1אחד הסרטים האהובים עליי של וודי אלן הוא "זליג". הגיבור שלו הוא אדם חסר כל מאפיינים אישיים, זיקית אנושית — איש שמצליח להיטמע בסביבתו באופן מלא. נזכרתי בסרט הזה כשצפיתי בריאיון שפרסם השבוע כלי התקשורת הכלכלי החשוב בעולם, "האקונומיסט", עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. כבר שנים שנתניהו זורק לפח את האידאולוגיה הכלכלית שפעם החזיק בה. הוא בוגד בכל העקרונות שלו כדי לתחזק את הקואליציה. אבל פתאום, בריאיון ל"האקונומיסט", מר כלכלה חזר.
את הכותרות כאן תפסה האמירה של נתניהו שלפיה הוא יזם את הפחתת הסיוע הביטחוני מארצות הברית, כך שיירד לאפס בתוך עשור. אפשר להתווכח אם זו באמת יוזמה של נתניהו או שהוא הבין לאן נושבת הרוח של דונלד טראמפ, אבל זה פחות חשוב. ובכל מקרה, זו לא הכותרת שמעניינת אותי.
כי בריאיון הזה נתניהו זרק, כבדרך אגב, שהכלכלה הישראלית תהיה בתוך עשור כלכלה של טריליון דולר. ראש הממשלה חזר על המספר הזה השבוע באחד הדיונים במשפט שלו, כשניסה להסביר מדוע ארגון הבונדס כבר פחות חשוב לכלכלת ישראל. ומשום שנתניהו אלוף בלחזור על אמירות קליטות שוב ושוב עד שהן הופכות לסיסמאות, יש לי תחושה שנמשיך לשמוע שהכלכלה הישראלית בדרך לצמוח לטריליון דולר.
טריליון. לא פחות. זה גרם לי לתהות: מה צריך לקרות כדי שזה באמת יקרה? איך נראית הדרך לטריליון?
נתניהו כיהן הכי הרבה זמן כראש ממשלה. היתה לו ההזדמנות לבסס יסודות לחזון הטריליון, ובשנים הראשונות אכן עשה זאת. אבל בעשור האחרון התרכז בעיקר בעצמו
2אז קודם כל, המספרים.
ב־2025 התוצר הישראלי היה כ־570 מיליארד דולר (לפי הערכות הבנק העולמי, ובמונחי כוח קנייה בינלאומי), כלומר קצת יותר מחצי טריליון. כדי להגיע לטריליון בתוך עשור, קצב הצמיחה הריאלי שלנו (כלומר בקיזוז האינפלציה) צריך להיות כמעט 6% בשנה. לשם השוואה, קצב הצמיחה השנתי הממוצע של ישראל בשנים נורמליות (בלי מגפות ובלי מלחמות) הוא 3%־4%. ובקיצור, כדי שנגיע לטריליון, ישראל צריכה כמעט להכפיל את קצב הצמיחה השנתי שלה.
אם זה יקרה, רמת החיים שלנו תזנק. רמת החיים נמדדת בתוצר לנפש — התוצר הלאומי חלקי מספר הנפשות, כלומר כמה כל אחד מאיתנו "מקבל" מהכלכלה שלנו. כיום אנחנו ב־55 אלף דולר לנפש בשנה, אם נגיע לטריליון — נקבל 80 אלף (בהנחה שקצב הצמיחה הדמוגרפי יהיה דומה לזה שבעשור הקודם). מ־55 אלף ל־80 אלף זו קפיצה של 50%. והיא תוביל אותנו לעקוף את רמת החיים בגרמניה, צרפת ובריטניה, למשל, ולקפוץ להיות אחת מ־15 הכלכלות הגדולות בעולם (במונחי תוצר לנפש), לפחות. זה יהיה נהדר. נחיה פה הרבה יותר טוב, וכשנסתובב באירופה נרגיש כמו מלכים.
אבל כל זה תלוי ב"אם". מה הסיכוי שנגיע לשם?
אני לא רוצה להיות שלילי. אני שמח כשראש הממשלה מציע חזון, שהוא מציב יעד כמותי ברור שיהיה אפשר לבדוק בבוא היום אם עמדנו בו. בטח אחרי שבנאום הכלכלי הקודם שלו הוא הבטיח שנהפוך להיות סופר־ספרטה. הייתי שמח יותר אילו היה מפרט גם את הדרך לטריליון ומציע תוכנית ממשלתית סדורה וברורה איך נגיע ליעד השאפתני הזה. אבל בהיעדר תוכנית כזאת, בואו נחשוב רגע יחד איך זה אפשרי.
3כדי כמעט להכפיל את קצב הצמיחה הממוצע, ישראל צריכה לעשות דברים שהיא לא עשתה עד כה. אם נמשיך בעסקים כרגיל, לכל היותר נמשיך לצמוח כרגיל. אנחנו צריכים עסקים לא כרגיל. אנחנו צריכים להבין איזה פוטנציאל כלכלי אנחנו לא מממשים, ולהתחיל לממש אותו.
כל המחקרים וכל הנתונים מעידים על שלושה כיסים של תת־ניצול של הפוטנציאל הכלכלי שלנו: הפריון הנמוך יחסית של העובדים; חוסר בשיתופי פעולה אזוריים; והשתתפות נמוכה של ציבורים מסוימים בשוק העבודה. או במילים אחרות — פער כלכלי, פער מדיני ופער אנושי. אם נצליח לסגור את הפערים האלה, נהנה מזינוק בקצב הצמיחה.
נתחיל מהפריון. שבוע העבודה בישראל הוא מהארוכים שבמדינות ה־OECD, אבל בכל השעות האלה אנחנו מייצרים יחסית מעט תוצר. העובדים הישראלים מייצרים תוצר ממוצע של 55-52 דולר בשעה. הגרמנים מייצרים 83 דולר, גם הצרפתים. הדנים 92 דולר, האירים יותר מ־100 דולר.
אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו כסטארט־אפ ניישן. אבל האמת היא שאנחנו ניישן עם סטארט־אפים. הכלכלה הישראלית דואלית: ברוב הענפים השכר הממוצע נמוך מהשכר הממוצע הארצי, רק בכמה תחומים — ההייטק ולצדו הפיננסים, רפואה, עריכת דין ועוד — השכר גבוה יותר, משום שהפריון לעובד גבוה יותר. מה עושים כדי שהפריון גם בשאר הענפים יהיה גבוה?
אינספור ועדות ממשלתיות ואחרות דנו בסוגיה הזו. ההמלצות שלהן הן תמיד אותן ההמלצות: לתת תמריצים למעסיקים, בעיקר בתעשייה ובענפי השירותים, כדי שישקיעו בציוד ובטכנולוגיה, ישפרו את התוכנות, את הדיגיטציה. חשבו על מוסכניקים שעוברים לתקן מכוניות בטכנולוגיות מתקדמות יותר, על עבודה בחקלאות שתיעשה ידנית פחות. השקעה כזו תגדיל מאוד את הפריון. והיא צריכה להתרחש גם במגזר הציבורי. דמיינו את כל מערכות המחשב של הממשלה מדברות זו עם זו ונותנות לציבור שירות דיגיטלי מעולה, בלי שנצטרך לבזבז זמן על טפסים, פקקים, חיפושי חניה והתייבשות בתורים. כל מהלך כזה, בכל תחום, יגדיל מאוד את הפריון, ויגדיל מאוד את התוצר.
אבל השקעה מצד המעסיקים לא יכולה להספיק. כדי שאנשים יידעו לעבוד עם טכנולוגיה מתקדמת, צריך להתאים את מערכת החינוך למאה ה־21 ולשפר את המיומנויות של התלמידים שיגדלו להיות עובדים. עד כה, לפי המבחנים הבינלאומיים, אנחנו משתרכים מאחור. כך לא נגיע לטריליון דולר.
וגם אחרי שנשקיע ואחרי שנחנך, נגלה שזה לא מספיק. כי אחד הרוצחים הגדולים של פריון העבודה הוא הזמן שאנחנו מבזבזים בפקקים. כדי לפתור את זה, צריך השקעה אדירה בתשתיות של תחבורה ציבורית, ואפשרויות לעבודה מרחוק. רשת קווי מטרו מעולה בגוש דן תהיה קפיצת דרך משמעותית. עד אז, אפשר לשכוח מטריליון.
אלה, ממש על קצה המזלג, הדרכים להתמודד עם הפער הכלכלי. עם האתגר המדיני צריך להתמודד באמצעות יצירת איחוד כלכלי מזרח־תיכוני (כולל ערב הסעודית), שהשתלבות בו יכולה להגדיל את קצב הצמיחה שלנו בעשור הקרוב ב־10%. זה המון. חלון ההזדמנויות למהלך כזה פתוח כרגע, בחסות הממשל האמריקאי, וגם החלפת המשטר באיראן תסייע לקידומו. אבל זה חלון שעלול להיסגר. החיבור לאזור הוא תנאי הכרחי להגיע לטריליון, ואם הוא לא יקרה, אם נישאר מחוץ לרשת המזרח־תיכונית, יהיה לנו קשה שבעתיים.
ומה לגבי העניין האנושי? יש בישראל שני ציבורים עיקריים שלא לוקחים חלק מספיק גדול בשוק העבודה: נשים ערביות וגברים חרדים. אין מחקר מקרו־כלכלי רציני שלא מציין זאת. ובעוד אצל ערביות רואים עלייה ביציאה לעבודה, אצל החרדים המספרים תקועים כבר 15 שנה. וכיוון שהאוכלוסייה החרדית היא הצומחת ביותר מתוך כל חלקי החברה הישראלית, ותוכפל בעשורים הקרובים, זו מציאות שדחוף ממש לשנות.
אחרי שנסגור את שלושת הפערים הללו, הכלכלי, המדיני והאנושי, יהיה אפשר לדבר על עלייה משמעותית ועקבית בקצב הצמיחה. ואז, אולי, אם נהיה ממש ממש חרוצים ונעבוד כולנו יחד למען המטרה המשותפת הזו במקום לנסות לפורר את החברה הישראלית מבפנים — אולי נגיע לטריליון דולר בתוך עשור, וכל החלום הוורוד הזה יתממש.
מה הסיכוי שמשהו מזה יקרה?
4אם נעזוב את ההצהרות של נתניהו ונסתכל על מעשי הממשלה, נבין שהסיכוי לא גדול. זו לא ממשלה שעובדת עבור הציבור. היא לכל היותר עובדת עבור הבייס, וגם זה לא — משום שגם הבייס נפגע ממנה. כשהממשלה ממש מתעקשת לחזק את רשתות החינוך של ש"ס ויהדות התורה — שלא מלמדים בהן לימודי ליבה מלאים, בטח לא כנדרש בחוק, ושמנציחות בורות והשתמטות — היא לא מקדמת את הדרך לטריליון, היא מעכבת אותה. כשהממשלה מדברת גבוהה־גבוהה על פיוס אבל מקדמת בליץ חקיקה שנועד להפר את מערכת האיזונים והבלמים בין רשויות השלטון — היא לא מקדמת את הדרך לטריליון, היא מעכבת אותה. כשהממשלה מעדיפה פוליטיזציה של השירות הציבורי על פני משיכת אנשים מוכשרים לשירות — היא לא מקדמת את הדרך לטריליון, היא מעכבת אותה. אם הממשלה היתה רוצה לדהור לטריליון דולר, היא היתה מחבקת בשתי ידיים את ההייטק ושוברת את הראש איך מרחיבים אותו לעוד ענפים ומשלבים בו עוד אוכלוסיות. במקום זה היא מייצרת בריחת מוחות, ומתייחסת בזלזול למצוקה של החוקרים והיזמים — "לכו לעזאזל ואל תחזרו, נסתדר בלעדיכם". ככה לא נגיע לטריליון דולר.
נתניהו הוא ראש הממשלה שכיהן כאן הכי הרבה זמן. היתה לו ההזדמנות הארוכה ביותר להניח את היסודות להגשמת החזון הזה, הזדמנות שלא היתה לכל מי שקדמו לו. בחלק מהזמן הזה הוא אכן התחיל בכך, בפתיחת הכלכלה וקידומה. אבל בעשור האחרון, ובייחוד מאז שהתחיל להילחם בכתבי האישום נגדו, הוא זנח את המאמצים הללו והתרכז בעיקר בעצמו. הוא עדיין חושב שהוא ייזכר כמגן ביטחון ישראל. אני בספק אם ספרי ההיסטוריה של עוד 50 שנה יתארו אותו כך. הם בטח לא יזקפו לזכותו את ההגעה של הכלכלה בישראל לטריליון דולר, אם נגיע לשם, בעוד הרבה יותר מעשור.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
