כשאני פוגש את יוני דמרי ברפת שלו במושב גילת בשעה עשר בבוקר, הוא ער כבר שבע שעות, אחרי חליבת בוקר ובעיצומם של הסידורים שכרוכים בתפעול רפת. החליבה הבאה תחל בעוד שעה וחצי, וכעת דמרי (43) מנסה לאתר תקלה עיקשת במשאבת הוואקום. היא התגלתה אתמול, נמשכה אל תוך הלילה ואומנם הבוקר כבר הגיע טכנאי שהחליף רכיב, אבל המערכת מסרבת להתייצב. כל דקה שעוברת מקרבת את שעת החליבה, והפרות לא אוהבות עיכובים.
גילת שוכן במרחק תשע דקות נסיעה מאופקים, על קו התפר שבין הנגב המערבי לעוטף עזה. ב־7 באוקטובר עברו מחבלי חמאס על הכביש הסמוך למושב. הם לא נכנסו אליו, אבל חמישה מתושביו נרצחו באותו יום.
למיקום של היישוב יש גם משמעות כלכלית שנגזרת מהקירבה לגבול. כמו כל רפת, גם רפת שפועלת סמוך לקו עימות נדרשת לעבוד בכל מצב, אלא שבניגוד לאזורים רגועים יותר, לרפתנים בפריפריה וליד הגבולות קשה יותר. למשל לגייס עובדים או לקבל שירות טכני מהיר שקריטי לפעולת מכונות החליבה שלהם. מבחינת דמרי ועוד כ־600 רפתנים עצמאיים, רפורמת החלב שמקדם בימים אלו שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מסכנת לא רק את מטה לחמם בענף שגם כך פועל על סף הכדאיות, אלא גם עשויה לחסל גם את כל סגנון החיים שהם מכירים ומחויבים לו, לעתים כל חייהם.
"אני לא יודע מדוע סמוטריץ' מקדם את הרפורמה הזאת שנערי האוצר מנסים לדחוף לשרי אוצר כבר 10–12 שנה. אולי פחד מאחוז החסימה, אולי לחצים פוליטיים, אולי פורום קהלת שדוחף מאחור ואומר: 'תמכנו בך, עכשיו אנחנו רוצים תוצאות!'"
"רפת זה לא מקום עבודה. זה מפעל חיים"
עבור דמרי, שמנהל את אגף המשק החקלאי בתנועת המושבים ונחשב פעיל מרכזי במאבק נגד הרפורמה, הרפת לא תמיד היתה מרכז חייו. בני משפחת דמרי היו חקלאים לפני שהפכו לרפתנים, ויוני מעלה זכרונות ילדות של פעולות עם תכלית, לא של משחקים: פריסת טפטפות, מעבר בין ערוגות כדי לוודא שהחסה מקבלת מים, ואחר כך הכרוב, תפוחי האדמה, המלונים. "לא משנה אם היית חולה או בריא. תמיד היית בחקלאות", הוא אומר.
ציון, אביו, חווה במלוא העוצמה את הקשיים שישראל מערימה על חקלאיה. בתחילה הוא ספג את קטיעת פעילות המשק המשפחתי כשגויס במלחמת יום הכיפורים, ותשע שנים לאחר מכן, במלחמת לבנון הראשונה, עבר את החוויה שוב ושקע בדיכאון עמוק. "הוא חזר אחרי חודש וגילה שהכל יבש. הכול ירד לטמיון. יש אנשים שמספרים שהוא כמעט שלא יצא מהבית חצי שנה. הוא לא היה יכול לראות את מפעל החיים שלו קורס בגלל שהוא היה צריך להיות בצבא. שם הוא ראה חברים שלו נשרפים מול העיניים", מספר בנו.
בעקבות הטראומה החליט דמרי האב לעזוב את הירקות, ובעלות על רפת, שנתפסה צורת פרנסה שמבטיחה יציבות יחסית, היתה הפתרון. "התחלנו בלי סככה. אבא הקים אותה בלי אישור, וקיבלנו אותו בדיעבד ב־1987", נזכר דמרי בימים הראשונים של הרפת, שמנתה אז 12 פרות. "אני זוכר שבאחד מימי הגשם היתה המלטה, ואני עומד בתוך מים עד הברכיים רק כדי שהפרה תצליח להמליט", הוא אומר.
רפתנות היא לא רק ענף קשה אלא גם משעבד כי אתה מחויב ללוחות זמנים של בעלי חיים.
"רפת זה לא מקום עבודה. זה מפעל חיים. כילד הייתי מסיים בית ספר והולך לרפת. לא משחק עם חברים. גם כשהייתי בפנימייה החקלאית הייתי מגיע הביתה בימי שישי, שם את התיק בכניסה ולא נכנס לבית. קודם לרפת. כשהייתי בצבא המפקדים שלי ידעו שאני חקלאי ותמיד דאגו שאקבל עוד יום או יומיים בבית לעזור במשק".
אחרי שהשתחרר מהצבא ניסה דמרי להתנתק מהרפת ולחצוב לעצמו מסלול אחר בחיים. הוא היה שליח של הסוכנות היהודית בארצות הברית, למד מדיניות ציבורית ומשפטים, המשיך לתואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בן־גוריון, לימד במכללת ספיר שש שנים, וניהל מרכז רפואי של קופת חולים כללית באופקים, אבל הרפת המשיכה להיות חלק מהשגרה היומית שלו. "אתה מתחיל בארבע וחצי בבוקר ברפת, בשבע מתקלח ויוצא ליום עבודה כאילו לא היה כלום, ואחר הצהריים חוזר לבדוק שהכל בסדר", הוא אומר.
הסידור הזה נמשך עד 2009, השנה שבה שלושה שבועות לפני חתונתו, אביו של דמרי אובחן כחולה בסרטן. "שעתיים אחרי האבחון כבר הנחתי מכתב פיטורים בקופת חולים והבנתי שאני חוזר למשק. להיות צמוד אליו", הוא אומר. במשך כ־12 שנה הוא ליווה את אביו כמעט בלי הפסקה: לילות בבתי חולים, טיפולים, נסיעות חירום, ובקרים שתמיד מתחילים ברפת. “הייתי איתו בבית חולים עד ארבע בבוקר, ואז קופץ מעל השער של סורוקה כדי לא לאחר לחליבה, כי השערים היו נעולים", הוא נזכר.
לאחר מות אביו החליט דמרי "שלא משנה מה, העסק הזה ממשיך", אבל במקביל גם רצה לפתח אותו כדי שיהיה "גדול יותר, חזק יותר, יעיל יותר, וירוויח יותר. היתה לי אחריות. יש אמא, יש אחיות קטנות ואין אופציה לסגור. כשהייתי עובד עם אבא, הוא היה מתקשר אליי כל בוקר בארבע וחצי. מאז שהוא לא פה, אני לא צריך טלפון ולא צריך שעון. הדאגות והאחריות הן השעון המעורר הכי טוב שיש".
בארבע השנים שחלפו מאז, דמרי נמצא ברפת כל יום, כל היום. "גיליתי שהרפת היא התרופה הכי טובה לאובדן", הוא אומר בקול סדוק ומראה לי את ידו השמאלית שעליה מקועקע משפט מתוך השיר "אבא" של שלומי שבת: "אני שונה ממך אבל מאוד כמוך". לאחר מכן הוא מושך מעט את צווארון החולצה שלו וחושף עוד קעקוע בצד השמאלי של החזה. מופיע בו המשפט "הוא היה חזק מהחורף", וריאציה בגוף זכר על שורה מתוך השיר "חזקה מהרוח" של גלי עטרי. מתחת למילים מופיעות שתי שנים: 1981, שנת לידתו של יוני, ו־2022, שנת מותו של אביו. "אלו השנים שבהן היינו שנינו יחד, אחד עם השני", הוא אומר בשקט.
4 צפייה בגלריה
דמרי בהפגנות נגד רפורמת החלב (למעלה ולמטה), והפגנת רפתנים מול משרד האוצר. "כל עוד המדינה לא מטפלת בקרטלים ובכוח של המחלבות, הרשתות והיבואנים, שום רפורמה לא תוריד באמת את יוקר המחיה"
(צילומים: באדיבות המרואיין)
"החקלאות מחזירה את האנשים. הרפת משאירה אותם"
אביו של דמרי מעולם לא ביקש ממנו מפורשות להמשיך את מפעל חייו שכיום מונה יותר מ־500 פרות, אבל המסר היה ברור. "אמרתי לו פעם: 'אבא, אתה לא מרגיש טוב, אולי תסגור'. והוא אמר לי: 'אני אמות הרבה לפני שהרפת הזאת תיסגר'", הוא מספר.
כיום דמרי משתמש באותן מילים על עצמו. "כן. גם אני אמות הרבה לפני שהרפת הזאת תיסגר. הרפת הזאת תישאר, כמו שאר גילת. אנחנו נמשיך לעשות פה חקלאות, ואנחנו נמשיך לעשות פה ציונות. אני יודע לעשות הרבה דברים אחרים. אני לא פראייר. אני יודע מחר בבוקר למכור הכל ולעבור לגור במרכז תל אביב בלוקיישן הכי טוב שיש, אבל אם אני אלך, והשכן שלי ילך, והשכן שלו ילך, מי יישאר פה? החקלאות היא לא רק הרפת שלי. היא כלכלה של פריפריה שלמה. יש פה נהג משאית חלב, טכנאי של מכון החליבה, ספק דלק, ספקי ציוד. יותר מ־30% מהאוכלוסייה במושב מתפרנסת במישרין או בעקיפין מענף החלב".
האופן שבו חזרו בהדרגה החיים ליישובים באזור במהלך המלחמה מוכיח לדבריו את נחיצות הרפתות העצמאיות. המטרה הראשונה של אנשי מינהלת תקומה, שבה דמרי היה מעורב כנציג המגזר החקלאי, היתה להחזיר את התושבים המפונים לבתיהם (גם אשתו של דמרי וחמשת ילדיהם התפנו), אבל דמרי אומר ש"את הרפתנים לא היה צריך להחזיר. אנחנו לא עזבנו מעולם". מפעילי הרפתות והחקלאים היו לדבריו החוליה הראשונה בשרשרת השיבה. "כדי להחזיר את מכונאי הטרקטור אתה צריך חקלאי. כדי להחזיר את נהג משאית החלב אתה צריך רפתן. בסוף, החקלאות מחזירה את האנשים, והרפת משאירה אותם. אם לא היו פה רפתנים ואם לא היו חקלאים, האזורים האלה היו הופכים לעזובה. חד־משמעית", הוא אומר.
"שר האוצר מדבר על פירוק קרטלים, אבל בפועל מוריד את המחיר שאנחנו מקבלים לליטר חלב ומחזק את המחלבות. למחלבות ולרשתות יש אחוזי רווח גבוהים מאוד. לא במקרה הן מחלקות דיבידנדים שנה אחרי שנה. אני לא מכיר רפתן אחד שמחלק דיבידנדים"
4 צפייה בגלריה
סמוטריץ'. "המדינה שולטת בכ־90% מעלויות הייצור. אם היא רוצה באמת להוריד את מחיר החלב, שתפחית את התשומות"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"ברפת אין חופש. אין יום בלי חליבה. גם ביום כיפור"
כשמגיע זמן החליבה — וברפת אין מקום לדחיות ואי אפשר שלא לחלוב — דמרי שולף משאבה חלופית שהוא מחזיק למקרי חירום, והעבודה מתחילה. הפרות מדדות לעמדות החליבה באופן כמעט טקסי והעובד התאילנדי עובר פרה־פרה ומנקה עטין־עטין לפני שהוא מלביש עליהם את המכשירים שיונקים עוד ועוד.
בזמן שהחלב ניגר אל תוך הצינורות שמזרימים אותו אל מכל גדול, דמרי מסביר על כל פרה, על איכות החלב שלה, ועל הסיבות שבגללן חלק מהחלב נשפך וחלק נכנס למכל. זה לא רק עניין מקצועי אלא גם חשבון כלכלי שמתרחש בזמן אמת. בשלב הזה של היום דמרי כבר יודע שהביקור של הטכנאי עלה לו כאלף שקל, ושהתיקון המלא של המשאבה הראשית יעמוד על לפחות 5,000 שקל, אבל לא נראה שהוא נרגש במיוחד. "ככה זה", הוא אומר כמעט באגביות. "כל יום יש איזה בלת"ם. רפת זה דבר שצריך לדאוג לו 24/7. אין חופש. אין יום בלי חליבה. גם ביום כיפור".
כעת, חודשים אחדים לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש שסימנה לעוסקים בחקלאות שהמצב עשוי להתחיל להתייצב, מגיעה רפורמת סמוטריץ' ומערערת מחדש את שיווי המשקל. כעסו של דמרי עליה נובע מהתזמון שלה לא פחות מאשר מהמהות. "בזמן שאנחנו שמרנו על הבית, מישהו עשה לנו מארב בתוך הבית", הוא מאשים. "כשאנחנו נלחמנו, כשאנשים היו במילואים בעזה ובלבנון, מישהו בירושלים, במשרד האוצר, תכנן איך להרוס לנו את הבית".
הופתעת מכך שזה מהלך שמוביל אדם כמו סמוטריץ' שמציג את עצמו כמי שמאמין באהבת הארץ ובהתיישבות, ואמור לכאורה לעמוד לצד החקלאים?
"ככל שהוא דיבר יותר, התראיין יותר ויצא לתקשורת, הבנתי שהוא לצערי פחות מבין את המהלך שאליו הוא נקלע, ואני אומר במכוון 'נקלע'. נערי האוצר הכינו לו מארב כפי שהם הכינו לנו מארב. התוכנית הזאת לא חדשה. היא יושבת כבר 10–12 שנה במגירה במשרד האוצר ובכל פעם שמגיע שר חדש, נערי האוצר פותחים את המגירה, מציגים את הרפורמה, ובדרך כלל נתקלים בשר שאומר להם: 'חברים, זה לא תופס, תחזירו למגירה'. אצל סמוטריץ' זה כנראה עבד אחרת. אני לא יודע למה. אולי פחד מאחוז החסימה, אולי לחצים פוליטיים, אולי פורום קהלת שדוחף מאחור ואומר: 'תמכנו בך, עכשיו אנחנו רוצים תוצאות!'. אבל מישהו שם הטעה אותו, שיקר לו וצייר לו תמונה מאוד מסוימת והוא לא ירד מספיק לפרטים כדי להבין שאין כלום ברפורמה הזאת".
"אני יכול מחר בבוקר לעזוב הכל ולעבור לגור במרכז תל אביב, אבל אם אני אלך, והשכן שלי ילך, והשכן שלו ילך, מי יישאר פה? יש פה נהג משאית חלב, טכנאי של מכון החליבה, ספק דלק, ספקי ציוד. יותר מ־30% מהאוכלוסייה במושב מתפרנסת מענף החלב"
4 צפייה בגלריה
דמרי עם אביו ציון לפני שחלה, ובכניסה לרפת המשפחתית, השבוע. "כשהייתי בפנימייה החקלאית הייתי מגיע הביתה בימי שישי, שם את התיק בכניסה ולא נכנס הביתה. קודם לרפת"
(צילומים: טל שחר, באדיבות המרואיין)
"סמוטריץ' טיפס על עץ גבוה, ומפחד לרדת ממנו"
שוק החלב בישראל פועל כיום תחת משטר פיקוח ותכנון הדוק. המדינה קובעת לרפתנים מחיר מטרה לחלב הגולמי — מחיר קבוע לליטר שהמחלבות — טרה, תנובה, שטראוס — חייבות לשלם להם עבור החלב שהן רוכשות. המחיר מחושב לפי נוסחה ממשלתית המבוססת על עלויות ייצור ממוצעות כגון מספוא, עבודה, אנרגיה והון, ומתעדכן מעת לעת. במקביל יש מכסות ייצור אישיות לכל רפתן ופיקוח על מחירי מוצרי חלב בסיסיים לצרכן. בענף פועלים כיום כ־600 רפתנים כשל־400 מהם יש רפתות קטנות הממוקמות בעיקר במושבים, והמשטר הקיים נועד להבטיח את קיומן הכלכלי, יציבות אספקת החלב למשק ורמת מחירים שאינה תנודתית.
הרפורמה שמקדם סמוטריץ' מבקשת להפחית באופן חד את מחיר המטרה ולצמצם את ההגנות שמעניק משטר התכנון לרפתנים בשם הוזלת יוקר המחיה. בפועל מדובר בהורדה מנהלית של התשלום לחקלאים ללא מנגנון שמבטיח כי ההוזלה תתגלגל לצרכנים דרך המחלבות והרשתות. הרפורמה מאותתת גם על החלשת מנגנון המכסות והגברת התחרות בענף, מהלך שלדברי הרפתנים יפגע בעיקר ברפתות הקטנות במושבים ולחזק את הריכוזיות במעלה שרשרת השיווק.
"הרפורמה שסמוטריץ' מציג ככזו שנועדה לחזק אותנו ולפגוע במחלבות — שאותן הוא מכנה טייקונים או קרטלים — עושה את ההפך הגמור", מספק דמרי הצצה למשמעות הרפורמה עבור בעל הרפת הקטנה. "היא מורידה לי את מחיר חומר הגלם, ואת הפער שנלקח ממני היא לא מחזירה לציבור, אלא נותנת במתנה לרשתות", הוא אומר.
באיטליה ובבריטניה ליטר חלב עולה בערך 5.3 שקלים ובספרד כ־3.9 שקלים. בישראל, הוא עולה 7.1 שקלים. מדוע גם תחת פיקוח החלב בישראל יקר משמעותית מזה שבאירופה, ומה במבנה של הענף מייצר את הפער הזה?
"ראשית, בישראל יש מע"מ של 18% על מוצרי חלב, בעוד במדינות ה־OECD שציינת המע"מ נע בין אפס ל־4%. רק הסעיף הזה מייקר את החלב בישראל; שנית, בישראל יש עלויות של כשרות; שלישית, באותן מדינות הרפתנים מקבלים תמיכה ישירה מהמדינה. שלושת הגורמים האלה לבדם היו יכולים להפחית את מחיר החלב לפחות בחצי. מעבר לכך, כדי לייצר כל ליטר חלב אנחנו תלויים כמעט לחלוטין בתשומות שהמדינה קובעת את מחירן: מים, חשמל, אנרגיה, דלק, ארנונה והיטלים על עובדים זרים. המדינה שולטת בכ־90% מעלויות הייצור. אם המדינה רוצה באמת להוריד את מחיר החלב, שתפחית את התשומות. מחיר החלב לא נקבע על ידינו אלא לפי מחיר מטרה שמגלם את כל העלויות האלה".
דמרי אומר שגם כשהעלויות יורדות, ההוזלה כמעט אף פעם לא מגיעה לצרכן. "ברבעון השלישי מחיר המטרה לחלב שאני מוכר למחלבה צפוי לרדת בכ־15 עד 20 אגורות לליטר, בגלל ירידה במחירי המזון והיחלשות הדולר. אבל מניסיון, ההוזלה הזאת לא מגיעה למדף. כשיש עלייה מגלגלים אותה לציבור, וכשיש ירידה המחלבות והרשתות שומרות את ההפרש אצלן. אנחנו מרוויחים בסוף רק 40–50 אגורות לליטר, ומזה גם צריך לממן השקעות. אם רוצים להילחם ביוקר המחיה, צריך לטפל בריכוזיות, לא ברפתנים".
כלכלנים משוכנעים שאם יבטלו את הפיקוח, יפתחו את השוק ליבוא וייתנו לשוק החופשי לפעול כמו באירופה ובארצות הברית, תגבר התחרות ומחיר החלב יירד.
"מדינת ישראל היא חד־משמעית לא שוק חופשי. זו מדינת אי וזו מדינה מאוד ריכוזית. אם פתיחת יבוא והסרת מכסים היו פתרון קסם, היינו אמורים לראות ירידת מחירים בתחומים שבהם זה כבר קרה, אבל המציאות הפוכה. תראה מה קרה בענף הדגים: פתחו מכסים, סגרו בריכות, תעשייה שלמה בהתיישבות חוסלה, ובסופו של דבר המחיר לצרכן עלה. אותו דבר קרה בענף השום. הסירו מכסים, החקלאים המקומיים קרסו, היבואנים הציפו את השוק לזמן קצר, ואז — כשהתחרות המקומית נעלמה — המחירים קפצו. היום עקרת הבית קונה שום במחיר כפול ומשולש, בלי ייצור מקומי. וגם בבשר זה עובד כך. פתחו יבוא, הסירו מכסים, אפילו חילקו מענקים, והאנטרקוט שפעם קנית ב־140 שקל לקילו נמכר היום ב־280. בישראל, משום מה, פתיחת היבוא לא מורידה מחירים והסיבה ברורה: ריכוזיות. כל עוד המדינה לא מטפלת בקרטלים ובכוח של המחלבות, הרשתות והיבואנים, שום רפורמה לא תוריד באמת את יוקר המחיה".
איזה כוח יש למחלבות הגדולות שאין לכם, הרפתנים?
“המחלבות חזקות מאיתנו וגם הרגולטור מודה בזה. הוא אומר בפה מלא שהבעיה היא המחלבות והרשתות, ובכל זאת בוחר לפגוע דווקא בחקלאים. שר האוצר מדבר על פירוק קרטלים, אבל בפועל מוריד את המחיר שאנחנו מקבלים לליטר חלב ומחזק את המחלבות. למחלבות ולרשתות יש אחוזי רווח גבוהים מאוד. לא במקרה המחלבות מחלקות דיבידנדים שנה אחרי שנה. אני לא מכיר רפתן אחד שמחלק דיבידנדים".
הרפורמה במשק החלב נולדה בדרך שבה נולדות בישראל רפורמות נפיצות: בתוך חוק ההסדרים, במסלול עוקף דיון שמאפשר לאוצר לדחוף שינויים מבניים עמוקים במהירות ובמעט פיקוח ציבורי. אלא שכאן משהו נתקע. היועצת המשפטית לכנסת קבעה כי מדובר ברפורמה ענפית כבדה, כזו שאין לה זיקה תקציבית ישירה, ולכן מקומה אינו בחוק ההסדרים. במילים אחרות: אי אפשר לפרק משק מתוכנן בן עשרות שנים בלי דיון פרלמנטרי אמיתי.
הקביעה הזו אילצה את הכנסת להזיז את הרפורמה ממסלול ההסדרים, אך לא בהכרח למסלול פתוח ושקוף יותר. במקום לדון בנושא בוועדת הכלכלה, הוועדה המקצועית שאמונה על תחומי החקלאות והמזון, הדיון הועבר לוועדה ייעודית חדשה — הוועדה למיזמים ציבוריים, בראשות חבר הכנסת אוהד טל מהציונות הדתית. מבחינת מתנגדי הרפורמה, זו לא היתה פשרה אלא עקיפה: החלפת מסלול מהיר אחד במסלול מהיר אחר, פחות ביקורתי, פחות מקצועי, ובעיקר נוח יותר לממשלה. לפי הדיווחים, ההחלפה היתה חלק מתרגיל קואליציוני מתוכנן. ברגע שהתברר שההצבעה על ניתוב רפורמת החלב אל מחוץ לחוק ההסדרים עלולה ליפול, הופעל לחץ ישיר מצד סמוטריץ', שדרש להעביר את הרפורמה למסלול שנוח לו. בנימין נתניהו נתן גיבוי פוליטי, ויו"ר ועדת הכנסת אופיר כץ ביצע את המהלך בפועל. ששון גואטה מהליכוד, שנחשב קול לא בטוח, הוצא מהתמונה, ובמקומו הוכנס חבר כנסת אחר מהמפלגה — אושר שקלים — כדי להבטיח רוב על חודו של קול. לא נעשה ניסיון לשכנע, ולא היה דיון מקצועי, אלא שינוי של הרכב המצביעים כדי להעביר רפורמה שנויה במחלוקת.
"עצוב שחבר כנסת יושב מולי ואומר: 'אני איתכם, המהלך הזה לא יקרה', ולא עוברים שלושה ימים ומחליפים את גואטה בשקלים, כדי שהוא יהיה זה שיעביר את ההחלטה", מגיב דמרי. "אחר כך שקלים שהבטיח לתמוך מתקשר אליי, מתנצל, אומר לי: 'אני מבקש סליחה כי בגדתי בכם'".
למה הוא עשה את זה לדעתך?
"ההסבר שלו היה פשוט: 'ראש הממשלה ביקש את עזרתי'. ככה זה עובד".
פומבית, עוד חברי כנסת מהליכוד תמכו בכם. אפשר לסמוך עליהם?
"כל חברי הכנסת מהליכוד תמכו בנו. כולם אמרו לנו את זה בפנים, אבל הם מחויבים למשמעת ומפחדים מסמוטריץ' ומראש הממשלה. אפילו שמחה רוטמן, שתמך בנו, נאלץ להצביע נגדנו. הבעיה היא סמוטריץ'. הוא זה שמפעיל את הלחץ, והלחץ הזה על ראש הממשלה ועל חברי הליכוד הוא שמניע את כל הסיטואציה, בגלל הפחד שלהם שהוא יפרוש מהקואליציה. סמוטריץ' עצמו יודע שהוא טועה. הוא עלה על עץ גבוה ומפחד לרדת ממנו. זה כל הסיפור".
