מגילת רות צופנת חידה. חז"ל פספסו אותה, או טייחו. הקדושה שכפו על הפסוקים לא תמיד מסתדרת עם מורכבות החיים שבהם דנה השאלה הבאה: מי עשה את המוּב הראשון על מי? וזה חשוב. זה אפילו קשור לאוכל.
לכאורה זו היתה רות. הקבצנית הצעירה מסתנוורת מהג'נטלמן הנדיב, מופיעה מדי יום ללקט שיבולים בשדהו, ובלילה האחרון לעונת הקציר עושה מעשה סינדרלה: מתרחצת, סכה גופה בשמן, עוטה שמלה ומתגנבת לגורן, להעיר את בעז ולגלות לו שהוא קרוב של בעלה המנוח, ונדרש לייבּם אותה. בעז, הג'נטלמן הבלתי מושג, משיב שהיה שמח לעשות זאת, אבל לצערו קרובים אחרים קודמים לו בעץ המשפחה, והם נפרדים.
ואז מגיע רגע השיא בקומדיה הרומנטית, עם תמונת הגבר שרץ ברחובות: על הבוקר בעז טס לשערי העיר, מוצא את ההוא שלפניו בתור, נפטר מהמענטשיות, ועושה את מה שצריך כדי לזכות בנערה.
איזה סיפור אדיר, כי כמובן הכל הפוך. בעז משך בחוטים מההתחלה. הוא ידע מה הוא עושה, וכמו במותחן של קלינט איסטווד, הרמז המרשיע הוצג לנו מוקדם, בבירור, וחמק. זה קרה בפסוק אחד, אתם מנחשים איזה. אז קורה שם עוד משהו.
במגילת רות (ב', י"ד) בעז מזמין את רות להצטרף לארוחת הצוות, והיא מתיישבת בקצה: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן־הַלֶּחֶם וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ. וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים". ואז מופיעות עוד שש מילים: "וַיִּצְבׇּט־לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַֽר". הוא הגיש לה קלי - פריקי, גרגירי חיטה קלויים שנאכלו כאן מימי קדם, והיא אכלה לשובע.
כאן הוא נתפס.
הקלי מוכר במקרא. "יִּצְבׇּט", לעומתו, היא מילה יחידאית. זוהי הצביטה היחידה בתנ"ך. למה בספר שידוע כל כך בקמצנותו במילים, שרוב סיפורי הארוחות שבו מתמצים ב"ויאכלו וישתו", וכשנוסף תיאור הוא תמיד יחיד - סדר ההושבה של אחי יוסף לשולחן במצרים, פעולותיה של תמר כשליבבה את הלביבות – למה בטקסט המהודק הזה הפסוק בחר להתעכב דווקא על ההגשה?
כן, זה מדגיש את זה שבעז הצדיק כיבד במו ידיו את האביונה. אבל למה להתאמץ על הציבוט? למה התורה הרחיקה עד לשפה האכּדית כדי לברור את המילה הציורית הזאת, כשממילא זאת היתה הדרך היחידה להגיש אוכל? בעולם העתיק לא אכלו בכפות. את הכל ציבטו או ניגבו בפת. לחדד שהאוכל נלפת, נאחז בקצות האצבעות, זה כמו להדגיש שהוא נאכל בלסתות. אז מה זה עושה שם?
הרמז מתעבה כשתוהים אם בימי השופטים קוצרים בשדה אכלו מצלחות אישיות, ואם לא – אז היכן נחתו גרגירי הקלי שבעז ציבט. כי אותו פסוק שהרחיב על ההגשה מקצות האצבעות לא טרח לציין שרות "נטלה" את הגרגירים. לפי הגישה הפרשנית שחביבה עליי ושהמסורת דווקא מסתייגת ממנה – הבנת הנקרא – מה שקרה הוא "וַיִּצְבׇּט־לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַֽר". הוא הצביט לה, והיא אכלה עד שאמרה די. התרגיל הנודע, מתברר, כבר בן 3,000 שנה.
דחיפת אצבעות אל פה מחוזר היא לא המצאה הוליוודית, או אפילו אנושית. שיתוף מזון הוא מדרכי החיזור הנפוצות בטבע. ציפורים מואכלות בידי מחזריהן מפה לפה. בכמה תצפיות גם דולפינות. בכמה מיני קופים האכלת בת המין השני מלווה לעתים בציפיות מעולם השמוקים בני האנוש. וכשהקשרים קרובים יותר, שיתוף המזון מתרחב, ונעשה סניטרי פחות. כמו אצל בני האדם, אוהבים חולקים גם חיידקים.
אוכל ואהבה קשורים זה בזה. שניהם פנים של אותו היצר – הישרדות – ושניהם מעוררים אותן תחושות. כשנתנו לסטודנטים מסינגפור להעריך טעם של מי ברז, אלה שהתבקשו קודם לכן להיזכר באהבה מחייהם טענו שהמים מתוקים יותר. סטודנטיות אמריקאיות שדירגו תצלומי גברים, מצאו אותם לוהטים יותר כשאכלו חטיפים חריפים, בהשוואה למלוחים. החשק לטעמים חדשים, תאוות הבשר, דימויים גסים – דומים באוכל ובאהבה, בכל התרבויות. וכשאתה משכיל לגרות את שני החושים, היא תיכרך אחריך.
יש עוד רמזים לכך שבעז בא לצוד. כשהוא מברר "למי הנערה הזאת", רש"י מעיר "וכי דרכו של בעז לשאול בנשים?". ובהמשך מגלים כמה בירר, כשהוא מפגין בקיאות של סטוקר בפרטי חייה של רות. הבירור, התנאים, האווירה, הבמה. בעז הבין בארוחות פיתוי. הוא ידע שזה פחות האוכל עצמו ויותר כל השאר. השאר הוא שיקבע אם הכנסת האצבעות לפה תיגמר בשיימינג או בזרע המשיח.
על חיי רות ובעז אחרי החתונה לא ידוע דבר. כתוב שהסבתא גידלה את התינוק. לי נשארה החידה, השאלה מי מהסיפורים הוא הנכון. מי בעז ורות היו באמת.
ואם שוב אחבר מדע לאגדה, אומר שהתשובה לשאלה תלויה בדבר אחד: כל הארוחות הבאות שלהם. אכילה משותפת מחזקת קשרים כמו שהיא בונה את הגוף: לאט ולמשך זמן. רגע מושלם אחד לא מבטיח דבר לעתיד. אבל אם היו רומזים לנו, ולו בשלוש מילים, שמאז, מדי ערב, רות ובעז ישבו לשולחן וציבטו להם יחד, זה מול זו, לא היינו צריכים לדעת יותר.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
