בג"ץ נגד המבקר
שכל בהיכל
לפני בג"ץ מונחת סדרה של עתירות ששאלת המפתח הנוגעת להן היא אם המשפט והשכל הישר ייפגשו. מה שברור בשכל הישר — איתמר בן גביר לא יכול להיות השר הממונה על המשטרה, חייבים ועדת חקירה ממלכתית, פרקליטו האישי של ראש הממשלה לא יכול להיות מבקר המדינה — לא תמיד אפשרי לפסיקה.
יש לא מעט סיבות לכך שלא תמיד אפשר להפגיש את המשפט עם השכל — האופן שבו מנוסחים החוקים, עומק ההתערבות הפרשנית ששופטים מרשים לעצמם ועוד. בפסק הדין שבו הודיעו 11 שופטי בג"ץ שאין בכוחם למנוע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה, למשל לא היה מפגש כזה. השבוע, למרבה השמחה, זה קרה, כשהרכב של חמישה שופטים עצר את מבקר המדינה מתניהו אנגלמן מלעסוק בנושאי הליבה של טבח 7 באוקטובר ולהמשיך לפגוע בזכויות המבוקרים. בג"ץ הודיע למבקר שסמכויותיו מוגבלות, שביקורת אינה חקירה, ושאסטרטגיה וביטחון הם מחוץ לתחום עבורו. גם השכל הישר לא סובל את הרעיון שהאירוע הדרמטי והטראומטי ביותר בתולדות המדינה ייבדק בידי מבקר המדינה ולא ועדת חקירה. אולי בשאלת אנגלמן שבדרכו החוצה יותר קל להפגיש את הפסיקה עם ההיגיון; אבל אין סיבה להסתבך עם זה גם במקומות ברורים לא פחות, כמו בעתירות הנוגעות לבחירת המבקר הבא. // משה גורלי
תקציב הביטחון
שמישהו יתערב כבר
בלוח המשחק של משרדי האוצר והביטחון, שכבר כשמונה חודשים תקוע, נרשמה השבוע תזוזה. מערכת הביטחון דרשה שהתקציב הכולל שלה לשנה הנוכחית יהיה יותר מ־180 מיליארד שקל, האוצר רצה לגמור את זה ברק קצת יותר מ־140 מיליארד, ונתקענו עם הפער הזה של כ־40 מיליארד. השבוע האוצר הסכים להעביר 15 מיליארד, אבל זו לא הכרעה, אלא רק היעדר־הכרעה, וההתקוטטות לא תיפסק. במשרד הביטחון ימשיכו לומר שהם ממש חייבים את הכסף הזה למשימות הנדרשות, באוצר ימשיכו להאשים את המערכת הצבאית בניהול בזבזני ובהסתכלות צרה על החוסן הלאומי. הטענות לא באמת משנות, והציבור לא מתעמק בשאלה מי צודק. הוא רואה את התמונה הרחבה יותר — ממשלה שאפילו שני המשרדים היותר תפקודיים בה, היותר חזקים, לא מצליחים לעבוד זה מול זה. ובקיצור, הנהגה שלא מתפקדת. לא שלא ידענו את זה, אבל לא קל לראות את זה קורה בין דרגים מקצועיים, וסביב 40 מיליארד שקל (יותר מהתקציב של לא מעט ממשרדי הממשלה) — בלי שום מבוגר אחראי שמצליח לחתוך ולקבל החלטות. // שלמה טייטלבאום
יוצאים בשאלה
השכלה נגד עוני
השכר הממוצע שמקבלים יוצאים בשאלה נמוך בשליש מהשכר הממוצע של יהודים לא חרדים, לפי נתונים שפרסמו השבוע מכון אהרן למדיניות כלכלית ועמותת יוצאים לשינוי. רוב היוצאים (80%) אומנם עובדים, אבל 58% מהם מועסקים במשרות בשכר נמוך. וחמור מכך, כ־30% מהצעירים היוצאים מדווחים שהתמודדו עם עוני.
זה המחיר של עשרות שנים שבהן ממשלות ישראל קנו שקט קואליציוני תמורת מימון לחינוך לבורות. לצד הפתרון הבסיסי וההכרחי לבעיה — להפסיק לממן חינוך שאין בו תוכנית ליבה מלאה — נדרש גם פתרון ביניים שיסייע לעשרות אלפי היוצאים (כ־3,300 חדשים מדי שנה) שהמדינה הפקירה לחינוך חרדי. צריך לאפשר להם להשלים השכלה בחינם, לעזור עם מלגות קיום, כדי שיוכלו לצמצם את הפערים בעודם עובדים בשכר נמוך ובלי גב כלכלי. זה לא רק צודק, זו גם השקעה מועילה מאוד למשק. // שחר אילן
הרפורמות הפיננסיות
פרץ עשייה שעוקף את העיקר
קשה לעקוב אחר כל הרפורמות הפיננסיות שפורסמו בשבועיים האחרונים בלי לקבל סחרחורת. בנק ישראל פרסם רפורמה בעמלות המסחר בשוק ההון, אחת נוספת על עמלות העו"ש, ואת הרגולציה העדכנית לבנקים הקטנים שבתקווה יקומו ויצליחו לייצר את התחרות שכולנו משוועים לה. משרד האוצר, מצדו, פרסם רפורמה במוצרי ההשקעה והחיסכון בשוק ההון. ורשות שוק ההון פרסמה תזכיר חוק שיאפשר להשתמש בשקלים מבוססי בלוקצ'יין והקשיחה את ההגנות הצרכניות בביטוחי רכב מזדמנים.
כל השינויים האלה נובעים מהיגיון בסיסי, שלפיו הכלים הפיננסיים צריכים להיות הרבה יותר נגישים ופשוטים לציבור, עם חוקי משחק ברורים. זה היגיון נכון, וכל צעד בכיוון הוא חשוב, אבל פרץ האנרגיה שבכל הרפורמות האלה, שוטף ככל שיהיה, עדיין מצליח לעקוף את הסלע הענקי שתקוע באמצע הדרך, בינינו לבין הכסף שלנו — המתווכים. גם כשכל אחד יוכל להבין כמה עמלות הוא משלם ואילו הטבות מס הוא יכול לקבל על החיסכון, רובנו עדיין נזדקק לאנשי מקצוע שיעזרו לנו עם כל זה. וענף התיווך הפיננסי עקום מיסודו, בעיקר בגלל מבנה העמלות שמתמרץ סוכני ביטוח להמליץ על מוצרים מסוימים ולא על אחרים, על חברות מסוימות ולא על אחרות, ואז להעביר את המבוטחים מפה לשם כדי לקבל עוד ועוד עמלות. לכולם ברור מה צריך לעשות, כולם יודעים כבר שנים ששינוי מבני הוא הצעד הפיננסי החשוב והאפקטיבי ביותר, אבל שר האוצר סמוטריץ' נכנע ללחצים של המתווכים עצמם, ושוב לא קרה כלום. אם אפשר בבקשה שהרגולטורים יפנו את הצונאמי האקטיבי שלהם עכשיו גם אליו, ויניעו את גלגלי השינוי שבאמת דרוש בשוק. אולי סוף סוף נתחיל להשתחרר מהחמדנות של כל הכוחות הפיננסיים הגדולים מאיתנו. // שקד גרין ערבה
לא לפלילי הזה פיללנו
זה היה עוד שבוע מדמם של הרוגים ונפגעים, מטענים, פיצוצים ויריות. ובכל אירוע כזה מיד מיהרו לדווח לנו שזה על רקע פלילי. הכל בסדר, זה רק פלילי, אין מה לראות. לא טבח בתוך הבית, לא טילים איראניים, לא פיגוע. כאילו המילה פלילי נועדה להרגיע אותנו. שגרה.
זה רק עוד שלב מטריד בגלגול שהמילה הזאת עברה. בתנ"ך, פלילי משמעותו משפטי — השימוש במילה מתייחס לדין, למשפט, לשופטים עצמם. והוא קשור קשר הדוק בתפילה. אנחנו מתפללים כדי שיוקל עלינו הפלילי, פונים לערכאה גבוהה ששופטת אותנו. זו מילה שאפופה חרדת קודש. גם אם במשמעות קצת אחרת, הרוח הזאת התגלגלה גם למדינת ישראל, לחברה שבה הפלילי היה מוקצה. פעם עצם החשד בפלילים היה אות קלון, ומשהו שיכול לחסל קריירות, ודאי ציבורית. אירועים פליליים תפסו כותרות גדולות. היה ברור שאי אפשר לעבור לסדר היום.
היום אין סדר, והפלילי לא על סדר היום. רבים חווים אותו כעניין של אחרים, לא כתופעה שמחסלת את החברה והביטחון של כולנו. זה קרה בגלל דריכות תמידית מחשש לאירוע ביטחוני, שגורמת לאירוע פלילי להיחוות כאיזו הקלה, מעוות ככל שזה יהיה. זה קרה בגלל המספר הלא נתפס של אירועים פליליים, שאי אפשר בכלל להכיל. וזה קרה גם משום שהשחיתות הפושה במגזר הציבורי נרמלה את הפלילי, ניתקה אותו מהמוסרי. רבים בשלטון חשודים ומואשמים או הורשעו בפלילים, ונראה שלא אכפת להם או לבוחריהם. עבריינים זוכים להערצה, כנופיות נהיות טרנד. לא פיללנו לפלילי כתרבות נרחבת, כאופנה. זה לא "ביטחוני", אבל זו מלחמה שאנחנו מפסידים בה כל הזמן. // דור סער־מן
