הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
צרחה של אשה נשמעת מהגבעה שבפאתי הכפר ג'אלוד, כ־15 ק"מ מדרום לשכם. שני בתי פלסטינים עומדים על הגבעה, וכמה מאות מטרים מהם ניצב מאחז מתנחלים לא חוקי, שהוקם כמה ימים לפני כן. וביניהם אנחנו — כוח סיור של ארבעה מילואימניקים, שאני עומד בראשו. אני רץ לכיוון שממנו הגיעה הצרחה ורואה נער יהודי מהמאחז עומד בפתח ביתה של אשה מבוגרת. "מה אתה עושה?", אני שואל. "אני רוצה שהיא תיכנס לבית", הוא עונה. "אתה הולך מכאן עכשיו. תחזור לשם", אני אומר ומצביע לכיוון המאחז — שם גנרי לאוהל אחד גדול, מדורה ולפחות עשרה רכבים שנמצאים סביבו. "כשהיא תיכנס הביתה, אני אזוז. עד אז אני לא זז מכאן", הוא אומר לי בהתרסה. "אתה זז מכאן עכשיו", אני מרים את הקול. נער יהודי נוסף מגיח פתאום ואומר לחברו: "בוא בוא, אל תעשה צרות". הנער הולך משם, כשהוא מחייך אל האשה, מסמן לה עם האצבע "חכי חכי" ומוסיף בקול "יא שרמוטה".
האשה מפוחדת. היא מדברת איתי ערבית, שאני לא מבין. בעזרת גוגל טרנסלייט אני מנסה להרגיע אותה: "אני יודע, אני מבין, אנחנו מנסים לטפל בהם. אתם חייבים להימנע מכל אינטראקציה איתם עד שנצליח". היא מסדירה נשימה, ואני הולך משם. למחרת בבוקר, כשאהיה כבר בחופשה בבית, אגלה שמתנחלים הציתו את ביתה. קומת הקרקע נשרפה לחלוטין. אף אחד לא ייתפס, אף אחד לא ייעצר.
כבר 12 שנה אני משרת במילואים כקצין בדרגת סרן בגדוד הנדסה. בשנתיים וחצי שחלפו מאז 7 באוקטובר סגרתי כמעט 200 ימי מילואים, רובם בגבול הצפון, שם ביצענו משימות הנדסיות שונות, כשהאויב והאיום היו ברורים, והמתח היה בעיקר מבצעי. במרץ, כשרוב המדינה היתה תחת איומי הטילים האיראניים, הגדוד שלנו נשלח לחודשיים וחצי ביהודה ושומרון — גזרה שרובנו לא היינו בה מאז הסדיר.
היופי כאן מפעים: אלו ימי אביב שמשיים, הכל ירוק ופורח. המון נוריות, ופריחה מהפנטת של לשון פר־סמור. כשיש ראות טובה, הנוף מטמטם: הבקעה והגלעד, גבעות מוריקות. גם חילוני גמור יכול לחוש את הקדושה שבאדמה הזו, ובו בזמן גם את הניגוד החד בינה לבין האלימות שרוויה באוויר.
כולנו זכרנו מה אומר קו באיו"ש: סיורים, מחסומים, כניסות יזומות לכפרים, הרבה אינטראקציות עם פלסטינים ודילמות ערכיות קשות שנגזרות מכך. אבל כשהגענו לשטח, הבנו מהר מאוד שהדברים השתנו: אם בעבר נדרשנו רק להבחין מי מהפלסטינים עלול להתגלות כמסוכן, כעת היה עלינו לבצע תהליך דומה גם בקרב האוכלוסייה היהודית. "אני כבר לא יודע מי האויב" — זה המשפט שחזרו עליו החיילים סביבי, שרובם דווקא הצביעו למפלגות שמרכיבות את הממשלה הנוכחית.
כבר ביומי הראשון לשירות — למעשה כבר בשעה הראשונה — פלסטינים ירו עלינו. ניסיון הפיגוע באזור צומת תפוח הסתיים ללא נפגעים לכוחותינו ועם שני מחבלים הרוגים. חשבנו שהאירוע הזה ישקף את מה שהולך לקרות בתקופה הקרובה. אבל טעינו: כי בהמשך האיום הגיע בעיקר מהצד היהודי.
הגדוד שלנו נשלח לכאן כדי לאבטח את ההתנחלויות, את החוות — נקודות התיישבות בשטחי C שהוקמו באישור של אלוף הפיקוד, שרובן המוחלט לא היה קיים לפני שנה, ואת המאחזים ("גבעות" בלשון המקומיים) — נקודות בשטחי B לרוב, שבהן החליטו אזרחים ישראלים להתיישב על דעת עצמם כדי להראות "נוכחות" ו"שליטה".
הפלוגה שלי הופקדה על גזרת מגדלים, שסמוכה לגזרת תפוח. סיור שגרתי בשטח נמשך שמונה שעות, והסיור הראשון שלנו עבר ללא אירועים מיוחדים. אבל בשעה 15:00, חצי שעה אחרי שסיימנו אותו, הוקפצנו כדי לנעול את שערי היציאה מהכפרים הפלסטיניים ולעמוד באחד מהם כדי לחסום את היציאה. הסיבה: התרעות על כוונת יהודים לפגוע בפלסטינים כנקמה, בעקבות מה שהמשטרה הגדירה באותו זמן תאונת דרכים שבה נהרג יהודה שרמן, ושמאוחר יותר יתברר כפיגוע. החשש היה שכל פלסטיני שיעבור בצומת מרכזי יותקף.
"למעלה מ־1,000 תושבים יצאו אתמול לכבישים, לדרוש להשיב מלחמה ונקמה ממלכתית על רצח יהודה שמואל הי"ד הגיבור", נכתב בקבוצת הווטסאפ "נלחמים על החיים", שבה יש כאלף חברים. "אין ביטחון בלי גירוש האויב!" הוסיפו. בהודעה אחרת, שציטטה הודעת אזהרה שעברה בין פלסטינים, נכתב: "הערבים כבר יודעים ומזהירים אחד את השני מסגירת ציר 60 לתנועת האויב היום. ב־17:00 כולנו מצטרפים במקביל למסע ההלוויה ויוצאים לצמתים! דורשים נקמה לדמו של יהודה שמואל הי"ד וגירוש לאויב".
המסר שקיבלנו היה ברור: הדרך העיקרית למנוע תקיפות של פלסטינים בידי יהודים אינה לאתר את מארגני הנקמה ולעצור אותם, אלא לחסום את כל הכניסות המרכזיות לכפרים הפלסטיניים. במשך שמונה שעות עמדנו במחסומים, שומעים תחינות של פלסטינים שרק רוצים לחזור לבתיהם, שנמצאים כמה דקות נסיעה משם. הצלחנו ללוות רק חלק קטן מהם הביתה.
"אני אשים לכל אחד מכם כדור בראש", אמר אחד הפורעים לחיילים שלי. נער אחר איים עליי: "לא אוכל לעצור את החבר'ה שלי עוד הרבה זמן... יהיה פה תכף בלגן". המדים והדרגות לא מפחידים אותם. הם מרגישים בעלי הבית
8 צפייה בגלריה
כתב "מוסף כלכליסט" (משמאל) במוצב ליד ההתנחלות מגדלים. התחושה היא שאנחנו בנחיתות מודיעינית לעומת המתנחלים, שהם תמיד יודעים בזמן אמת על כל תנועה שלנו במרחב
8 צפייה בגלריה
הבית שפורעים יהודים הציתו בג'אלוד, אפריל. בגלל תעדופי הממשלה וצה"ל ואינטרסים פוליטיים, המשטרה והשב"כ לא נוכחים מאוד בשטח ואין מספיק חיילים לטפל בכל האירועים
(צילום: שקד גרין ערבה)
העייפות המצטברת מביאה לאדישות. אחרי 16 שעות רצופות בשטח אני רוצה בעיקר לישון ושאף אחד לא ידבר איתי. אני מקווה לעלות לסיור רק למחרת בצהריים, אבל כבר בבוקר מעדכנים אותי שאצטרך להוביל כוח שיאבטח הריסת בית בפאתי הכפר דומא. אף אחד לא יודע לומר לנו מה הסיבה להריסה. כשנגיע לנקודה עצמה יתברר שמדובר בבנייה לא חוקית.
בתדריך שביצע המ"פ היוצא, תושב האזור, הוא מסביר שהכפר היה אלים מאוד בעבר, ומציין שהיה שם תינוק שנהרג ומשפחה שהבית שלה נשרף. מי שלא מכיר את הפרטים עשוי לחשוב שזו היתה תאונה מקרית — תינוק שמצא את מותו (יחד עם הוריו, שאותם המ"פ לא הזכיר), ובית שמצא את מדורתו. אבל מדובר בקורבנות פיגוע לאומני שיש להם שם: עלי סעד דוואבשה, והוריו סעד וריהאם. כשאני מציין בקול רם שהתינוק נרצח, המ"פ אומר "כן, בסדר, נרצח, נהרג".
הלשון המכובסת היא כלי נשק בסיסי בגזרה, שבה כל אירוע מנוסח באופן שמייפה את צד המתנחלים. כך למשל הדיווח "הגיעו מתיישבים לנקודה, היה חיכוך עם פלסטינים, האנרכיסטים שלפו מצלמות", בעצם אומר שפורעים יהודים תקפו פלסטינים, ופעילי זכויות אדם יהודים תיעדו זאת. טרוריסטים פוגעים בחפים מפשע ועוברים על החוק, אבל האנרכיסטים הם מי שמתעד אותם. שפה מבלבלת מציאות.
כשאנחנו מגיעים לבית בדומא אנחנו רואים גבר אחד וכמה נשים וילדים מוציאים את חפציהם החוצה ומרכזים אותם בחצר סמוכה. כשהם מסיימים, הם מתרחקים ורואים איך הבאגר (מחפר ענקי) מתחיל להרוס את הבית. הם מצלמים ובוכים, בעיקר הנשים והילדים הקטנים. לרגע אחד הם גם צוחקים, במה שחייב להיות הפוגה של הומור שחור. אחר כך הם ממשיכים לבכות. על החולצה של אחד הילדים הקטנים, שמתבוננים בהריסה בלי להסיט את הראש, מופיע הכיתוב: "Inhale, Exhale". לשאוף. לנשוף.
לקראת הסוף, הבאגר מעיף את דוד המים שעל הגג קרוב לנקודה שבה רוכזו חפצי המשפחה, ומים מרטיבים את הכל. אני ניגש לאחראי המשימה ואומר: "רגע, הציוד שלהם נרטב". בתגובה הוא צועק לי: "שיסתדרו". אני אמור לצעוק עליו בחזרה. להגיד לו שזה לא בסדר. אבל אני לא עושה כלום.
בדרך חזרה החיילים שלי אומרים שבתוך שנייה הפלסטינים יבנו את הבית מחדש ושכל הכפר יעזור להם. הם חייבים לספר את זה לעצמם, כאן ובאירועים אחרים, להגיד דברים שיאפשרו לנפשם להכיל את המראות הקשים. אבל אני ממשיך לשתוק. האם זו עייפות, אדישות או פשוט רפיסות נפש? המחשבה היחידה שחולפת בראשי היא כמה אני מתגעגע לאשתי ולבן הפעוט שלנו. ואני ממשיך לשתוק.
כשיש אירוע הפלסטינים שולחים דיווח למינהלת התיאום, שמעבירה אותו לחמ"לים: מהחטיבתי לגדודי, לפלוגתי ועד הסיור בשטח. עד שאני מגיע לאתר יכולות לחלוף שעתיים. בשלב הזה האירוע כבר נגמר והפורעים הסתלקו
8 צפייה בגלריה
פעילי זכויות אדם מתעמתים עם פורע יהודי שפלש לבית בכפר א־טייבה, בשבוע שעבר. בלקסיקון המקומי לא הפורעים מכונים "אנרכיסטים", אלא פעילי זכויות האדם שמתעדים אותם
(צילום: Ilia Yefimovich/AFP)
8 צפייה בגלריה
שער בפאתי ג'אלוד שמתנחלים פרצו עם רכב. הם מודעים למיקומי המצלמות ומגיעים רעולי פנים, ללא מכשירי סלולר, ומטשטשים את עקבותיהם במקצועיות
(צילום: שקד גרין ערבה)
האיום המרכזי כאן אינו ההפגנות האלימות המתוזמרות של המתנחלים. אליהן יכולנו להיערך. הבעיה הגדולה באמת היתה הפשיטות הספונטניות הבלתי פוסקות על הכפרים, שאליהן תמיד הגענו מאוחר מדי. למה? משום שכדי שצוות הסיור שלנו יוקפץ, הפלסטינים צריכים להעביר דיווח למת"ק (מינהלת תיאום וקישור, שמקשרת בין הפלסטינים לישראלים), שמעבירה את הדיווח לחמ"לים השונים — מהחטיבתי אל הגדודי, אל הפלוגתי, ואליי בסיור בשטח, ועד שאני מצליח להגיע לנקודה, שבהרבה מקרים הגעה אליה כרוכה בנסיעה בדרכי עפר ובדרכים לא סלולות, יכולות לחלוף שעתיים. בשלב הזה האירוע כבר נגמר והפורעים מזמן לא בסביבתו.
כך למשל, ביום שבת אחד בתחילת אפריל קיבלתי דיווח על תושבי חווה שירדו אל שטחי המרעה של הפזורה הבדואית שלידם והבריחו את הצאן. אבל עד שהגעתי לשם לא היה זכר לתוקפים. אני פוגש במקום שני פעילי זכויות אדם, שמספרים לי שארבעה נערים הבריחו עשרות כבשים ועיזים באזור במשך שעתיים באין מפריע. הם מראים לי אותם בסרטונים שצילמו: חלק מהם רעולי פנים וחלק בפנים גלויות. אחד מהם קורא לשני בשם משפחתו, כך שניתן להבין מאיזו חווה הגיעו התוקפים ומי הם. אני מעביר את הסרטונים לחמ"ל, שמעלה אותם בשרשרת הפיקוד, אבל שום חקירה לא נפתחת. ואלה אירועים שמתרחשים כאן באופן יומיומי.
כמעט בכל סיור שלנו אנחנו נשלחים לנקודה מסוימת בעקבות דיווחים על יהודים שמיידים אבנים על בתים ועל תושבים, מציתים לולים, מבריחים צאן, פוגעים בצינורות מים או מתעמרים בפלסטינים בשלל דרכים אחרות: טרקטורון שמגיע לכפר בשעת לילה מאוחרת כדי להרעיש ולהאיר בפנסיו, גניבה או ריסוק של מצלמות אבטחה, וסתם פורעים שאורבים בחורשה שלידה עוברים ילדים פלסטינים בדרכם לבית הספר. בכל פעם שאנחנו מגיעים בעקבות קריאה, כבר אין איש בשטח.
לא פעם אני חושב שכל מה שהחטיבה רוצה הוא שנדווח שהיינו בנקודה ושאין שם כלום, כך אפשר לסמן וי על הדיווח. נכון, אפשר לפרש זאת גם להיפך, שעל אף הסיזיפיות לצבא חשוב להגיע לכל אירוע, להגיע ולאסוף עדויות. אבל גם תחת הפרשנות הנדיבה הזו, במרבית המקרים זה חסר תכלית. נראה שאנחנו נמצאים בנחיתות מודיעינית לעומת המתנחלים, שהם תמיד יודעים בזמן אמת על כל תנועה שלנו במרחב. בחלק מהמקרים אפילו חשדנו שהם יוצרים דיווחים כוזבים כדי להרחיק אותנו מהמקום שבו באמת תכננו לפעול.
השאלה המתבקשת היא למה צה"ל לא מגביר נוכחות בשטח. למה לא מוסיפים עוד סיורים, מציבים מארבים, עושים יותר מעצרים וחיפושים. אין ספק שיש מצוקת כוח אדם, אבל המקור שלה אינו רק שחיקה מתמשכת של משרתי המילואים במלחמה או בעיית השוויון בנטל. יש כאן עניין של תעדוף מצד הממשלה וצה"ל ואינטרסים פוליטיים, שבגללם המשטרה והשב"כ לא מספיק נוכחים בשטח. ועד שזה לא ישתנה, אנחנו לבדנו פשוט לא נוכל למנוע את התקיפות. אלו לא כוחות.
8 צפייה בגלריה
המאחז הלא־חוקי שהוקם ופורק שש פעמים ליד ג'אלוד, אפריל. הורו לנו לא למנוע את הקמתו מחדש, כי החוק לא מאפשר לפרק מאחז יום אחר יום. נדרש צינון של עשרה ימים
(צילום: שקד גרין ערבה)
8 צפייה בגלריה
פלסטיני במסגד בכפר ג'לג'יליא שמתנחלים הציתו והשחיתו, לפני שבועיים. "הצבא יודע להיכנס למגירה של חמינאי באיראן, אך לתפוס טרוריסטים כאן הוא לא מצליח?", אומר לי פעיל זכויות אדם
(צילום: Ilia Yefimovich/AFP)
השעה שלוש לפנות בוקר ביום אחד של סוף אפריל. אנחנו עומדים ליד מאחז לא חוקי והאוויר קפוא. אני כורז לכ־15 נערים שישנים באוהל גדול צו של אלוף פיקוד המרכז, שלפיו הם נמצאים בשטח צבאי סגור ולכן עליהם להתפנות. אבל אף אחד לא שם עליי. "אחי, נו, עזוב אותנו", ממלמל אחד מהם. האחרים ימשיכו לישון. לא ציפיתי למשהו אחר: הקראת הצו היא פרוצדורה ריקה, חלק מעוד סימון "וי" שאנחנו נדרשים לעשות כדי שאם המשטרה תחליט לפעול נגדם, הם לא יוכלו לומר שלא ידעו שמדובר בשטח צבאי סגור.
המאהל פורק שש פעמים במהלך שהותנו בגזרה, ובכל פעם נבנה מחדש בתוך כמה שעות — גדול יותר ועם יותר אנשים. צפינו בהם בונים שוב ושוב את המאהל ומובילים אליו ציוד בלי לעשות דבר, אפילו שאנחנו יודעים שיצאו ממנו פורעים לתקוף את תושבי האזור, וכמעט בוודאות ייצאו שוב. למה? כי קיבלנו הוראה לא למנוע את ההקמה המחודשת. החוק, במקרה של יהודים, כך מתברר, לא מאפשר לפרק מאחז יום אחר יום. יש תקופת צינון של עשרה ימים מאירוע לאירוע. לכן כל שנותר לנו הוא לצפות בנערים עושים כרצונם, ולוודא שלא ינקמו בתושבי האזור על ההרס והפינוי.
למה לא עוצרים אותם? השאלה הזאת עלתה שוב ושוב בשיחות עם הצוות שלי. בחודשיים וחצי שלנו בגזרה היו עשרות פשיטות של מתנחלים על יישובים פלסטיניים: שרפו, השחיתו, יידו אבנים, הפעילו אלימות. הפקודות איפשרו לנו להשתמש בכל אמצעי לא קטלני שהיה לנו, אבל מי שניסו לבצע מעצרים הבינו שהם לא יוכלו לעשות זאת בלי להפעיל נשק חם, ולבסוף ויתרו. במבצע אחד, שהתרחש בשיתוף פעולה עם גורמים צבאיים נוספים, נעצרו שני פורעים, אבל בתוך כמה ימים הם פשוט שוחררו.
כוחות הביטחון לא עוברים על האירועים האלו לסדר היום לגמרי. יש קבוצות מיוחדות שמורכבות מאנשי שב"כ ומשטרה, מז"פ והצבא, שאוספים עדויות, אבל הטרוריסטים היהודים יודעים לשמור על עצמם: הם מודעים למיקומי המצלמות ומגיעים רעולי פנים, ללא מכשירי סלולר שיאפשרו ניטור, עוטים כפפות ודואגים לטשטש את עקבותיהם במקצועיות ולהעלים ממצאים מפלילים. ועדיין, כפי שאמר לי פעיל זכויות אדם באחת השיחות: "למגירה של חמינאי אלפי קילומטרים מכאן הצבא יודע להיכנס, אבל לתפוס את הטרוריסטים כאן הוא לא מצליח?".
8 צפייה בגלריה
חוות גיבורי דוד בסמוך לכפר דומא, מרץ. גם כשיש סרטון שבו רואים פורעים בפנים גלויות ושם המשפחה של אחד מהם נאמר בקול, שום חקירה לא תיפתח
(צילום: שקד גרין ערבה)
8 צפייה בגלריה
גרפיטי על גדר בהתנחלות מגדלים. כשיש איומים על פעולות נקמה, במקום לאתר את יוזמיהן ולעצור אותם, אנחנו נשלחים לחסום את הכניסות לכפרים המאוימים
(צילום: שקד גרין ערבה)
לאט לאט אנחנו לומדים להכיר את נערי המאחזים. הם לא יגידו לנו את שמותיהם (אחד אחרי השני, הם ענו שקוראים להם "ינון", מה שזיכה אותם בכינוי "היינונים"), אבל מדי פעם ישוחחו איתנו, יגידו מאיפה הם בארץ ויספרו שהתגלגלו לכאן דרך מסגרת כלשהי — ישיבה, עמותה, החבר'ה. חלק מהם נחמדים אלינו, מתעניינים בנו, מתבדחים איתנו. אחד מהם חלף על פניי עם הרכב יום אחד, והושיט את ידו ל'כיף'. הושטתי לו את ידי בחזרה אוטומטית.
כשאני שואל לשלומם בבוקר קר במיוחד, אחד מהם אומר "צריכים לסמוך עליו [אלוהים] בשעת הדחק. דחוק עכשיו". "בגלל הקור או בגלל עוד דברים?" אני שואל. "הרבה דברים", הוא עונה, ומספר כי "ברחנו כל היום. [סוכני השב"כ] לא יורדים לנו מהצוואר".
והיו גם רגעים אחרים. "אני אשים לכל אחד מכם כדור בראש", אמר אחד הפורעים לחיילים שלי כשניסו לפזר המון משתולל. ובמקרה אחר, שבו חבורת מתנחלים הפריעה לפלסטינים לתקן נקודת חשמל, איים עליי המנהיג שלהם: "אני לא אוכל לעצור את החבר'ה שלי עוד הרבה זמן. יהיה פה תכף בלגן". המדים והדרגות לא הפחידו אותו. הוא מרגיש בעל הבית.
האכיפה הבררנית נגד הפורעים היהודים מבהירה להם שההרגשה הזו אינה מופרכת. במהלך אחד הסיורים השגרתיים בתחילת מאי נשלחתי לאבטח חייל שמשימתו היתה החרמת באגר של יהודים שפעל בשטח פלסטיני שצה"ל אסר כניסה אליו. כשהגענו לנקודה ראינו מאות עצים כרותים. אחד הנערים במקום אמר לחייל: "יהיה כאן בלגן אם תחרים את הבאגר", והחייל הסתפק לבסוף בכך שיזיזו אותו לנקודה אחרת. הוא לא החרים אותו. שמירה על השקט התעשייתי היא מעל לכל.
במהלך שהותנו בגזרה ספגנו איומים והרבה מבטי שנאה וזעם. ובכל זאת היינו תחת קונספציה – שטרם הופרכה – שהם לא יפגעו בנו. אבל זו כנראה תמימות. חודשיים וחצי בשטח הבהירו לי שהאיום שהשמיע הנער ההוא — "אני אשים לכל אחד מכם כדור בראש" — עוד עלול להתממש.
באמצע מאי נגמר הסבב וחזרתי הביתה. הדרך אליו שמחה במיוחד. הגבעות מסביב כבר לא כל כך ירוקות, אבל היופי עדיין מפעים. אני נוסע במכונית וחושב על הילד שלי בן השנתיים שהלקסיקון שלו כבר כולל את המילה "מילואים", משפטים כמו "אבא מתגעגע בטירוף" וזעקות "אבא יחזור". אני חושב כמה יהיה מרגש לפשוט את המדים ולומר לו "זהו, אבא חזר הביתה". אני חושב גם על הפלסטינים שאיתם דיברתי. מה יהיה איתם? מה יהיה עם כל אותם אנשים שנסכתי בהם ביטחון, שאמרתי להם "תשמרו על עצמכם בינתיים, זה יהיה בסדר"?
אני אכתוב על זה, אני אומר לעצמי, מנסה להתעודד, לאפשר לנפש לחזור בחזרה הביתה, לבן שלי, לאשתי. אני אספר מה קרה כאן, ויש לזה ערך. ככה בדיוק אשקר לעצמי.
