יותר מאשר האלטרנטיבה — ואנחנו רואים עכשיו שאנשים איבדו את ההרגשה הזו. וזה נכון גם לגבי אנשים בעמדות כוח — כשכולם מסכימים לכללי המערכת, אנשים בעמדות כוח לא צריכים כל הזמן להזכיר כמה השפעה וכוח יש להם. הם לא נדרשים להוכיח שוב ושוב כמה הם חזקים".
ומה אנחנו יכולים לעשות מול התופעה הכללית של עליית הבריונות?
"לתת את הדוגמה הנגדית, של רצון טוב, קבלה ושלווה. ומול מיינדסט של כוח — 'אני זכאי לעשות את זה, אני לא עושה שום דבר רע' — צריך לזכור שניצול לרעה של כוח מזיק לחברה כולה. הוא שוחק את האמון של בני אדם זה בזה, את האמון שלהם במערכת ובמה שאפשרי עבור האנושות. ללא אמון כולנו הופכים לאינטרסנטיים ודפנסיביים, ואנו נסוגים לאינסטינקטים הישרדותיים פרימיטיביים שמקורם בפחד: תוקפנות ודומיננטיות. צריך לעצור את התהליך הזה".
"מנהל בכיר סיפר לי שכשאדם מאיים במיוחד במועצת המנהלים נובח הערות מעליבות, במקום להתעצבן או להתגונן הוא פשוט שואל אותו, 'למה אתה מתכוון?'. נזיפה שמנוסחת כשאלה היא אפקטיבית"
לשדר כוח
ואם נחזור מהנזק החברתי לפרקטיקה של היומיום, לא משנה איזו תגובה אפקטיבית נוקטים מול בריונות — הבסיס לכל התגובות האלה הוא אחד: לא לפחד מכוח. וגרונפלד לא מפחדת מהכוח, משום שהיא מאמינה ביכולות הנפלאות שלו. הגישה הזו קנתה לה תהילה, עם הספר "Acting with Power", שיצא ב־2020, זכה לשבחים והמלצות מדמויות כגון שריל סנדברג, תורגם לשמונה שפות וכעת רואה אור גם בעברית בשם "לשחק בכוח: מדוע אנו יותר עוצמתיים מכפי שאנחנו מאמינים" (הוצאת מטר).
גרונפלד, בעצם, פחות מתמקדת באיך להתמודד עם כוח, ויותר באיך להשיג כוח שיפעל לטובתנו — ולטובת החברה. "אם נלמד כיצד להיטיב להשתמש בכוח, וכיצד לעשות זאת בקנה מידה גדול יותר, יהיו בידינו כלים טובים יותר למנוע ניצול לרעה של כוח בדרכים שעלולות להפוך מוסדות חברתיים מכל הסוגים לרעילים", היא כותבת בפתח הספר. לאורכו היא מבקשת להסביר לנו איך לעשות זאת, עם אזהרה תמידית: אנשים בעמדות כוח נוטים לנצל אותו לרעה, וזה הורס גם אותם עצמם, ואת הכוח שלהם.
ואיך משיגים כוח חיובי? משחקים. נכנסים לדמות. fake it till you make it. "אני חושבת על האופן שבו אנחנו משתמשים בגוף שלנו כמו על הרגל", גרונפלד מסבירה. "והרגלים אפשר לשנות, וליצור. אפשר לחזור על פעולה מסוימת שוב ושוב עד שמטמיעים אותה".
ואילו פעולות כאלה ייתנו לי כוח?
"עמידה או ישיבה בתנוחה גופנית פתוחה ורחבה תעזור לך להיתפס כיותר עוצמתית, למשל, אז את יכולה להזכיר לעצמך להחזיק את הגוף בתנוחה כזו. כשאני נכנסת לפגישות, בייחוד כאלה שבהן האינסטינקט הטבעי שלי הוא להיסגר פיזית, אני מזכירה לעצמי לעשות תנועה כזו כשאני מתיישבת" — היא מותחת את זרועה ומניחה אותה מאחורי משענת הכיסא. "אפשר גם להחזיק את הראש יציב כשאת מדברת. אפשר לא להחזיק את הידיים קרוב לגוף, אלא להשתמש בהן רחוק ממנו. הרבה מחקרים כבר הראו שכאשר משתמשים בגוף באופן פיזי מרחיב זה גורם לאנשים להרגיש יותר חזקים".
מה עוד אפשר לעשות?
"להשתמש נכון בקול. לקול יש כוח עצום, הוא כלי חזק. כשמדברים בקול נמוך יותר זה משדר יותר כוח, יותר מעמד, יותר מומחיות, ולוקחים אותך יותר ברצינות. גם כשאת מדברת לאט יותר תופסים אותך כחזקה יותר".
ומבחינה פנימית, מה לשנות בגישה שלי?
"צריך לשים לב להלך הרוח ולקשב שלנו לפני סיטואציות שבהן אנחנו רוצים לשדר כוח. הקשב שלנו נוטה ללכת לדברים מאיימים, וצריך לעבוד נגד זה, להיכנס אחרת לסיטואציה שבה את רוצה להיות יותר בטוחה ויותר ראויה לאמון. את יכולה, בין השאר, למצוא בעומק הזיכרון משהו שאת מעריכה באנשים שמולם את נמצאת ולחשוב על הדבר הזה במקום לפחד ממה שהם עלולים לעשות לך או להיזכר בפעם האחרונה שהם פגעו בך".
בספרה גרונפלד מפרטת עוד דרכים "להיכנס לדמות", למשל: "כשאנחנו ניצבים בפני אתגר הגורם לנו להרגיש חסרי כוח — תפקיד חדש, שיחה קשה, סיטואציה בלתי מוכרת — יועיל לשאול את עצמנו, מראש, 'מי אני מקווה שאולי אהיה בסיטואציה הזאת? איזו דמות אני יכולה להפנים כדי שתהיה לה ההשפעה שאליה אני שואפת?'. אלה יכולים להיות אומץ הלב ועוז הרוח של הגנרל פאטון; החמלה הגיקית של מר רוג'רס; הביטחון העצמי וזריזות הרגליים המשועשעת של הכדורגלנית טובין הית; קור הרוח הנינוח של ברק אובמה; האופטימיות העליזה של רונלד רייגן; החביבות השובבה של אלן דג'נרס; העוצמה של ביונסה; התבונה והמעשיות של ג'ף בזוס; ואפילו 'ההשקפה החיובית החכמה, הבלתי מתחכמת והבלתי מותנית של סבתא שלי' — כל אלה דמויות שהסטודנטים שלי ניסו להפנים כדי לעזור לעצמם להביא עוד ממה שהיה נחוץ להם לסיטואציות ספציפיות שבהן היה עליהם להופיע".
"במחקר על בריונות במקום העבודה רואים שאנשים שיש להם 'חצי כוח' אבל לא מעמד, כלומר יש להם סמכות אבל לא מכבדים אותם - הם אלה שנוטים יותר לבריונות ולהתנהגות אגרסיבית"
3 צפייה בגלריה
טראמפ מפעיל את לחיצת היד הבריונית מול מיץ' מקונל, וג'סטין טרודו מקדים תרופה למכה ומצליח להימנע מהלחיצה הרגילה. "טראמפ מרגיש ששליטה פיזית מקנה לו גם יתרון פסיכולוגי"
(צילומים: Mandel Ngan/AFP, Bill Clark/CQ Roll Call)
להתבלבל מכוח
אבל כאן צריך להתחיל להיזהר, ולזכור כל הזמן שמחוות של כוח יכולות בקלות להפוך מחיוביות לשליליות, לשדר תחושה שמי שמפגין אותן מרגיש מאוים, ולכן מתבריין. גרונפלד רואה את זה כשהיא מסתכלת על נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהספר שלה התפרסם בין שתי הכהונות שלו, הדוגמאות מוכרות. "טראמפ נוהג להשתמש בלחיצת יד מיוחדת כאשר הוא נפגש עם ראשי מדינות אחרים", נכתב בו. "כאשר אורחים נכבדים קרבו אליו ונעמדו במרחק מנומס הוא היה רוכן לעברם ביד מושטת, תופס את ידם ומושך אותם קדימה כדי שיאבדו את שיווי המשקל וימעדו לעברו. אפשר לשער שהוא הרגיש ששליטה פיזית מקנה לו גם יתרון פסיכולוגי". וגם מול מחוות כאלה יש מה לעשות: ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה לשעבר, סיכל את הלפיתה המשפילה הזו בפגישתו הראשונה עם טראמפ ב־2017: "כשטרודו יצא מהמכונית הוא מיהר לפגוש אותו ממרחק קצר, ללפות את ידו הימנית בלחיצה עזה ולטפוח בידו השמאלית על כתפו הימנית של טראמפ בחיוך רחב אבל בלסת מהודקת".
ז'ו רנגג'י, ראש ממשלת סין לשעבר, מובא בספר כדוגמה הפוכה לטראמפ. ב־2016, כשהוא אירח את המנכ"לים של אפל, וולמארט, פייסבוק ועליבאבא ואת הדקאנים של הרווארד, סטנפורד ו־MIT בארמון קיץ בסמוך לבייג'ינג, "האורחים היו צריכים לעבור דרך גנים מטופחים ואולמות עם תקרות גבוהות רק כדי להגיע אליו (...) קשה היה לאנשים שלא לחוש שהסביבה הזאת מגמדת אותם. אבל כשהם סוף סוף הגיעו לז'ו הם פגשו אדם חביב, סבלני וקשוב, שקיים שיחה קצרה עם כל אחד מלמעלה מ־40 המשתתפים. הסביבה הפיזית המרשימה הפנתה את תשומת הלב לכוחו ולמעמדו של ז'ו, אבל תשומת הלב שהעניק לכל אחד מהאורחים שפגש הפגינה כבוד לכוחם ולמעמד שלהם".
זו דוגמה לאדם בעמדת כוח שלא חש מאוים ולכן לא צריך להפגין כוח רע?
"כן. בתרבויות שבהן היררכיה נלקחת ברצינות והכללים נוקשים, אנשים בעמדות כוח מרגישים בטוחים. למנהיגים אין מה להוכיח, ואין להם ממה לחשוש. כך מקבלים את הגרסה הכי נדיבה, הכי מזמינה, הכי מכבדת של אדם בעמדת כוח, שפועל באופן שגורם לאחרים להיות אסירי תודה לך. כוח יכול להיראות כך".
ובקיצור, כוח אמיתי מקנה ביטחון שמאפשר נדיבות נינוחה. מנגד, תחושה תמידית של היעדר כוח מייצרת לעתים השלכות אפלות מאוד. אחד המחקרים הבולטים של גרונפלד, מ־2017, הראה כי אנשים שתופסים את עצמם ככאלה שנמנע מהם כוח באופן כרוני חווים צורך חזק יותר להרגיש בעלי כוח, וסביר יותר שישתמשו בתוקפנות מינית כאמצעי להשגת המטרה. "מדדנו עד כמה אנשים הרגישו בעלי כוח בחייהם, לפי סולם שנקרא Sense of Power Scale. בדקנו אילו תפקידים הם מילאו ועד כמה הם הרגישו בעלי השפעה, ואז יצרנו סיטואציה שבה הענקנו למשתתפים כוח ואיפשרנו להם להשתמש בו. מצאנו שאנשים שדיווחו שיש להם הרבה כוח לא נהפכו אגרסיביים יותר. לעומת זאת, מי שדיווחו שיש להם פחות כוח בחייהם היו אלה שבניסויים שלנו נטו יותר להשתמש בכוח שנתנו להם כדי לגרום לעצמם להרגיש חזקים, ונטו יותר לשלוח הודעות עם רמיזות מיניות.
"מאז יש הרבה מחקרים שמראים ממצאים דומים, לא בהכרח בהקשר של תוקפנות מינית. למשל במחקר על בריונות במקום העבודה רואים שאנשים שיש להם 'חצי כוח' אבל לא מעמד, כלומר יש להם סמכות אבל לא מכבדים אותם — הם אלה שנוטים יותר לבריונות ולהתנהגות אגרסיבית".
להגביל כוח
גרונפלד (64) היא בתו של ליאופולד גרונפלד, שורד שואה שהיגר לארצות הברית, היה לפרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קורנל וכיום חי חלק מזמנו בנתניה עם אשתו השנייה, שגם ילדיה חיים בישראל. בתו, מרצה בבית הספר לעסקים של סטנפורד ודקאנית משנה באוניברסיטה, חיה בקליפורניה עם בן זוגה, הכלכלן פרופ' גארת' סלונר, והיא אם לשתי בנות בוגרות מנישואיה הקודמים.
הנישואים האלה, אגב, סיפקו לחוקרת המנוסה שיעור לא צפוי בכוח, ובאיך שהוא נתפס. היא היתה נשואה למרצה אחר בבית הספר לעסקים בסטנפורד, ואחרי שנפרדו החלה בקשר עם סלונר, שהיה הדקאן של בית הספר — קשר שזכה לסיקור בתקשורת המקומית והארצית (כולל ב"הניו יורק טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנל"). "הפכתי למושא ללעג: מומחית לכוח ולהתנהגויות פסולות שלפי הדיווחים בתקשורת ניהלה 'רומן סודי' עם הבוס שלה", היא כותבת בספר. "הכתבים לא ייחסו חשיבות לעובדות: לכך ששנינו חיינו ללא בני זוג, שמערכת היחסים בינינו היתה בת כמעט שלוש שנים, שהיא לא היתה סודית, ושמעשינו לא חרגו ממדיניות האוניברסיטה. הנחנו שזה מספיק, אבל העובדה שהגבר שהייתי בקשר רומנטי איתו היה הדקאן שינתה את איך שזה נראה. הסיפור על הקשר בינינו הוצג כדרמה סוערת שבה קיבלתי את דמות הפאם פאטאל. היה אפשר לצפות אולי שכמומחית לכוח הייתי צריכה לחזות את מה שיקרה ולדעת איך זה עשוי להיראות, אבל לפני שהסיפור התפרסם התייחסתי לשאלות על כוח מתוך ריחוק. אומנם חקרתי את הנושא, חשבתי עליו, לימדתי עליו, אבל עד היום ההוא רק שיחקתי עם כוח כמו עם צעצוע בארגז חול (…) יצאתי ממערבולת המבוכה הציבורית חזקה הרבה יותר מכפי שהייתי לפניה. הייתי עדה למבטם המצמית של זרים כשהתברר להם שאני האישה שעליה הם קראו. כעת התגובה שלי היא להתמקד בלגרום לאנשים אחרים להרגיש יותר בנוח (…) אני כבר לא מפחדת משום דבר. זה מה שמראה לי, יותר מכל דבר אחר, שכל הכוח שאני זקוקה לו נמצא בידיי".
מעבר לשיעור האישי שלה באיך להיות חזקה באמת, הסיפור הזה של גרונפלד נוגע גם בשאלה אילו הגבלות צריך להחיל על כוח, בריונות וגם מרות. מעבר למובן מאליו — הגבלות על הפעלה של כוח על אחרים — מה החברה אמורה לעשות כדי לגדר את הכוח, לשמור אותו בגבולות הטוב ולעצור את הזליגה לשימוש בו מתוך אותה תחושת זכאות של "אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואין שום בעיה עם זה"?
גרונפלד לא סבורה שהפתרון צריך להגיע מהמדינה, אלא מהחברה. "כבר קיימות הגבלות חוקיות על כוח, אך נראה שאין להן השפעה רבה", היא מסבירה. "הגבלות חברתיות — נורמות, תרבות, ערכים — הן הגורם המשפיע ביותר על אופן ההתנהגות של אנשים והמנוף המשמעותי ביותר לשינוי התנהגות. אנחנו צריכים לכוון לכך שאנשים בעלי כוח יהיו נדיבים, יש אנשים שנוהגים כך וצריך לדחוף יותר אנשים לעשות זאת. והדרך היחידה לשנות נורמות, תרבות וערכים היא להתחיל בפעולות שלנו עצמנו. אם אינך אוהב את האופן שבו הסובבים אותך מתנהגים — תראה להם דוגמה לחלופה. מישהו צריך להפוך את השימוש האחראי בכוח למקובל, נורמטיבי וראוי להערכה. כולנו יכולים לחפש הזדמנויות להיות הדוגמה".
אל תתבריין עליי
ההמלצות של גרונפלד לעצירת בריונות
1. הכירו את הדגלים האדומים: למדו לזהות אנשים שחוצים גבולות ולא מוכנים לקבל "לא".
2. אל תנגסו בפיתיון: אנשים שמנצלים לרעה את כוחם ינסו להפעיל אתכם. אל תראו מולם פחד, כעס או צורך להתנצל, אל תאשימו את עצמכם ואל תתקרבנו. כל אלה הם בדיוק מה שהם מנסים להשיג.
3. הימנעו מסיטואציות בעייתיות: כשאתם לבד עם הבריון אתם פגיעים יותר, כשאתם מול אנשים לחוצים אתם פגיעים יותר.
4. שמרו על הגבולות שלכם: למדו להגיד "לא" בדרך נעימה, גם מול בוס תובעני למשל, ולמדו להבהיר לבריונים ששמתם לב שהם חצו את הגבולות.
5. אבל היזהרו מלהפגין רגש: אל תיתנו לרגשות לשלוט בכם, מצאו דרכים אחרות — מבט, תנועה, מחוות גוף קטנה או כמה מילים — שיסמנו שהגבול נחצה ולא יסמנו שזה עורר בכם סערה.
6. אל תכבירו מילים: מחוות גופניות אפקטיביות יותר.
7. אם אתם כבר מגיבים במילים, שאלו שאלות: כשמישהו מעיר משהו לא במקום אפשר למשל לשאול אותו "למה אתה מתכוון?", ולהכריח אותו לעצור, להתייחס למה שאמר, להסביר.
8. היו חברותיים, אבל לא מתרפסים: בבית הספר ובמקום העבודה בריונים נטפלים למי שהם חושבים שלא ישיבו מלחמה, כלומר לאנשים שתמיד נחמדים ונראה שמוכנים לסבול הכל. מצד אחר, גם בידוד הוא גורם סיכון. מצאו את דרך הביניים ששומרת עליכם.
9. נסו לאמץ מנטרה שתעזור לכם: הזכירו לעצמכם כל הזמן מול מי אתם עומדים. אם הבוס שלכם למשל פועל נגדכם, התנהגו מולו בנימוס אבל הזכירו לעצמכם כל הזמן: "אני יודע מה אתה זומם". זה ישמור עליכם מלהיסחף למניפולציות שהוא מפעיל, ולפעול נכון כדי להשיג את המטרות שלכם.
10. תנו מקום גם לאמפתיה: לפעמים הבנה של הבריון מרגיעה אותו, עם התעניינות אמיתית ושאלות שמופנות כלפיו. תגובה כזאת לא תצדיק את התנהגותו או תעמוד לצדו, אבל היא יכולה להיות כלי אסטרטגי לשמירה על עצמנו.
