הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
"זה היה רגע כזה של 'הולי שיט!'", מספרת חוקרת המוח ד"ר קאט בוהנון (Bohannon). השנה היתה 2005. היא היתה אז דוקטורנטית באוניברסיטת קולומביה, וערב אחד ישבה לבירה במעבדה עם כמה קולגות, פוסט־דוקטורנטים למדעי המוח. אחד החברים סיפר לה שבניסוי שערך בעכברים הוא מצא הבדלים רבי משמעות בין המינים, אבל המנחה שלו, שהיה חתן פרס נובל, אמר לו להתעלם מהם. למה? כי לזכרים יש הורמוני מין יציבים לעומת בלגן ההורמונים שמציף את גוף הנקבות בפרקי זמן קבועים, כך שהשימוש בזכרים בלבד מקל את העשייה של מדע נקי. "זה היה כאילו שהדלת נפתחה ונכנס אור", היא אומרת."פתאום את מבינה שהיית בחדר חשוך כל החיים המזוינים שלך".
מה טלטל אותך כל כך?
"הבנתי שהמחיקה של נשים מהמחקר כל כך עצומה, שבמאמרים רבים אפילו לא מצוינת העובדה שנעשה שימוש בנבדקים זכרים בלבד. אני גדלתי בתוך בועה במדעים — אבא שלי היה פסיכולוג שחקר זיכרון באוניברסיטת אמורי, ובפסיכולוגיה יש המון סובייקטיות מחקר, פשוט כי יש המון סטודנטיות במקצוע. אבל כשיש לך עסק עם עכברים וחיות מעבדה אחרות או עם ניסויים קליניים בתחום הביו־רפואה, מיד ישנו מחסור קיצוני עד היעדר מוחלט של נשים כסובייקטים במחקר. לא ידעתי את כל זה עד אז, ובבת אחת נהיה לי ברור שזו בדיוק הסיבה לכך ששירותי הרפואה לנשים כל כך גרועים ולקשיים שיש לנו לשמור על הגוף שלנו בריא. כי כל שרשרת המחקר, מהמדע הבסיסי שנעשה במעבדות דרך הניסויים הקליניים ועד מה שקורה כשאת פוגשת רופא, ניזוקה מההיעדר הקיצוני של ההבנה איך הגופים האלה עובדים".
מה עשית עם ההכרה הזאת?
"בהתחלה חיכיתי וחיכיתי שמישהי תכתוב ספר על זה. עד שב־2012 אמרתי 'פאק איט, כנראה אצטרך לכתוב אותו בעצמי'".
הספר הזה הוא רב המכר "חוה: סיפור חדש על האבולוציה של המין האנושי" שראה אור לפני שנתיים ומאז תורגם ל־26 שפות (בישראל בהוצאת כתר). בספר בוהנון חוזרת להיסטוריה של האבולוציה האנושית, ומתחקה אחר שבע חוות קדמוניות והתרומה הייחודית והמכרעת שלהן להתפתחות המין האנושי: ממורגי, יונקת קטנה דמוית סמור שחיה לפני 205 מיליון שנה, והיתה אחת החיות הראשונות שהיניקה את צאצאיה; דרך דונה, חיה דמוית סנאי שחיה לפני 65 מיליון שנה והיתה הראשונה שגידלה את צאצאיה העתידיים בתוך גופה במקום להטיל ביצים; ועד ספיינס, שהופיעה לראשונה לפני 300 אלף שנה, ומוגדרת חוה של השפה, גיל המעבר והאהבה והמיניות המודרניות (ראו אילוסטרציות).
"לבוהנון יש קול של משוררת ועין של עיתונאית", נכתב ב"הניו יורק טיימס". "'חוה' טוען באופן משכנע בעד התפקיד המכריע שהיה לנקבות ההומו ספיינס בהפיכתנו לאנושיים". הספר השאפתני שלה מתאר לא רק כיצד ההתפתחות הייחודית של הנקבות עיצבה את המין האנושי, אלא גם איך היא גרמה להבדלים עמוקים בין המינים. אגב כך בוהנון מגישה כתב אישום נוקב על כך שדחיקתן של הנשים אל מחוץ להיסטוריה של האבולוציה גרמה לעיוורון חמור ביחס לגופן בענף הרפואה, שגורם להזנחת הבריאות שלהן גם כיום.
"לידה אנושית היא קשה והגוף פיתח באבולוציה דרכים להגן עלינו ככל האפשר כדי לשרוד את הדבר הזה. להיות אשה זה לא ללדת. ההפך הוא הנכון. להיות אשה זה לשרוד את זה"
3 צפייה בגלריה
בוהנון ועטיפת ספרה. "פתאום נכנס אור ואת מבינה שהיית בחושך כל החיים המזוינים שלך"
(צילום: Stefano Giovannini)
"אנו, בעלות השחלות, מהוות מחצית מהזנים, ולמרות זאת איכשהו תמיד מתייחסים אלינו כאל דמות משנית, איזו דמות ברקע שאולי נכנסת להיריון, שהזכרים מתחרים עליה", אומרת בוהנון. "אף פעם לא חשבנו עליה כעל גורם מניע באיך שהאבולוציה קורית. אבל כל כך הרבה ממה שמגדיר אותנו, היונקים, קטגוריה של תוכניות גוף (body plans) הוא למעשה סיפור של אמהות, הכל חוזר להשקעה אמהית. לכן העניין הוא לא רק שחרור לנשים ונערות, והשגה של הבנה צודקת יותר של הגופים שלהן, שזה גם חשוב כמובן — אלא שזה פשוט מדע רע להשמיט נקבות מההבנה שלנו לגבי איך גופים עובדים ואיך הם התפתחו.
"קחי למשל את דונה", אומרת בוהנון על החוה של הרחם. "היא חיה את חייה ככל האמהות, העבירה את יומה בחיפוש אחר מזון וטיפול בצאצאים, אבל יש דבר אחד שהיא עשתה אחרת לגמרי. במקום לטפל בהתפתחות העוברים מחוץ לגוף שלה, שזה הרבה יותר בטוח, היא נשאה את התינוקות שלה בגופה שלה ולתקופה ממושכת יותר. כך שהיא זו שעלינו להאשים במחזור החודשי שלנו ובעוד הרבה מאוד שיט, אז כולנו שונאות אותה, אבל גם אוהבות אותה".
למה אנחנו שונאות אותה?
"כי להפיכתו של הגוף למשהו שבין קן לקליפת ביצה יש השלכות מרחיקות לכת. הרחם, למשל, הוא לא רק הגורם למחזור החודשי שלנו, אלא גם כנראה הסיבה לכך שלנשים יש יותר מחלות אוטואימוניות. מערכת החיסון שלנו עברה אדפטציה — השליה היתה צריכה ללמוד לדכא את פעילות מערכת החיסון בזמן ההיריון כדי שלא תתקוף את העובר. אבל זה גרם לה לפעול יתר על המידה בכל שאר הזמן, מה שעלול להוביל לתקיפת רקמות הגוף עצמו".
בספר את מתארת את העובר האנושי כמעין חייזר שנמצא בניגוד אינטרסים עם האם, ואת ה"מאבק" ביניהם כמאזן אימה שחייב להישאר בתיקו כל העת כדי שאף אחד מהצדדים לא ימות מרעלת היריון, סיבוכים בלידה ושאר סכנות. זה באמת עד כדי כך דרמטי?
"ללדת כמו שאנחנו יולדות זה קשה ובמשך האבולוציה הגוף שלנו פיתח דרכים להגן עלינו ככל האפשר כדי לשרוד את הדבר הזה. יש אנשים שחושבים שאני מנסה לומר בספר שלהיות אשה זה ללדת. אבל ההפך הוא הנכון. אני אומרת שלהיות אשה זה לשרוד את זה".
"הגוף הגברי פגיע יותר להרבה מחלות, וגברים מתים בגיל צעיר יותר מנשים. הדרך היחידה להבין את המנגנונים האלה היא לחקור את ההבדלים בין המינים, כלומר ללמוד טוב יותר את גוף האשה"
הסברים חדשים להנחות ישנות
אחד הטיעונים המרעישים ב"חוה" הוא שהאבולוציה של הגוף הנשי, ובפרט האופן שבו הוא מייצר תינוקות, הניעה את התפתחותו של שיתוף הפעולה האנושי, ובראשו מקצועות הגינקולוגיה והמיילדות, שבלעדיו סביר להניח שהיינו נכחדים כמין ביולוגי. מעניינים לא פחות הם החלקים שבהם בוהנון מדגימה כיצד הגוף הנשי מספק תובנות יקרות ערך שלא היו מתאפשרות בלעדיו. למשל, ששרידיה של ארדי, החוה של העמידה על שתיים, שהתגלו בשנות התשעים של המאה הקודמת, מפריכים את התזות השגורות על האבולוציה של ההליכה על שתיים: הם מוכיחים שלא ציד, לא סחר חליפין ולא מונוגמיה הניעו את הירידה מהעצים אל הקרקע, כי אם עמידות וסיבולת.
"אם את הומינינית קדומה כמו ארדי, איך את יכולה להרחיב במידה ניכרת את טווח המחיה שלך? איך את מפליגה אל אותם מרחבי עשב ענקיים?", היא כותבת בספר. "את צריכה ללכת על שתיים כדי שתוכלי לשאת דברים, נכון. אבל את צריכה גם לעמוד בקשיים מתמשכים. את צריכה להיות מסוגלת לנצל מקור אנרגיה נוסף, להעביר הילוך. עלייך להתגבר על כל מכשול, לשרוד כשהמצב דפוק. הדברים שמאפשרים לנו לשרוד כשהמצב דפוק הם הדברים שעושים אותנו אנושיים. כן, היכולת שלנו לחדש, אבל גם היכולת שלנו לעמוד בתנאים הגרועים ביותר ולהתמיד בכך. לדבוק במה שאנחנו עושים גם כשאנחנו עייפים מאוד. במילים אחרות: היכולת שלנו לא להיכנע".
וזה מוביל לתזה המועדפת על בוהנון בנוגע למנופאוזה. "גיל המעבר הוא מסתורין מדהים", היא אומרת. "לא רק משום שהוא לא נחקר, אלא גם מפני שהוא חריג בהשוואה לרוב היונקות שממשיכות ללדת, או שיש להן את הפוטנציאל ללדת, עד הרגע שבו הן מתות. הסיפור העמוק של גיל המעבר הוא למעשה הסיפור של לא למות — השחלות שלך הפסיקו לייצר ביציות, אבל את ממשיכה לחיות עוד שליש מתוחלת החיים שלך".
מה ההסבר האבולוציוני לכך?
"הסברה הראשונה היא היפותזת הסבתא, שלפיה התינוקות שלנו כל כך חסרי אונים ונזקקים, שהם אפילו לא מסוגלים להרים את הראשים שלהם למשך זמן רב. ולכן הם זקוקים לטיפול נוסף, וקשה למצוא אותו — כל אמא מכירה את זה. אבל אם ישנה איזו סבתא, שלא נדרשת לטפל בתינוקות שלה עצמה ולכן פנויה יותר לטפל בנכדיה — יש בכך תועלת אבולוציונית. בתור אחת שמסוגלת לעבוד רק כי הרבה אנשים עוזרים לי לטפל בילדים שלי, בני 6 ו־4, אני מכבדת ומחבבת את הרעיון הזה. טיפול בילדים הוא קשה!".
נשמע סביר.
"נכון, רק שזה לא כל כך הגיוני מההיבט הביולוגי. ההיפותזה השנייה מגיעה מחקר של מינים אחרים שיש להם גיל מעבר כמו זה שלנו, כגון לווייתן קטלן. חלק מהלווייתניות מפסיקות לבייץ וללדת, אבל הן לא מספקות טיפול בנכדים, אלא ידע וחוכמה. הן מנהיגות בעלות ידע שזוכרות איך לשרוד בתקופות משבר, כך שכשהאוכל המקומי נגמר הן מובילות את הלהקה למקורות מזון ומלמדות את הדורות הצעירים כיצד לצוד. אני הרגשתי שזה מודל טוב יותר לגיל המעבר עבור בני אדם, כי אם הסיפור של גיל המעבר הוא בעיקר הסיפור של לחיות יותר, אז השאלה האמיתית היא מה הערך של אנשים זקנים, והתשובה היא הידע שלהם".
"גיל המעבר מסתורי כי הוא חריג בהשוואה לרוב היונקות שיכולות ללדת עד מותן. השאלה היא מה הערך האבולוציוני של אנשים זקנים, והתשובה שעולה מהמחקר היא הידע שלהם"
מוצאו של התחת השמן
בוהנון (46) גרה בסיאטל עם בן זוגה קאיור וילדיהם לילה ופראווין. היא נולדה באטלנטה, בת לפסנתרנית ופסיכולוג, שהתגרשו כשהיתה בת 11, ומאז עברה בין מדינות רבות ברחבי ארצות הברית: "נדדתי בין החופים השונים, קליפורניה, ניו יורק, אינדיאנה, אז אני אמריקאית באופן הרחב ביותר", היא אומרת. יש לה תואר ראשון ושני בכתיבה יוצרת ודוקטורט בהתפתחות הנרטיב וקוגניציה מאוניברסיטת קולומביה.
"חוה" הוא ספרה הראשון, והיא כתבה אותו במשך עשר שנים במקביל לדיסרטציה שלה. "הייתי צריכה לעשות את כל הניסויים בזמן שכתבתי את הספר הזה. ובמקביל, או לנסות להיכנס להיריון, או להיות בהיריון, או ללדת ולהיניק ולהחלים מזה. לפסיכולוגית שלי יש הרבה עבודה", היא אומרת וצוחקת. "פשוט היה לי כל כך הרבה מה לכתוב, וידעתי שאני צריכה לכתוב את הסיפור הזה קודם כל כסיפור אבולוציוני".
למה?
"כי הסיבה שאנחנו חוקרים עכברים במעבדה אינה משום שאנחנו שונאים עכברים ונהנים להרוג אותם, אלא כי אנחנו יודעים שהגופים שלנו בזמן האבולוציוני הנוכחי אינם כל כך שונים מאלה שלהם, ושזה מקום טוב להתחיל ללמוד ממנו כל דבר על הגוף. ואז עוברים לפרימאטים ולבני אדם".
איך הגעת לקונספט ה"חוות"?
"זה היה החלק הכי קל. בביולוגיה וביו־רפואה ישנה ההנחה של שימור דפוסים (conservation of traits), שלפיה תכונות גנטיות שחיוניות להישרדות משתמרות במהלך האבולוציה. לכן אפשר לבנות מודל יעיל של סוכרת בעכבר ולמצוא מקבילות שלו בגוף האנושי. משם נשאר רק להבין איך את מספרת את זה כסיפור? איך את הופכת את הדברים גבוהי המצח האלה למובנים עבור אנשים שאין להם דוקטורט.
"הרעיון של חוה, אמא שהיא המקור של כולנו, הוא בדיוק המקום להתחיל בו. אבל אם את בתחום הביולוגיה האבולוציונית אז את יודעת שיש הרבה יותר מחוה אחת — יש מיליארדי חוות. ובכל זאת יש כמה פיגורות מפתח שמשמשות עוגנים טובים. היה לי חבר פליאונטולוג שעבד בסמיתסוניאן, אז פשוט ישבנו על רצפת הדירה שלי במנהטן, הזמנו אוכל סיני, פיזרנו את כל המאמרים סביבנו על הרצפה, ואמרנו: 'אוקיי, מי הן החוות?'. צללנו לתוך הספרות וכך בחרנו אותן".
בוהנון מתארת את עצמה כ"חוקרת, מרצה, כותבת ופריקית". ההומור, הבוטות והסקרנות שלה ניכרים היטב בספר, שבו היא חולקת מחוויותיה כתורמת ביצית וכמודל עירום ("דפוס אחד נשמר תמיד", היא כותבת. "הנערים ציירו את השדיים שלי כגדולים מכפי שהם. ואני לא מתכוונת לחריגה קטנה מהפרופורציות"). כתיבת הספר היתה "משחררת מאוד", היא אמרה ל"הגרדיאן" עם צאתו. "כאשה עם גוף נשי מאוד, זה היה נפלא להסתכל על התחת השמן שלי ולחשוב: 'הו, אני יודעת מאיפה הגעת!'".
בוהנון מתייחסת לגילוי שלה על שומן נשי. ב־2011 פורסם ב"הניו יורק טיימס" מאמר על שאיבת שומן, שלפיו אצל נשים שעברו שאיבת שומן מהמותניים והירכיים השומן הצטבר מחדש במקומות שונים בגוף. "בעיקרון, הירכיים שלכן עשויות להישאר רזות יותר, אבל הזרועות העליונות שלכן ייעשו במהרה שמנות יותר מכפי שהיו לפני הטיפול", היא כותבת בספר. "זה היה מאמר חמוד. אבל בניגוד לרוב המנתחים הפלסטיים (כך נדמה לי), אני גם קראתי את מאמרי המחקר המעודכנים ביותר על האבולוציה של רקמת השומן של הנשים... השומן שיש לנשים במותניים ובישבן ובחלק העליון של הירכיים, ונקרא שומן עכוז־ירך, מלא וגדוש ליפידים לא רגילים המורכבים משרשרות ארוכות של חומצות שומן רב לא רוויות או LC PUFA. הכבדים שלנו לא כל כך טובים בייצור השומנים האלה מאפס, ולכן עלינו לקבל אותם מהמזון. וגופים שמסוגלים להיכנס להיריון זקוקים להם, כי הם מקור לבניית המוחות ורשתיות העיניים של העוברים המתפתחים ברחם… בינתיים גילינו רק לפני שנים מעטות כי שומן הירכיים של ילדה עשוי להיות אחד המנבאים הטובים ביותר של הגיל שבו יופיע אצלה לראשונה המחזור החודשי. לא צמיחת השלד שלה, הגובה שלה או אפילו הדיאטה היומיומית שלה, אלא כמות שומן העכוז־ירך שיש לה. עד כדי כך השומן הזה חשוב לרבייה... אצל אשה מיניקה, הרוב המכריע של המזון שהתינוק מקבל מגיע ממאגרי השומן בגופה — בעיקר מישבנה הגדול והשמן".
למרות החשיבות המכרעת של שומן העכוז־ירך, בכל שנה כ־200 אלף נשים עוברות שאיבת שומן בארצות הברית לבדה, והפגיעה האלימה ברקמת השומן בזמן השאיבה מונעת מהשומן להתחדש באזור הניתוח. "אני חושדת שהשומן החדש המצטבר בחלק התחתון של זרועות הנשים בעקבות שאיבת שומן אינו מאותו סוג של שומן שנשאב מהירכיים והישבן שלהן", כותבת בוהנון. "לכן אני חייבת לשאול: בעקבות פירוק אלים של מאגר ה־LC PUFA, שיוכל או לא יוכל לעשות את מה שהוא עשה לפני כן, מה קורה כאשר הגוף שעבר את ההליך נכנס להיריון? אינני אמורה להיות האדם הראשון ששואל את השאלה הזאת… מישהו כבר היה אמור לערוך את המחקר. אבל ככל שהעלו הבדיקות והחיפושים שעשיתי אחרי קריאת המאמר ב'טיימס', איש לא עשה זאת".
3 צפייה בגלריה
הפגנה מול בית המשפט העליון נגד ביטול הזכות להפלות, וושינגטון, 2021. "עליית הפשיזם היא איום ישיר על עתיד בריאות הנשים"
(צילום: AP)
3 צפייה בגלריה
טראמפ ושר הבריאות רוברט קנדי. "ארגוני הבריאות עולים בלהבות. הממשלה מנסה לגרום לאקדמיה לציית באופן עיוור. זה נורא"
(צילום: AP)
נורמה גברית, קורבנות נשיים
כדי להבין עד כמה עמוקה וממוסדת הנורמה הגברית — אותה קונספציה שגויה שלפיה "היות נקבה פירושו איזה שינוי מינורי של צורה אפלטונית", כפי שכותבת בוהנון בספר — צריך לחזור אחורה בזמן לשנות השבעים של המאה ה־20, אז קבע מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) הנחיות לניסויים קליניים ש"ממליצות בתוקף" לא להשתמש בנקבות "שעשויות להיות בגיל ההולדה". השימוש בנבדקות הרות כמעט נאסר הלכה למעשה. "גם אם לכאורה ההנחיה הזו נראית סבירה — אף אחד לא ירצה להתעסק עם הילדים שלנו — המשמעות היא שהמשכנו לנווט את הספינה בערפל", כותבת בוהנון בספר. "מכוני הבריאות הלאומיים (NIH) עדכנו כמה מההנחיות האלה בשנת 1994, ובכל זאת, מאז שנת 2000, אחד מכל חמישה ניסויים קליניים שאושרו בידי NIH לא כלל נבדקות נקבות, ובאלה שכן כללו אותן, כמעט שני שלישים מהחוקרים לא טרחו לנתח את הנתונים לפי הבדלי מינים. בכל מקרה, מכיוון שנדרשות יותר מעשר שנים כדי שתרופה תעבור משלב הניסויים אל השוק, 2004 היתה השנה הראשונה שבה תרופה כלשהי שאושרה למכירה נבדקה על מספר משמעותי של נשים. ואין שום דרישה לבחון בניסויים קליניים תרופות שאושרו למכירה לפני שהכללים החדשים נכנסו לתוקפם".
והנה עוד נתון מדהים: בשנים 1996–2006 יותר מ־79% מהמחקרים בבעלי חיים שהתפרסמו בכתב העת המדעי "Pain" כללו אך ורק נבדקים זכרים. ורק ב־1999 החלו לחקור את ההבדלים בין המינים בהרדמה כללית, לאחר שגילו, לגמרי במקרה, שנשים מתעוררות ממנה מהר יותר, בלי קשר לגיל, משקל או מינון.
ובגלל הנורמה הגברית נשים משלמות מחירים כבדים. כך למשל, נשים עלולות למות בסבירות גבוהה יותר מהתקפי לב, משום שהתסמינים אצלן שונים מאלה שנצפים בגברים, ולכן נשים וגם הרופאים שלהן לא מבחינים בהם מבעוד מועד; נשים מקבלות מינונים של נוגדי דיכאון ומשככי כאבים בדומה לגברים למרות העדויות לכך שהם משפיעים באופן שונה על שני המינים; עקב זאת נשים נמצאות בסכנה גבוהה יותר להתמכר לאופיאטים.
את מתארת בספר איך המודעות הגוברת לגוף הנשי משפרת את הטיפול בו. אבל ארצות הברית צועדת כעת בכיוון הפוך — הנשיא דונלד טראמפ עושה חיסול ממוקד למדע בכלל ולרפואה בפרט.
"עליית הפשיזם מטרידה אותי מאוד, כי אני אמריקאית ויש לי השקפה כמעט רומנטית למה דמוקרטיה יכולה לעשות כדי להפחית סבל ולהגדיל את ערך החירות. אחד היעדים השכיחים בנסיגות דמוקרטיות הוא אוניברסיטאות — מתקפה על מחקר וחינוך כדי להתאגד סביב סיפור אחד לצרכים פוליטיים. זו תמה חזקה בטראמפיזם ובביביזם".
איך לדעתך זה ישפיע על תחום בריאות הנשים?
"יש כאן איום ישיר על עתיד בריאות הנשים. חלק גדול מהמטרה של הספר שלי ושל העבודה שלי באופן רחב יותר הוא לתקן את שרשרת המחקר כדי להבין טוב יותר את כל הגופים שלנו, זכרים ונקביים כאחד. אבל מה שקורה כרגע במרחבים רבים זה פירוק של השרשרת בדיוק כשהתחלנו לתקן אותה. ה־NIH עולה בלהבות. תחת כיסוי של מתקפה על פוליטיקה פרוגרסיבית מנסים לגרום לאקדמיה האמריקאית כולה לציית באופן עיוור. וזה נורא".
תגידי, למה כדאי לגברים לקרוא את הספר הזה?
"כי יש להם גוף! ולמען האמת, אנחנו יודעים שהגוף הגברי פגיע יותר להרבה מחלות, ושהם מתים בגיל צעיר יותר מנשים, אבל לא יודעים את כל הסיבות לכך. הדרך היחידה להבין את המנגנונים האלה היא לחקור את ההבדלים בין המינים. הדרך היחידה לגרום לזיקנה להיות פחות מחורבנת עבור גברים היא על ידי למידה טובה יותר של גוף האשה, כי ההבדלים הם חלק ממה שמניע את זה. הם גם צריכים לקרוא את הספר שלי כי הוא מצחיק, יש בו הרבה בדיחות, ואין כל רע בלצחוק על הגוף שלנו לזמן מה. הם צריכים לקרוא את הספר שלי כי הוא יגרום להם להבין טוב יותר איך הגוף שלהם עובד אבל גם כי לעזאזל, הדרך היחידה לשפר את שירותי הבריאות לכל מגוון הגופים היא להבין את הסיפור הזה כמו שצריך.
"בקיצור, חבר'ה, כדאי שתלמדו יותר על נשים כי אתם מתים יותר מאיתנו ומוקדם יותר מאיתנו, ואנחנו מנסות לגרום לכם למות פחות", היא צוחקת. "אם כי אני לא יודעת איך אני אישית הגעתי לגיל שלי. אני מניחה שפשוט המשכתי לחיות".
