זוג הורים טריים עובר מניו יורק לבית מבודד בכפר. האמא סופרת, אבל לא מסוגלת לכתוב מילה. היא אומרת שהיא לא סובלת מדיכאון שאחרי לידה, אבל היא אומללה מספיק כדי לגרד את הטפט מהקירות בידיה ולהטיח את עצמה לתוך חלון זכוכית. היא בטוחה שבעלה בוגד בה, מפקירה את התינוק שלהם, חווה התמוטטות נפשית, מאושפזת בכפייה ולבסוף גם מבעירה יער שלם עם דפי הספר שניסתה לכתוב, ופוסעת ערומה אל תוך הלהבות.
גרייס (בגילומה של ג'ניפר לורנס), גיבורת הסרט "תמות אהובי", אינה האשה המעורערת בנפשה הראשונה שראינו בקולנוע. אבל לרוב אלה נשים שחוו טראומה קשה, למשל אובדן של ילד, או כאלה ש"תמיד היו ככה". כאן מדובר באשה שהיתה נורמטיבית למדי עד שילדה. אומנם היא התייתמה בגיל צעיר, אבל יש לה בן זוג תומך, הכנסה לא רעה וקריירה יצירתית, ואפילו חמותה אוהבת אותה. היא גם מקבלת הכרה בקשיים הרגשיים שלה ומטופלת נפשית. אז למה היא עדיין סובלת כל כך?
גרייס היא רק אחת מתוך שורה של גיבורות פיקטיביות עכשוויות, שקשיי היומיום דרדרו את מצבן הנפשי: ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" (2025) לינדה (רוז ביירן) היא פסיכולוגית שעוברת לגור במוטל עם הבת שלה בגלל תקרה שקרסה בביתה. היא שוקעת בייאוש, משתכרת ומשתמשת בסמים, ספק הוזה דברים על־טבעיים, מפקירה את בתה ומנסה להתאבד; ב"נייט ביץ'" (2024) איימי אדמס מגלמת אמנית שהופכת לעקרת בית בעקבות לידת בנה וחושדת שהיא נהפכת לכלבה (החיה, לא מילת הגנאי) — היא נותנת לבנה לאכול מקערה על הרצפה, יוצאת לרוץ עם להקת כלבים בלילות ורוצחת חתול; ובמיני־סדרה "פליישמן בצרות" (2022) רייצ'ל (קלייר דיינס) היא סוכנת שחקנים מצליחה ששוקעת בדיכאון, משתמשת בסמים שגורמים לה להזיות ולאובדן תחושת זמן, מפקירה את בנותיה ואת לקוחותיה ונעלמת לכמה שבועות.
למשברים של כל הגיבורות הללו יש אירוע מחולל — מהתייתמות מוקדמת ב"תמות אהובי", דרך בת שסובלת מהפרעות אכילה ב"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" ועד רופא אלים ב"פליישמן בצרות". אבל במשך רוב הזמן האנשים שסביבן לא מבינים למה הן כל כך דרמטיות. אחרי הכל מיליוני נשים עוברות לידות, מטפלות בילדים חולים וסופגות השפלות מגברים מדי יום. אז מה הסיפור הגדול?
כל הגיבורות שבמשבר חשות בדידות, אף שהן בזוגיות. הגברים הנורמטיבים הם אבות מגוחכים, שלא יודעים איך לטפל בילדים או לקחת אחריות. וכשהילדים במצוקה, הם רק נוזפים בבת הזוג שלהם יותר חזק
ב־1963 טבעה החוקרת הפמיניסטית האמריקאית בטי פרידן את המונח "הבעיה שאין לה שם": מיליוני נשים חיו את החלום האמריקאי — הן היו עקרות בית בפרברים בשנות הבום הכלכלי של אחרי מלחמת העולם השנייה, לא היו צריכות לעבוד, נהנו מפלאי הטכנולוגיה שחסכו להן עבודות כפיים כמו כביסה וכלים, והיו פנויות להתמסר לחיי המשפחה והשכונה. ובכל זאת רבות מהן סבלו מדיכאון. למה? כי האידאל הנשי הכתיב להן לוותר על הגשמה עצמית ועל זהות נפרדת מהמשפחה ולהסתפק בחיים כאשתו של ואמו של.
גל הסרטים על נשים במשבר נפשי מנכיח את "הבעיה שאין לה שם" של ימינו: כמו בשנות השישים נשים מצופות להיות אמהות טובות ורעיות מסורות, אלא שכיום הן נדרשות גם "להגשים את עצמן" באמצעות קריירה תובענית בלי לקבל עזרה מאף אחד. חיי האשה הנורמטיבית, מבהירים הסרטים העכשוויים, הם מעידה במסלול מובטח לשגעון.
המשותף לחוויה הנשית של כל הגיבורות הללו הוא תחושת בדידות: הן לגמרי לבד, אפילו שלכולן יש בני זוג אוהבים. הגברים הנורמטיבים הם נוכחים־נפקדים בבית כי הציפיות החברתיות מהם שונות. הם נדרשים להשקיע את כל כולם בעבודה, נשאבים לנסיעות ממושכות או משמרות מסביב לשעון, והבית אמור לתחזק את עצמו איכשהו. לכן הם גם אבות מגוחכים — אין להם שמץ של מושג איך מטפלים בילדים שלהם. כשהילדים מפגינים מצוקה, הם רק נוזפים בנשותיהם יותר חזק. וכשהן מפקירות את הילדים לבדם, רוב האבות אינם בנמצא כדי לקחת את האחריות לידיהם. כולם גברים מודרנים ורגישים שאוהבים נשים חזקות, אבל מתעלמים לחלוטין מחלוקת הנטל הלא־שוויונית שפועלת לטובתם.
לא במקרה האבות היחידים שמשתפרים בתפקוד ההורי עושים זאת בעקבות גירושים: ב"נייט ביץ'" האמא נפרדת מהאב ההמום. ורק אחרי שהוא מטפל בילדם לבדו במשך זמן רב, הוא מצליח להבין מה אשתו עברה בעצם ומה הוא הפיל על כתפיה. רק אחרי שלקח צעד קדימה, האמא יכלה לחזור לעצמה ולשפיותה (ובהמשך גם לזרועותיו). וב"פליישמן בצרות" הגיבור אומנם היה תמיד אב מעורב, אבל היעלמותה של גרושתו מאלצת אותו לעשות ויתורים, שאליהם מעולם לא נדרש כגבר. ובכל זאת, גם כשהוא נכנס לנעליה, הוא לא מצליח לגייס אמפתיה למצבה — הוא בטוח שהיא ויתרה על ההורות כי היא אנוכית, ולא שוקל לרגע את האופציה שמשהו רע קרה לה, עד שאשה אחרת משקפת לו את כל מה שהוא סירב לראות.
אבל הגיבורות שבמשבר לא רק חשות בדידות בזוגיות, אלא גם בעולם בכלל: אין להן הורים מעורבים, המעגל החברתי שלהן יותר מעיק מתומך, ואפילו המטפלים שסביבן נחווים כערכאה שיפוטית שעלולה לשלול מהן את רישיון ההורות: כך למשל ב"אם היו לי רגליים" הפסיכולוג האנטיפת של לינדה רק מפגין חוסר סבלנות למצוקתה, והרופאה של בתה מאיימת עליה שאם לא תשתף פעולה, היא תערב את הרשויות. שניהם רק דוחקים את לינדה עוד יותר לקצה.
אין ביצירות האלו הרבה סופים טובים. הנשים משלמות מחיר כבד על כישלונותיהן לעמוד באידאל הנשיות, והנחמה היחידה היא שבסוף מישהו — בין שבעולמה של הגיבורה או הצופים — מכיר בסבל שלה, מבין למה נשברה וחומל עליה. וזו בעצם המטרה שלשמה הן נוצרו: הנשים הבדיוניות סובלות עד הסוף כדי שאחיותיהן בעולם האמיתי, כך יש לקוות, יסבלו פחות. אם נצליח לראות את הבעיה השקופה שאין לה שם, ונשכיל לשנות את המציאות בהתאם — נתחיל למשל בפחות אבות ש"עוזרים" ויותר אבות שמתחלקים בנטל — נוכל כולנו פחות להשתגע.
