הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
ההופעה, התופעה
ידעתי שיש פה איזו התחלה
ב־4 בינואר 2025, בשעה 18:00 בדיוק, הנברשת שתלויה במרכז מועדון בארבי בנמל יפו התרוממה, והאורות כבו. הבארבי דייקן, ההופעות מתחילות בזמן. אז ב־18:00 הנגנים עלו לבמה. הקהל מחא כפיים. שלמה ארצי עלה לבמה. הקהל מחא יותר כפיים. ארצי הסתכל על הקהל, אמר: "הו־הא", שתק רגע, והתחיל: "שבוע אחרי שבוע, מנגנים על פי לוח".
זה היה רגע מבלבל — כי "לב שבור לרסיסים" הוא אחד השירים הגדולים של ארצי, והוא התחלה הולמת להופעה כזאת, במועדון לא גדול, בעיצומה של המלחמה. אבל ארצי אמר את המילים האלה. הוא לא שר. עלה החשש שזו תהיה הופעה כזאת, כמו ששמענו על הופעות של ארצי, שהוא משחק עם השירים, מדבר, מפסיק וממשיך, כל שיר מתארך מאוד. החשש הזה התפוגג לקראת הפזמון. הוא התחיל לשיר. הלהקה פתחה מבערים. והקהל — הקהל היה בטירוף. אני הייתי בטירוף. כמעט שלוש שעות של טירוף, שבהן ארצי והלהקה, מהודקים וחזקים ובעיקר שרים וכמעט לא מדברים, הנחיתו עלינו עוד ועוד שירים שלא חשבתי שאזכה לשמוע בלייב, להיטים גדולים ופינות נשכחות, ישנים מאוד וחדשים יותר.
היה חשמל באוויר. אמן מתמסר ומתרגש, קהל מתמסר ורוקד ובוכה וצוחק, דיאלוג בלתי פוסק ביניהם, תנועה מתמדת של התייחסות למלחמה ובריחה ממנה, קולקטיב מחובק, מחוזק, נמלט מייאוש, נותן מקום לכאב (עם שירים שהוקדשו להרוגים ולחטופים), מחזיק זעם (כשארצי שר "עוד מעט יבואו בחירות" מחיאות הכפיים הרימו את הגג). רק בדיעבד הבנתי שכל האירוע הזה היה מבחינת חלק גדול מהקהל, ואולי גם מבחינת ארצי, טיפול קבוצתי.
בחודשים שאחרי הייתי בעוד שתי הופעות של ארצי בבארבי, ובתחילת החודש הנוכחי, בדיוק שנה אחרי ההופעה הראשונה, כשהוא חזר למועדון אחרי הפסקה ארוכה, שוב הייתי שם. כל הופעה היא קצת אחרת, בכל אחת יש הפתעות — חלק מהשירים קבועים, לא מעט מהם מתחלפים (גיליתי שאני נהנית גם משירים מאוחרים, וגם משירים לא מוכרים). ארצי מאלתר, מגיב לבקשות שירים מהקהל, כולל לשירים שלא שר מעולם, מתחיל פתאום לשיר משהו באנגלית או מסמן ללהקה להפסיק ולכל הנוכחים באולם להיות בשקט, מתרחק מהמיקרופון ושר א־קאפלה. כל הזמן קורה משהו. זה לא אותו ריגוש כמו בהופעה הראשונה, הארוכה מכולן, המפתיעה מכולן. אבל זה ריגוש שעובד.
וממכר, מתברר. לא רק מבחינתי — עוד ועוד אנשים חוזרים להופעות של ארצי בבארבי. חלק מהם קהל קבוע שלו, חלק מצטרפים חדשים (כמוני — התחלתי לשמוע אותו ממש רק סביב גיל 35, וראיתי רק הופעה אחת שלו, זו עם שלום חנוך, לפני 20 שנה). מקרב החדשים, לא מעטים הופתעו מעוצמת החוויה, עם תגובות שנעו בין "זה עלה על כל הציפיות" ל"וואו". הקבועים, אלה שרואים הופעות שלו שנים, ציינו שזאת בבארבי אחרת מאוד, בווייב, באנרגיות, בקהל. וכמוני, כשאנשים יוצאים מההופעה, הם רוצים עוד אחת. הכרטיסים נמכרים חודשים מראש, ומהר. בקבוצות הכרטיסים בפייסבוק מחפשים כל הזמן מישהו שמוכר ברגע האחרון. עד כה כעשרת אלפים אנשים ראו את ארצי בעשרה מופעים בבארבי, וכבר יצא אלבום שאוסף רגעי שיא מתוכם ובו לא פחות מ־25 שירים. בקיצור, ההופעות האלה מחוללות התרחשות לא שגרתית, ועונות על צורך, גם שנה אחרי שהתחילו. קורה בהן משהו. בשבועיים שעברו מאז ההופעה הראשונה ל־2026, אני מנסה להבין מה.
מעבר לאינטימיות, ל"אבהות" ולצורך בנחמה, יש עוד משהו שמייחד את ההופעות של ארצי בבארבי. מועדוני רוק הם פחות מקום של התרפקות, ויותר מקום של פריקה. כולם מגיעים טעונים מאוד, מי שעל הרחבה ומי שעל הבמה. כל מה שאצור ועצור בהם, המטען הזה שאנחנו חיים איתו, מוצא ערוצים לצאת בהם החוצה. פצוע, או זועם
המרחב, המקצב
תנועה בחדר היא סימן חיים
במונח "הופעות חיות" יש כפל משמעות יפה, כי תמיד בהופעות יש חיים. גם אם הן לא הכי טובות; החיים לא תמיד טובים. ובהופעות בעמידה יש יותר חיים מבהופעות בישיבה. שאול מזרחי, הבעלים של הבארבי ואדם עם עשרות שנים של הבנה בהופעות ובאמנים ובקהל ובמה שקורה במפגש ביניהם, חושב שבעניין הטכני הזה טמון חלק גדול מהכוח של ארצי בבארבי. במועדון שלו כל ההופעות בעמידה, כעיקרון.
"במופע עמידה לאמן יש מחויבות אחרת וגישה אחרת, ובטח בבארבי, שהוא מקום קטן ורואים לקהל את הלבן בעיניים", הוא אומר. "אם הוא משועמם או נרגן, האמן ישר רואה את זה. אז אין מקום לקשקושים. הכל רץ, ה־BPM בהתאם, גבוה, פועם, נותן בראש (BPM — Beats Per Minute, פעימות לדקה). אצל שלמה בהופעות ישיבה הוא מדבר יותר, עושה דברים אחרת, אבל בעמידה חוקי המשחק שונים לחלוטין. הוא רץ כמו אני לא יודע מה, הקצב מטאורי, תחשבי כמה שירים יש בכל הופעה, והוא מחזיק את הקהל דרוך כל הזמן".
"ראיתי את שלמה בעשרות הופעות, ואין ספק שבבארבי קורה לו משהו אחר", אומר אמיר בן־דוד, מוזיקאי, עיתונאי ומיוצרי הסדרה התיעודית על ארצי, "וזכרוני הראשון" (עם ירון שילון ומוריס בן־מיור). "המועדון מוציא ממנו אנרגיות אחרות, שמקרינות על בחירת השירים, וגם משפיע מאוד על הנגנים שלו. הם עוברים לנגן ב'תדר מועדון' — אינטנסיבי יותר, דחוס יותר. זה מורגש למשל בתיפוף של מאיר ישראל, שכמו חוזר לימי הנעורים שלו ברחוב המסגר, אותו רחוב המסגר שבו אמרו 'תורידו ת'נמוך עם הטוקסידו'. עכשיו, בבארבי, שלמה השלים את המהלך והגיע לאנרגיות המועדונים האלה".
יש בהופעות של ארצי בבארבי שילוב אפקטיבי של גדול וקטן. הקצב מהיר, הנגינה דחוסה, יש המון שירים, הרגשות מועצמים — אבל ארצי "קטן" יותר מבהופעות הרגילות שלו. החלל הלא גדול והקירבה הפיזית לקהל משחררים ממנו משהו שמייצר אינטימיות מרגשת. חברה שמרבה לפקוד את הבארבי וגם ראתה לא מעט הופעות של ארצי אומרת ש"תמיד הבארבי מוציא מהאמנים קסם מיוחד, אבל נדמה שאצל ארצי זה חזק יותר. יש שם איזה מגע בלתי אמצעי שלו עם הקהל, ארצי יותר רואה אותו, מדבר איתו ומרגיש אותו, וזה כאילו הופך אותו עצמו לעניו יותר, לאנושי יותר, מה שמשפיע על התחושה של הקהל".
החלל של הבארבי מלבני. בצד אחד הבמה, בצד הנגדי הבר, באמצע הרחבה של הקהל, ומעל תלויות שלוש פאות של מרפסת צרה שמאפשרות לראות הכל מגבוה. כ־1,000 אנשים נכנסים בכל האולם. מזרחי אומר שכל הסיפור הוא "הפשטות והנגישות. גם אם את עומדת בסוף את רואה ושומעת הכל. זה לא כמו בשורה האחרונה בקיסריה, כשיש את אלה שרואים בעיקר את המסכים ומנגד את מדושני העונג שיושבים באורקסטרה. פה אין מעמדות, כל הכרטיסים עולים אותו דבר, כל הקהל הוא מקשה אחת, כולם שווים, את רואה עַם, וזה משנה את החוויה".
זה נכון. בבארבי — להבדיל מאולמות קטנים אחרים שארצי כבר הופיע בהם בשנים האחרונות (זאפה, צוותא) — אפשר להחליף מקומות בקלות, לראות פעם מכאן ופעם משם, פעם מהמרפסת ופעם מהרחבה, לנוע בתוך החוויה, בתוך המרחב הפיזי והאנושי, עם ה־BPM המוגבר, הפועם, ההולם.
התנועה מורגשת כל הזמן, גם על הבמה. גם שם החיים פורצים, לא מתוכננים, אצל ארצי, מהנגנים. פתאום, למשל, אבי סינגולדה, גיטריסט העל והסיידקיק של ארצי, מתחיל לנגן את "Romeo and Juliet" של דייר סטרייטס או את "Wish You Were Here" של פינק פלויד, והקהל שר איתו את כל המילים.
"ההופעות האלה הן הכי קרוב לג'ם סשן שיכול להיות", אומר ירון שילון. "לא אותם שירים, לא אותו הסדר, לא אותם מקצבים, הרבה B-sides. זה כמו נזיר זן שעולה ושר את הרגע, זז עם הקהל, עם הסיטואציה, עם החום הזה של הבארבי, שבנוי נכון. זה מקום שאפשר לשיר בו שירים אחרים, לקהל אחר, כזה שבא לשמוע את ה־B-sides, וכיוון שהמקום קטן, העוצמה אחרת, והבאסים דופקים לך בלב".
שילון היה בחייו במאות רבות של הופעות של ארצי. לצד קריירת הבימוי והעריכה שלו ("ארץ נהדרת", "זוהי סדום", פרסומות ועוד), הוא עובד עם ארצי כבר 20 שנה, מביים את ההופעות וגם מתעד את כולן, אחראי לקליפים, מייעץ, וכאמור היה מיוצרי הסדרה עליו. "בהופעות הגדולות אני מתפקד כבמאי, בבארבי חזרתי להיות צלם, אני מצלם שלוש שעות, לצד הצלם הראשי. אני אפילו בלי אוזניות, אני עסוק בלהיות ברגע, אני רוצה לחוות את זה", הוא אומר.
הזמן, הרעב
האושר בא בזעם
בקטע קצר שעלה בעמוד הפייסבוק של ארצי באפריל הוא אמר: "בארבי זה אידאליזם. כל מיני אמנים מרגישים את זה, זה הופך לבית שלהם. והקהל שם עובר מטמורפוזה. הוא נכנס לאולם והוא בקריז. הם בקריז ואני בקריז. מטורף, זה מזכיר הופעות שלי משנות העשרים שלי".
האיש ששר פעם "רק מטורף חוזר רעב אל נעוריו", נהנה לעשות את זה שוב ושוב. גם את הקהל הוא מחזיר לנעורים. אבל יש כאן הרבה יותר מנוסטלגיה, מהתרפקות. יש כאן את הקריז.
מה זה הקריז הזה, שלו ושלנו?
נתחיל בשלו. כשמזרחי מנסה להסביר, הוא מדבר על "חתול בשק" — סדרה של הופעות בהפתעה בבארבי: הקהל קונה כרטיסים, ולא יודע מי יופיע. הוא מוצא את עצמו מול מוזיקאים שלא בהכרח היה בוחר ללכת להופעה שלהם. והמוזיקאים האלה עולים, בזה אחר זה, מול קהל שלא הגיע במיוחד בשבילם. "זה ניסוי חברתי לאמן — האמנים חששו מאוד מהדבר הזה, ואני אמרתי להם שהם צריכים לחזור לבסיס: לרעב לכבוש את הקהל".
כשארצי מגיע לבארבי הוא לא חתול בשק, ובכל זאת הוא צריך לכבוש את הקהל. "הוא לא יכול להישען על האובייס שלו", אומר מזרחי. "והוא רעב לפתח ולהתפתח. ממרומי גילו, הוא נפתח לדברים חדשים". הכיבוש הצליח לא רק בכל הופעה מחדש, אלא גם כזירה קבועה חדשה של ארצי: "מה שהיה מגרש חוץ נהפך למגרש ביתי", אומר שילון.
ומה הקריז שלנו? מה הרעב של הקהל?
אולי צריך לשאול: כמה זה קשור למה שעברנו בשנתיים האחרונות, למלחמה? גם לפני 7 באוקטובר ההופעות של ארצי, לא בבארבי, היו מלאות. ומזרחי מזכיר ש"אנחנו תמיד קמים בבוקר והולכים להופעה בערב ולא יודעים אם בין לבין יקרה לנו פיגוע".
ישראלים אוהבים הופעות. האם עכשיו אנחנו אוהבים הופעות יותר? האם, עם כל המוות מסביב, אנחנו רעבים יותר לתחושת החיים שהן מספקות? הרבה מאוד אמנים ממלאים כעת אולמות, סדרת המופעים של NEXT חוללה טירוף כרטיסים בחנוכה האחרון וגם בקודם, ראינו מה הלך עם הכרטיסים ל"הכבש השישה עשר". אנחנו נוהרים לשם, למקום שבו אנחנו יכולים לחוות רגש חשוף, לרקוד, לבכות, להתעלות. הופעות הן הזדמנות להתמסרות, וכמה הזדמנויות כאלה כבר יש לנו. או כמו שאומר שילון: "כשאני בהופעה אני רק בהופעה. אף אחד לא יכול לדבר איתי, לסמס לי, לשאול אותי שאלות. זה זמן שהוא עולם אחר. תוך כדי ההופעה אני לא רוצה שהיא תיגמר. אני מרגיש כמו ברחם, גם תמיד חם, והכל הכי יפה והכל הכי נחמד, והאנשים הכי יפים בקהל והאנשים הכי מוכשרים על הבמה".
וכן, יש עניין של נחמה. "בשנתיים האחרונות חטפנו את המכה הכי איומה למדינה שלנו, לא היה יותר גרוע מזה", אומר שילון. "כל העולם שלנו התהפך, הכל עזב אותנו, הבנו שכולם משקרים לנו כל היום, כל הזמן, כל דקה. נשארנו חסרי אונים. וכשאתה חסר אונים אתה מחפש את אבא או את אמא, ואתה לא רוצה אבא שינזוף בך או שישקר לך. אתה רוצה אבא אמפתי, שיגיד לך — זה המצב, לא בידיי לשנות אותו כרגע, אבל בוא נייצר לפחות את האינטימיות שלנו, בוא נהיה ביחד, ובמנדט שלי, בשלוש השעות האלה, נעבור את זה. כשאתה בתחום השיפוט שלו, בתחום האחריות שלו, הוא רוצה שלך יהיה טוב, ושלו יהיה טוב".
זו תחושה שעולה באופנים שונים בהופעה. ניכר שטוב לו, ניכר שהוא רוצה שיהיה לנו טוב. ניכר שהוא בא חשוף, וגורם לנו להרגיש חשופים. ניכר שהוא רוצה להישמע — וגם לשמוע. יש לו שיחות של ממש עם אנשים בקהל, הכל מחובר. "זו לא הופעה מסודרת עם הפוזה של האמן מול הקהל, 'ככה עולים לבמה וככה עושים את זה'", אומר שילון. במקומות אחרים ארצי נוהג לרדת אל הקהל, אבל כאן הוא לא צריך לעשות את זה. הוא בתוך הקהל, במובן העמוק והלא פיזי. לפעמים הוא עצמו הקהל. אחד הרגעים החזקים מתרחש כשארצי מזמין לבמה את דניאל וייס. וייס, בן בארי, ניצל מטבח 7 באוקטובר, ואיבד בו את הוריו. הוא השתתף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון", ואצל ארצי הוא עולה באופן קבוע כדי לשיר כמה שירים, ובראשם "שדות של אירוסים". הביצוע שלו מצמרר, המילים מקבלות משמעות אחרת (הוא גם הוסיף בית), וזה נהיה השיר שלו, עליו, מעמקי נשמתו. ארצי נותן לו את המקום הזה, מקשיב ומחבק.
ויש עוד משהו שמייחד את ההופעות של ארצי בבארבי, מעבר לאינטימיות, ל"אבהות" ולצורך בנחמה. אפשר אולי לקרוא לזה אנרגיה של שבר.
מועדוני רוק נועדו להכיל אנרגיה כזאת. הקהל שבא אליהם בא איתה מהבית, והיא מתחזקת שם. הם פחות מקום של התרפקות, ויותר מקום של פריקה. כולם מגיעים טעונים מאוד, מי שעל הרחבה ומי שעל הבמה. כל מה שאצור ועצור בהם, המטען הזה שאנחנו חיים איתו, מוצא ערוצים לצאת בהם החוצה. פצוע, או זועם.
העמידה על הרגליים, בתנועה מתמדת, כשעצבי הנפש על הבמה ועל הרחבה חשופים, כשה־BPM גבוה והבאסים דופקים בלב, והמילים מכות בראש והמוזיקה מתחת לעור, היא בו בזמן מנחמת — ומעוררת. אנחנו לא רק חיים, אנחנו על קוצים. לא באנו רק לשמוח ולרקוד ולצלול לכאב ולבכות ולקבל חיבוק, אנחנו גם פגועים וכועסים. זה לא הזמן לישון, ולא הזמן להתייאש בתוך כיסא 22 שורה 17 כניסה משער ג'. זה הזמן לעמוד, זקופים, דרוכים, ערים עד קצותינו, וצועקים.
7 באוקטובר עוד לא הוליד כאן גל של יצירה בועטת, שמתבקש שתצמח עכשיו. אנחנו כרגע בעיקר בשלב שירי החיבוק והחיזוק. ההלם, הכאב והזעם עדיין לא התכנסו לצעקה אדירה, שחייבת לבוא, שתמיד באה אחרי טלטלה קשה. עד שזה יקרה, עד שהאנרגיה של השבר תתפוצץ במוזיקה צעירה דלוקה כמו מועדון רוק, נלך לארצי בבארבי. אולי ככה, דווקא דרך השירים הישנים, נוכל להיות שוב חדשים.
