"אני מחפשת איש פשוט", שרות אודיה ונס בלהיט "רשימת קניות". מה מאפיין את האיש הפשוט? לפי אודיה, הוא צריך להיות בעל לב טוב, שומר כשרות וש"יש לו כסף, כי זה לא קללה". נס מבקשת דברים דומים, רק בניסוח יותר בוטה: גם היא רוצה בן זוג מתחשב ויהודי מאמין, אבל בעיקר גבר ש"לא חושב מהכיפה שלו", כזה שייקח אותה לשופינג בחו"ל — "קורא לי יקירתי, אני קוראת לו מר אשראי". אומנם שתיהן אומרות שהן רוצות גבר רגיש, אבל מציינות זאת בקטנה. ברוב השיר הן שרות על האופנים השונים שבהם האיש הפשוט והנחשק יכבד את הדת או יבזבז עליהן כסף.
"רשימת קניות" לוכד היטב את רוח התקופה ביחס למודל הגבריות הנחשק. נס ואודיה מפנטזות על גבר בטעם של פעם, שיהיה מחוספס, מבוסס כלכלית ומסורתי. והן לא לבד. אגם בוחבוט הוציאה לאחרונה את השיר "אם זה זה — זה זה", שבו היא מתאהבת בגבר "חתיך עם ערכים, עמדי": כלומר מישהו כמו עידן עמדי, רגיש ורומנטי אבל גם חייל קרבי קשוח, שמתאמן ומשקיע בעצמו ("נפגשנו במכון… הוא עשה תרגיל, ועוד אחד, ועוד אחד") ולא מצטיין יתר על המידה בפעולות "נשיות" יותר כגון בישול ("שרופה עליך שאתה תמיד שורף הכל"). היא מוכנה בשמחה לוותר על ההעדפות שלה ("נדבר על כל מה שתרצה, גם כדורגל", "לא אכפת לי אם נגור בפתח תקווה"), העיקר שיפגין רצינות ונכונות להוציא עליה כסף: "נו מתי כבר תוציא יהלום?". זה שינוי חד מהדימוי ששיווקה בוחבוט רק לפני כמה שנים בשיר "יהלום", שבו היא רבה עם בן זוג שלא ראוי לה, ומבזבז עליה כסף במקום להפגין אהבה ("אנ'לא צריכה מישהו שיקנה לי טיסה לשניים לאן שמתחשק, כי כסף לא קונה אהבה").
הנכונות לוותר על עצמך למען בן הזוג מקבלת גרסה אגרסיבית במיוחד ב"הטוב הרע ועודיה" של אודיה, איזי וליעד מאיר. בשיר אודיה מביעה סלידה מבן זוג רגיש, שקונה לה פרחים וכותב לה מכתבים ("זה מרגש אותי, אבל זה קל מדי"). במקום זה היא מפנטזת על מאצ'ו שיציע לה קרחנה ומריחואנה ויזלזל ברגשות שלה ("אמרתי לו שיש לי בעיה של ביטחון, אז הוא שלח אותי לדוקטור קליין" — כלומר למנתח פלסטי).
התגובות לנשים מצד הראפרים שמתארחים בשירים עמן מקצינות את הדימוי הגברי עוד יותר — מחזק ורגיש לכוחני ואלים. ב"רשימת קניות" סטילה משיב לנס "קחי ת'סטפה, סתמי ת'פה שלך. קני מגב דלי ומטאטא. אם את פרחה, עשי מופלטה. אם את נס תעשי קפה". וב"הטוב הרע ועודיה" מאיר משיב לאודיה "סתמי ת'פה ותביאי נשיקה", ובהמשך מאיים: "מחר אולי תראי אותי בורח עם אחרת (ואחרת ואחרת ואחרת)". בשני המקרים יש כאילו חילופי עקיצות בין שני המינים, אבל האגרסיביות מוצגת כחלק מהסקס־אפיל של הגבר, ולא כסיבה לפרידה.
התשוקה לסגנון האגרסיבי הזה מזכירה קטע שנהפך ויראלי לאחרונה מתוך הפודקאסט המצליח "למי אכפת", שבו עוסקות המנחות עינת הולנד ואלי סטין בנושאים כמו סקס ויחסים. בקטע שיתפה סטין שהיה לה שותף לסקס ששאל אותה במהלך האקט שאלות כמו "נעים לך?" ו"כיף לך?", שרק פגעו לה בהנאה, וגרמו לה להצהיר בזעם: "זיין אותי וסתום את הפה!".
"חיים שלי מחמיא לי עם הפרחים שהוא הביא לי / ומכתבים שהוא הקריא לי. מצא לי עוד כינוי דבילי / זה מרגש אותי, אבל זה קל מדי" || מתוך "הטוב והרע ועודיה" של אודיה ואיזי
"מאמי תפנק, תפזר רק עליי /שופינג במילאנו ונופש בצ׳אנג מאי / קורא לי יקירתי, אני קוראת לו מר אשראי" || מתוך "רשימת קניות" של אודיה, נס וסטילה
"נדבר על כל מה שתרצה, גם כדורגל, רק לא על פוליטיקה / הלב שלי מתפוצץ, קונפטי / חתיך עם ערכים, עמדי" || מתוך "אם זה זה – זה זה" של אגם בוחבוט
לאן הלכה מורשת נועה קירל?
תפיסות המגדר המיושנות האלו מהוות שינוי ניכר בעולמות התוכן של הפופ הנשי בשנים האחרונות. רק לפני כמה שנים הרדיו נשלט בידי זמרות כמו נועה קירל ואנה זק, שייבאו לארץ את הפמיניזם ששולט בפופ העולמי, כזה שמקדם פולחן עצמי של הזמרת כאשה עצמאית ("יש'תי בלעדיך, יש'תי ברמות", מתוך "ליבינג דה דרים" של נונו), חזקה ("אם לא נותנים לי, אז אני אקח בכוח", מתוך "פרובוקטיבית" של קירל), בטוחה בעצמה ללא צורך בחיזוקים חיצוניים ("לא צריכה לשאול את המראה במעלית. אני יודעת מי הכי יפה בעיר — אני", מתוך "מי זאת" של זק), ועושה המון כסף מהעסקים שהיא מנהלת בעצמה ("חותמת על הצ'ק, מיליון דולר", מתוך "מיליון דולר" של קירל).
יותר משכוכבות הפופ שרו על הגברים שהן רוצות, הן שרו על כך שהגברים צריכים להיות ראויים להן ("אם 'תה לא בקטע, אני לא רוצה אותך", מתוך "זוט עני" של אלה־לי להב) ושרוב המחזרים מבזבזים להן את הזמן ("פחות אחד, יותר נחמד לחזור לבד הלילה", מתוך "לך לישון" של זק). הן גם התענגו על הקטנה של גברים שמרוצים מעצמם ("אתה לא צריך להבהיר שהיית במקום הכי שווה בהודו", מתוך "ליבינג דה דרים" של נונו) וערערו על מודלים של גבריות חזקה ("הרמטכ"ל ביקש ממני בי"תים", מתוך "מי זאת" של זק).
הרגע שהיה הכי קרוב להגדרה של גבריות שמרנית באותה התקופה הגיע בשיר "אם אתה גבר" של קירל, שבו היא שרה לבן זוג שמשחק ברגשות שלה ואינו רציני. בפזמון היא דורשת ממנו: "אם אתה גבר, תגמור ת'עניין". מצד אחד יש כאן תפיסה קלאסית של גבר כאדם בטוח בעצמו שאינו מפחד לעשות דברים מאיימים ואמור להוביל את הקשר. מצד שני הגבריות שלו מוזכרת בשיר רק כי הוא "נכשל" בה, בניגוד לקירל עצמה שמעיזה לומר לו בפנים את מה שהוא לא מסוגל להגיד בעצמו.
החזרה של כוכבות הפופ לגבריות הישנה היא תוצר של רוח התקופה ברחבי העולם, שעומדת בסימן תגובת נגד לתרבות ה־woke בכלל ותנועת MeToo בפרט. עלייתו המחודשת לשלטון של דונלד טראמפ נתפסת בעיני חלקים מהציבור כניצחון השמרנות, כביטוי לרצון כללי להסיג לאחור את ההישגים החשובים שהביאה ההתעוררות הליברלית שעיצבה את עולם התרבות בעשור האחרון. העלייה בפופולריות שלו מלווה ברוח גבית של דמויות ציבוריות כגון ג'ו רוגן, מנחה הפודקאסט המצליח שמשמש בית לשיח אנטי־ליברלי שסולד מתקינות פוליטית, ואלון מאסק, שתומך בגלוי במפלגות פשיסטיות וצמצום זכויות של מיעוטים.
הרצון לשמר את הכוח של המעטים שתמיד אחזו בו — גברים לבנים שמרנים — מוסווה בערכים שקריים וכאילו־חיוביים של חזרה לימים עברו הטובים, הגנה על ילדים, שימור הצביון הייחודי של נשים וכמובן — שמירה על כבודן. והחרטוטים האלה מחלחלים גם לשירי הפופ המקומיים: כשבוחבוט שרה "בוא נחזיר את הרומנטיקה למיינסטרים" (מתוך "אם זה זה — זה זה"), היא רומזת לכך שמהפכת MeToo, שהציפה את השכיחות הבלתי נתפסת של הטרדות ותקיפות מיניות ותבעה להגן על נשים וזכותן לגופן, בעצם הסבה נזק לנשים. זהו מסר שגברים שמרנים אוהבים להשמיע, ולפיו "הפמיניסטיות הרסו את הרומנטיקה".
1 צפייה בגלריה
קירל וזק. פולחן הזמרת כאשה עצמאית חזקה. יותר מששרו על גברים רצויים, הן שרו על כך שהגברים צריכים להיות ראויים להן
(צילום: דביר כחלון)
ליבידו של "חרבו דרבו"
יותר מההשפעה של טרנד השמרנות העולמי, נראה שכוכבות הפופ של ימינו מושפעות בעיקר מהמלחמה הבלתי נגמרת, שהפכה את הגבר הכל־ישראלי הטיפוסי שוב לחייל קרבי. לא במקרה כוכבי הפופ הבולטים של השנה האחרונה הם חיילים קרביים: מיגל אושרי, דרך מ' המסתערב ועד כמובן עידן עמדי ("הוא לא אדם רגיל, הוא סופרמן", כפי שהוא שר בלהיט "סופרמן"). ולא בכדי שיר כמו "חרבו דרבו" הפך להמנון המגדיר של המלחמה, כשנס שרה בו: "כל הבנות דופקות לחיילים מבטים, וההוא בחדשות פתאום נראה לי חתיך" — ללמדנו שהעם מחפש עכשיו גברים סמכותיים, רציניים ועשויים ללא חת.
משיכה פיזית בצד, הצורך הרגשי בדמויות של גברים חזקים שישמרו עלינו בתקופה שבה תחושת הביטחון כמעט שלא קיימת הוא מובן, מתבקש אפילו. מאי ספדיה, זמרת ויוצרת שהיתה מעורבת בכתיבת שירי העצמה נשית כמו "פרובוקטיבית", הוציאה במהלך המלחמה את השיר "צריכה אותך דקה", שמשקף היטב את השינוי שעברו אנשים רבים בתקופה הזו: "זו פעם ראשונה, שאני לא חזקה" היא משתפת עם בן זוגה, "ואני צריכה אותך דקה".
אבל להיטי פופ כגון "רשימת קניות" אינם מציגים צורך רגשי בבן זוג שאפשר להישען עליו, אלא רצון שטחי בגבר עשיר וכוחני שייקח את בת זוגו ל"שופינג במילאנו ונופש בצ'אנג מאי". זה גם לא משאיר מקום למורכבות הרגשית שאותו חייל מסוקס מדומיין מתמודד איתה במלחמה, ועולה בשירים כמו "לצאת מדיכאון" של אושרי ואפילו "סופרמן" של עמדי, ששופכים אור על הקשיים מתחת לאפוד.
היחידה בכוכבות הפופ שמציעה מורכבות שכזו היא נונו בשיר "כואב לך", מתוך האלבום שהוציאה בחודש שעבר, ובו היא מנסה לגרום לגבר קרוב לדבר על טראומה שקרתה לו. "הלוואי שתוכל לספר לי מה השתנה בך מאז אותו יום", היא שרה ומציעה בהמשך לעזור לו "לשחרר הכל, לצרוח אנא עארף רק שיעבור".
נונו סיפרה שלפני המלחמה היתה אמורה להוציא אלבום שבו תמשיך בדמות הסרקסטית שבראה לעצמה באלבומה הראשון, אלא שהמלחמה טרפה את הקלפים וגרמה לאלבום ההוא להיראות מנותק מההוויה הקולקטיבית. באלבום שעליו לבסוף עבדה במלחמה היא מביאה גרסה חשופה וכנה יותר של עצמה, ובהתאם גם הציפיות שלה מגברים אינן של איזו דיווה קשוחה מדומיינת, אלא של אשה בשר ודם שבן הזוג שלה מדמם מלבו, והיא צריכה לעזור לו.
נונו לא מודדת את הגבר שלה בסטנדרטים שמרניים של קשיחות בכל מחיר, כי השתיקה המכאיבה שלו היא עדות לנזק של אותם סטנדרטים. וכי היא יודעת שפופ נשי במיטבו מזכיר לעולם שהפמיניזם לא הרס את הרומנטיקה, אלא העביר אותה לשלב חדש — כזה שאמור לאפשר לכל המגדרים להכיל מורכבות.
