הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 מאיפה בכלל מתחילים?
<אנחה עמוקה>
אני מודה, הייתי סקרן לראות מה נפתלי בנט יציג בתוכנית התיקון שלו. ביום שני ב־20:00 פתחתי את ערוץ היוטיוב שלו והמתנתי בציפייה. מחלתי על התקלות הטכניות, התחלתי לאבד סבלנות בדברי הרהב, אבל בעיקר חיכיתי לתוכן ממשי. כשהוא סוף סוף הגיע, התאכזבתי עמוקות.
תחת הכותרת "תוכנית בנט לתיקון ישראל" הוא הציג שקף ובו פירמידה. בחלק העליון שלה הופיעו "משרתי המילואים", והתוכנית פירטה את ההטבות שהוא מציע לתת להם. הבעיה התחילה כבר בשורה הראשונה: "המיליון הראשון — מיליון שקלים לרכישת הדירה הראשונה".
האמת שאפשר לעצור פה. נניח שיש 100 אלף משרתי מילואים פעילים. נניח שלחצי מהם עוד אין דירה ראשונה. אם הממשלה תחלק לכל אחד מיליון שקל זה יעלה 50 מיליארד בשנה. האם יש מישהו שחושב שזה רציני? שאפשר לעמוד בעלות הזאת? בנט הבהיר שלפי התחשיבים שלו העלות היא "רק" 16 מיליארד שקל בשנה, כל שנה, במשך ארבע שנים. לדבריו זה לא כסף שיוצא מהתקציב, אלא כסף שנמנע מקופת המדינה. בפועל, למרות טענותיו, זה בדיוק אותו הדבר, ולכן זו הבטחה ריקה (וזה בלי לומר מילה על אי הצדק בכך שמי שכבר מחזיק דירה לא יקבל סיוע כזה, ובלי לומר מילה על איך מהלך כזה יזניק את מחירי הדירות).
בלי ההבטחה הזו, דווקא היה אפשר להתייחס ברצינות לשאר פרטי התוכנית של בנט, או לפחות לכיוון העקרוני שלה. אבל אם הוא מתחיל במיליון שקל לכל מילואימניק, זה פשוט עוד מאותו פופוליזם — אפשר להבטיח אילו שטויות שרוצים, חסרות אחיזה במציאות ככל שיהיו, הדבר היחיד שמשנה הוא שתהיה קצת גרפיקה שאולי תיצרב למצביעים הפוטנציאליים בתוך המוח. ואז כבר לא ישנו כל ההסברים על כך שאי אפשר ליישם רעיון כזה, כי אף אחד לא יזכור אותם.
האדריכל של הגישה הזו הוא בנימין נתניהו ("נקפיא את המשכנתאות!"), והממשלה הולכת עליה שוב ושוב. רק השבוע שר הכלכלה ניר ברקת הדגים, בתוכנית הסל המוזל המגוחכת שלו, אילו שטויות אפשר להנפיק כשלוחצים על הדוושה חזק מדי. והנה, נדמה שגם בנט מצטרף אליהם בחפץ לב. זה מצער, כי הבעיה אמיתית, ותוכניות מופרכות לא יפתרו אותה.
בחודשים הקרובים קרקסת הבחירות תחמיר. הכל ייהפך למופרע יותר, קיצוני יותר, אלים יותר. הלוואי שמישהו יציע פוליטיקה אחרת
2 את הבעיה האמיתית חיילי המילואים עצמם היטיבו לתאר: "הדבר הכי חשוב שמקבלי ההחלטות צריכים להתעסק בו עוד היום זה הטירוף והחוצפה סביב צווי המילואים שנשלחו ל־2026", כתב עמיתי רועי ינובסקי, ראש תחום הפלילים של כאן חדשות ומפקד צוות במילואים, שמתחילת המלחמה שירת כבר מאות ימים. "מי שחושב שמינימום 70 יום תעסוקה מבצעית בתנאים של 4-10 לאנשי משפחה וקריירה, זו השנה הרביעית, הוא חוצפן וחסר אחריות ולא מבין את השלכות הרוחב שיהיו לדבר הזה לא רק על המילואימניקים אלא על כל החברה הישראלית, המשק ובסוף גם על ביטחון המדינה".
המילואימניקים לא זקוקים להבטחות ריקות של מיליון שקל לדירה. מלכתחילה רובם לא מקריבים את חייהם, בכל המובנים, בשביל כסף. הם עושים זאת מתוך אחריות, מתוך שליחות, מתוך רעוּת. את כל אלה אי אפשר לקנות. עובדה, רבים מהם ממשיכים להתייצב גם בלי תגמול כלכלי הולם.
הבעיה עמוקה יותר מכסף: יש אנשים שמרגישים אחראים לשגשוגה של המדינה הזו, ויש אנשים שלא. זהו. זה בא לידי ביטוי בשוק העבודה, בתשלום מסים, וגם בשירות. כדי לדבר על הבעיה הזאת לא צריך לא הבטחות ולא שקפים. אפשר פשוט לומר משפט אחד: "מי שלא רואה בעצמו אחראי למדינה הזו, המדינה לא תהיה אחראית לו. ייתנו — יקבלו. לא ייתנו — לא יקבלו". זהו. עם זה בנט היה צריך להוביל את כל הדברים שלו. במקום זה, הרעיון נמצא איפשהו במורד המצגת שלו, למטה, בלי לשים לב, נקבר מתחת למילים ריקות במקום להיות הלב של כל התוכנית. למה?
3 משתי סיבות. הראשונה היא שהפוליטיקה הישראלית נהפכה לקרקס. שרים מכריזים על תוכניות ריאליטי לאומיות, חברי כנסת הולכים לצרוח בדיונים בבג"ץ כדי לתפוס כותרת, וראש הממשלה מצלם סרטונים עם בובת באגס באני. וכשהכל קרקס, גם אתה מוכרח להיות ליצן.
הכלכלן ד"ר יניי שפיצר מהאוניברסיטה העברית כתב השבוע שהגישה הזו של בנט מוטעית. שהוא צריך לבדל את עצמו. כשהמחנה השני כל כך קרקסי, כל מה שצריך לעשות הוא לא לבחור בגישה הזו. "סיסמת הבחירות צריכה להיות רצינות, מקצועיות, מריטוקרטיה. שהזמן של המשוגעים עבר ועכשיו תור הצוות לנהל את בית החולים הזה", הוא כתב.
הייתי מאוד רוצה להסכים איתו, אבל אני חושש שהוא טועה. אני חושש שהפוליטיקאים מבינים משהו שהכלכלנים לא — שאנשים אינם רציונליים. שבקלפי בוחרים מהרגש, לא מהשכל. וכדי לנגן על הרגש צריך להשתמש בכלים לא רציונליים. למשל, להבטיח מיליון שקל לדירה. הליכוד החל בזה כשהחליט לוותר כליל על מצע. זה עבד לו. כל המפלגות האחרות הפנימו שהפופוליזם עובד. בנט בסך הכל מיישם.
הסיבה השנייה לבחירה של בנט בגישה הזאת היא שלצערי, אולי אין לו מה להציע כדי להתמודד עם השורש הכי עמוק של הבעיה: לא אי האי־שוויון בנטל, אלא הנטל עצמו. עוד לפני המלחמה הנטל לא התחלק באופן שוויוני, אבל הוא היה נסבל. מאז טבח 7 באוקטובר הקונספציה הביטחונית השתנתה, וכיום הקונצנזוס הוא שישראל נזקקת ליותר ביטחון. יותר ביטחון משמעו יותר נטל ביטחוני — גם בתקציב, וגם בשירות. ואם אין מספיק משרתים, ואם אנחנו לא יודעים לייצר מספיק משרתים מספיק מהר, הנטל יהיה על מי שכן משרת יהיה כבד יותר.
כשענפים שונים נתקלים בבעיה כזו, מחסור חמור בכוח אדם, הם פונים לשיפורים טכנולוגיים, או מביאים עובדים זרים. בתחום הביטחון השיפורים הטכנולוגיים לא מספיקים, ואי אפשר לגייס עובדים זרים. אז מה עושים עם הנטל הזה, שחייבים להפחית כי אי אפשר לעמוד בו? הפתרון יכול להגיע אך ורק מהזירה המדינית. אבל זה שדה מוקשים שבנט, לפחות כרגע, מעדיף לא להיכנס אליו. הוא היה יכול להתייצב מול המצלמות ולהציג תוכנית מדינית, ריאלית, עם אופק ברור לנורמליזציה במזרח התיכון, תוכנית שלאט לאט אולי תוריד את הנטל הביטחוני עצמו. הוא לא עשה זאת. אולי כטקטיקה, כי הוא לא רוצה להצטייר כשמאלני לפני הבחירות. אבל אולי כי באמת אין לו מה להציע. וזה מצער. כי בלי אלטרנטיבה ברורה לנתניהו, הוא ימשיך לכהן כראש ממשלה — והחברה הישראלית תמשיך לשלם על כך מחירים כבדים.
1 צפייה בגלריה
נתניהו במשאית הבחירות המשוריינת, 2022. בורח מהשטח כמו אש, ורק מדגיש כמה הוא מנותק
(צילום: דנה קופל)
4הכלכלן ד"ר מיכאל שראל ניסח לאחרונה במדויק את המחיר הזה, במסמך שפרסם במסגרת פורום קהלת: "בניגוד לתפיסה המקובלת של מדיניות רווחה, בישראל הכסף אינו זורם בהכרח ממי שזכו להצלחה כלכלית ומקצועית למי שנזקקים לתמיכת המדינה משום שגורלם לא שפר עליהם, אלא זורם בעיקר בין מגזרי אוכלוסייה ברורים הנבדלים זה מזה בתרבות, באורח החיים, בהיסטוריה, בשפת הדיבור ובהעדפות הילודה". לא רק עכשיו, הוא מדגיש, גם בעתיד: "מערכות החינוך הנפרדות, ההבדלים המשמעותיים בתכנים של מערכות אלה והפערים בהעדפות הילודה של המגזרים השונים כמעט מבטיחים שדפוס הזרימה הזה יתמיד גם בדורות הבאים.
"כך נוצר מעגל המנציח את עצמו, שבו הפערים והמתחים בין המגזרים מתגברים במקום להצטמצם. בדיחה ישראלית ידועה מתארת את האוכלוסייה כמורכבת משליש שעובד, שליש שמשלם מסים ושליש שמשרת במילואים — והבעיה היא שמדובר באותו שליש בדיוק. אומנם המציאות עדיין לא הגיעה לקיצוניות זו, אך אם נמשיך במדיניות הכלכלית־חברתית הנוכחית, כל המדדים והמגמות מצביעים על כך שאנו עלולים להגיע למצב דומה בעתיד הנראה לעין".
שראל לא עוצר כאן, אלא מפרט בדיוק באיזה אופן המגמות האלה מאיימות על יציבותה של החברה הישראלית ואף על קיומה של המדינה: "ככל שהציבור העובד והמשלם חווה אי־שוויון גובר בנטל, כך פוחתת נכונותו לשאת במסים גבוהים (…) תוצאה אפשרית היא שחיקה ברצון של 'החזקים' — בעיקר צעירים במגזר היהודי הלא־חרדי, בעלי כושר השתכרות גבוה ויכולת ניידות — להמשיך לשאת כמעט לבדם בנטל הכלכלי והביטחוני. בכך עלולה להיחלש ההעדפה הציונית שלהם לחיות ולגדל את ילדיהם בישראל. הסכנות הנובעות מכך הן בעלות ממד קיומי, שכן הן עשויות לערער את הלכידות החברתית ואת הלגיטימציה של המדינה בעיני אזרחיה, ואף להקשות על גביית המסים הנדרשים למימון ההוצאות הביטחוניות הגבוהות החיוניות להמשך עמידתה של ישראל מול האיומים מבחוץ".
למעשה, ד"ר שראל לא מתאר את העתיד. הוא מתאר את ההווה. זה המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו. זה מה שהמנהיגים שרואים בעצמם חלופה לנתניהו צריכים להציע איך לפתור. הם צריכים להעז, למשל, להציע לפרק את מערכת החינוך החרדית ולהטמיע אותה במערכת החינוך הממלכתית. לא רק לחלק מיליונים למשרתים.
5 אני לא יועץ של בנט, אני רק ישראלי שמחכה לבחירות כדי להצביע. האמת היא שבנט לא צריך להילחם על הקול שלי, כי אני לא אצביע לנתניהו בכל מקרה, ומעברים בתוך הגוש חשובים פחות ממעברים בין הגושים. כדי להחליף את נתניהו בנט צריך קודם כל להביא קולות מהליכוד, ממאוכזבי נתניהו, ובכלל מאנשי ימין שמחפשים מנהיגות אחרת, ימין אחר. אני לא בטוח שאני יודע איך עושים את הקסם הזה, אבל אני יודע דבר אחד — אם בנט ינסה לחקות את נתניהו באפקטים, הוא יפסיד. נתניהו יותר טוב בלהיות נתניהו מכל אחד אחר. יש לו פרופס, יש לו קאץ' פרייזס, הוא אמן ספינים, ויש לו מנגנון שלם, משוכלל, משומן, שעומד לרשותו.
אבל לבנט יש משהו שלנתניהו אין, ושנתניהו לא יכול לזייף — הוא יודע להיות אמפתי. בתחילת השידור שלו, עוד לפני שהציג שורה אחת מהתוכנית, הוא ציין שאחד ממפיקי האירוע עומד להפוך לאבא, שאשתו בחדר לידה. הוא ביקש ממנו לקום ולעזוב ולנסוע לבית החולים להיות איתה. אני לא יודע אם זה היה מתוכנן או ספונטני, מזויף או אמיתי, אבל הרגע הזה היה הרבה יותר אנושי מכל מה שהגיע אחר כך. נתניהו לא מסוגל להיות אנושי. לא אכפת לו מאיש זולת מעצמו. אם בנט יבליט את ההבדל הזה, זה יעבוד לו יותר מהאפקטים.
ובנט גם יכול להסתובב בשטח. נתניהו בורח מזה כמו מאש (וכשהוא כבר יוצא להסתובב, במשאית עם זכוכית מחוסמת למשל, הוא רק מדגיש כמה הוא מנותק). אבל כל מי שמבקש להחליף אותו יכול לנסוע לקריית שמונה ולדבר עם התושבים, כפי שבנט עשה לפני שבועיים. הוא יכול לרדת לדרום, להבין מה קורה שם. הוא יכול להיפגש עם מילואימניקים, לשמוע אותם. הוא יכול לחבק את נפגעי המלחמה, את הניצולים, את ההלומים. הוא יכול לשבת עם משלמי המסים ששוקלים לעזוב. הוא יכול להביא אליו את המצביעים דרך הרחוב, לא דרך היוטיוב. הוא יכול להזכיר לציבור שלמישהו אכפת ממנו, שמישהו באמת דואג לו.
איך מסיימים?
<אנחה עמוקה>
בחודשים הקרובים קרקסת הבחירות תחמיר (בתנאי שהמלחמה לא תתחדש, ואולי גם אם היא תתחדש). הכל ייהפך מופרע, קיצוני ואלים יותר. הלוואי שבתוך הקרקס הזה מישהו יציע פוליטיקה אחרת.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
