קרוב ל־20 שנה אני מחכה שאנשים ישימו לב שמשטרה זה דבר חשוב ומשמעותי לחיים שלנו. לשמחתי, או בעצם לצערי, בשנים האחרונות זה סוף סוף קרה. אנשים הבינו", אומרת ד"ר יעל ליטמנוביץ.
מה אנשים הבינו ואיך זה קרה?
"הבינו שני דברים. קודם כל, לרוב מי שבא במגע עם המשטרה אלה אוכלוסיות שוליים, חלשות יותר, אבל בשנים האחרונות, על רקע סגרי הקורונה והתרחבות ההפגנות, גם אנשים שרגילים להיות הרוב מגיעים להתנגשות עם המשטרה, מפעילים עליהם כוח, וזו חוויה לא פשוטה למי שתופסים עצמם כבעלי הכוח. פתאום אנשים נחשפים למבט המשטרתי שמופנה אליהם, וזה מערער.
"הדבר השני הוא נושא הפשיעה והביטחון האישי, אנחנו רואים שאנשים מוטרדים מזה מאוד. כל עוד הם חיו בתחושת ביטחון אישי יחסית — ואני שמה בצד את עניין הטרור — פחות הטריד אותם תפקוד המשטרה וההחלטות שקיבלה והאם יש מספיק חוקרים, אבל כשתחושת הביטחון התערערה היא גרמה לאנשים להבין עד כמה תפקוד המשטרה משפיע על חייהם".
אנחנו בנקודת קצה מהבחינה הזאת?
"מצב הביטחון האישי הוא הגרוע בתולדות המדינה. משבר הפשיעה בחברה הערבית הגיע לשיא. הנורמות הבסיסיות התערערו. האמון של הציבור במשטרה התערער. אלה דברים שיידרשו שנים של עבודה קשה כדי לתקן. אבל צריך להאמין שזה אפשרי, כי כמו שאסור לנו כאזרחים לוותר על ביטחון החוץ — כך אנו לא יכולים לוותר על ביטחון הפנים, זו זירה מהותית לחיינו".
ליטמנוביץ (45) יודעת עד כמה המשטרה מהותית לחיינו. המקצוע שלה הוא לדעת את זה. "אני עושה מחקרים יישומיים, רבים מהם עם המשטרה, כדי להבין את התפקוד שלה ואת המקום שלה בחברה הדמוקרטית — וכדי לשפר אותה", היא מסבירה.
מה זה אומר בפועל? ליטמנוביץ היא חוקרת בכירה במרכז לביטחון לאומי ודמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. היא מתמקדת בקשר הזה, בין משטרה לדמוקרטיה, ובהשפעות של שיטור על החברה, בעיקר בחברות שסועות כמו ישראל. היא מייעצת למשטרה בנוגע לרפורמות ארגוניות, הכשרות שוטרים ושיטור הוגן, עובדת לא מעט עם שוטרים וקצינים ומכירה אותם ואת עבודתם, מראיינת אותם למחקרים ומרצה להם במכללה לשוטרים בבית שמש ובתוכנית האקדמיזציה לשוטרים באוניברסיטה העברית. היא למדה פסיכולוגיה ועיתונאות באוניברסיטת סיטי בלונדון, עשתה תואר שני במחלקה למדיניות חברתית באוקספורד וכתבה שם דוקטורט על ההכשרות של מג"ב, "כדי להבין מה עובד באופן יעיל בהכשרות של שוטרים, ומה האתגרים והחוויה שלהם".
ב־2008 היא סייעה בפיתוח הכשרות של המשטרה בתחומים של סחר בבני אדם והגירה, "ונשאבתי לעולם הזה, התחלתי להבין את אותו הדבר שאנשים שנמצאים במקום טוב בחיים לא רואים — כמה המשטרה משמעותית בחיים של כולנו. עבורי זו היתה הארה, גילוי".
ומה למדת מאז? מה נראה אחרת היום?
"בעבר הבאתי בקורסים שלי דוגמאות ממדינות לא דמוקרטיות. היום קורים בישראל דברים שיהפכו לדוגמאות בקורס שלי. לא יכולתי לדמיין שזה יקרה".
כמו מה?
"כמו למשל אנשים ששואלים את עצמם אם המשטרה פוליטית, אם היא שלהם. או אדם שומר חוק שיוצא להפגנה בלי כוונה להפר את הסדר, והוא מפחד ולא יודע איך זה ייגמר, או אמהות מודאגות שירדו למשמרת מחאה מתחת לבית ובסוף עשו עליהן חיפוש בעירום, או מצב שבו המשטרה יכולה לחסום בבטונדות כפר שלם ולהטיל עוצר על התושבים שלו".
ובמבט־על, מה מצב המשטרה היום?
"כל השנים היא היתה מורעבת מבחינה תקציבית וחלשה יחסית, בטח בהשוואה לצה"ל, והיום היא מתמודדת עם האתגרים הכי גדולים שלה, עם משבר הפשיעה החמור בתולדות המדינה, עם מחסור גדול של שוטרים וקיצוץ בהכשרות. היא עסוקה בהישרדות במקום בבניין כוח וחדשנות, והיא עושה את כל זה בלי לגיטימיות ציבורית רחבה, ועם ניסיון של השר הממונה לצבוע אותה בצבעים פוליטיים".
"כשלאנשים אין ביטחון שהמשטרה פועלת לטובת האזרחים, דברים מתחילים להתערער. המשטרה לא יכולה לתפקד כשאזרחים לא סומכים עליה, אנחנו מאבדים את היכולת שלה להשליט סדר ולשמור על הביטחון שלנו"
ההתחלה אצל ראש הממשלה
"נתניהו הפך את המשטרה לפוליטית"
את הטלטלה בשיטור הישראלי אפשר לייחס לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, שבתוך שלוש שנים הצליח לגרום לארגון נזקים עמוקים. עוד נגיע לבן גביר - לליטמנוביץ יש הרבה מה לומר עליו. אבל כדי להבין איך הגענו לאן שהגענו צריך לעזוב רגע את השר וללכת אל מי שמינה אותו.
"חוסר אמון ציבורי במשטרה הוא תקלה לשלטון החוק וליכולת שלנו לקיים חברה שומרת חוק", מסבירה ליטמנוביץ. "המשטרה מתבססת על שיתוף פעולה של הציבור כדי לעשות את עבודתה באופן אפקטיבי, וכשיש אמון בה היא מצליחה לטפל טוב יותר בפשיעה: הציבור הרי צריך לדווח על פשעים, להגיש תלונה במשטרה, לתת עדות. בלי אמון הדברים האלה לא קורים".
ולמה אין אמון?
"היכולת שלנו לסמוך על המשטרה קשורה לזה שאנו תופסים אותה ככזו שמעל מחלוקות פוליטיות. משטרה ממלכתית, שהחלטותיה מקצועיות בלבד".
וזה לא המצב. זה לא מה שהציבור מרגיש.
"בסוף השנה שעברה עשינו סקר בקרב 600 אזרחים יהודים ו־150 אזרחים ערבים, וראינו שפל של כל הזמנים באמון במשטרה. אצל 63% מהיהודים ו־80% מהערבים רואים חוסר אמון. רוב הישראלים חושבים שהחלטות המשטרה אינן מתבססות על שיקולים מקצועיים בלבד, שהיא לא הוגנת, שהשוטרים מושפעים מעמדותיהם האישיות. רואים את זה בכל הצדדים של המפה הפוליטית, גם בקרב אנשי ימין 58% אמרו שהמשטרה אינה ניטרלית, אבל זה בולט במיוחד בצד השני של המפה: בעוד 44% מהנשאלים שהגדירו עצמם ימין הביעו אמון במשטרה, רק 27% מאנשי המרכז בוטחים בה — ורק 6.5% מאנשי השמאל. יש נקודות מדידה שבהן האמון של אנשי שמאל במשטרה נמוך אפילו יותר מבקרב ערבים, עם כל הפשיעה והרציחות שם".
זה תמיד היה כך?
"לא. בעבר, גם בתקופות של מחלוקות פוליטיות, השינויים באמון היו משותפים לימין ולמרכז־שמאל, ראינו עליות וירידות מקבילות. אבל מ־2018 רואים פיצול בין המחנות, יש קיטוב ביחס שלהם למשטרה".
מה קרה ב־2018?
"ב־2018 המשטרה המליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה בנימין נתניהו והוא לראשונה התחיל לצאת נגד המשטרה, להטיל ספק בגלוי במקצועיות וביושרה שלה. בישראל המשטרה כל השנים היתה ממלכתית, לרוב פוליטיקאים השאירו אותה מחוץ לקלחת הפוליטית, אבל מאותו רגע היא נגררה פנימה. ביטחון הפנים נהפך לסוגיה פוליטית".
"גיבוי אחד של בן גביר לשוטר שהפעיל כוח מוריד לטמיון כל עבודה פנים־משטרתית שנעשית כדי שיהיה פיקוח על שוטרים שחורגים מתפקידם, נוהגים באופן לא הוגן או מנצלים את כוחם. זו פגיעה בקרביים של המשטרה וביכולתה להתנהל במדינה דמוקרטית"
3 צפייה בגלריה
שוטרים מפנים מפגין בירושלים, בחודש שעבר. "הבעיה השורשית היא שמתייחסים להפגנות דמוקרטיות כהפרות סדר, ומשטרים אותן בהתאם"
(צילום: Mahmoud Illean/AP)
הסכנה שמחולל השר
"בן גביר ממוטט עבודה של שנים"
בקרקע שנתניהו הכשיר, בן גביר כבר זרע ברינה. "נתניהו גרר את המשטרה לשם, ואז בן גביר זיהה את חוסר הביטחון שהאזרחים חשים ונבחר על גב הסוגיה הזאת. פוליטיקאים במרכז־שמאל כמעט התעלמו ממנה, אבל בן גביר השתמש בה, והיום כשר הוא מנצל את מעמדו והמגמה של חוסר אמון במשטרה מעמיקה".
מה זה אומר?
"המשטרה אינה כלי של השלטון אלא כלי של האזרחים לשמור על עצמם ולשירות צורכיהם, אבל הגענו למצב שבו אנחנו מפקפקים בזה. אני לא אוהבת את האמירה 'המשטרה נפלה', כי יש שם הרבה אנשים מסורים שעושים מלאכתם נאמנה, אבל כשאנשים מסתכלים על החלטות של שוטר, קצין וכו' ואין להם ביטחון שהמשטרה פועלת לטובת האזרחים — דברים מתחילים להתערער. והמשטרה לא יכולה לתפקד כשאזרחים לא סומכים עליה. אם אזרח בהפגנה לא סומך על שוטר שאומר לו שהוא צריך להתפנות כדי לשמור על הביטחון שלו, אנו נכנסים לעולמות של הפעלת כוח, וזה יוצר עוד תגובה של חוסר אמון וכן הלאה, נוצרת ספירלה. אנחנו בעצם מאבדים את היכולת של המשטרה להשליט סדר חברתי ולשמור על הביטחון שלנו, שזה הייעוד שלה. כל הבסיס של הקונסטרוקציה נופל".
איך בן גביר מחמיר את המצב?
"הוא מזלזל בכל ההסכמים והגבולות שנועדו לשמור על שלטון החוק ועל המשטרה ומועל בתפקידו. המשטרה מבטאת את שלטון החוק ואת רצון הציבור, זה גוף שיש לו מעמד מיוחד בדמוקרטיה ולפיכך הוא חייב להיות מוגן ולשמור על עצמאות. השר מקבל את המשטרה למשמורת, ותפקידו לפקח עליה כדי לוודא שהיא משתמשת בצורה נכונה בתקציבים שלה, מקדמת את הביטחון ולא עושה שימוש לרעה בכוח שלה. אין לו מנדט לעשות כל מה שהוא רוצה — יש לו מקום בעיצוב מדיניות, אבל הוא לא מפכ"ל־על. מי שצריכים לשרטט את תוכנית הפעולה הם אנשי המקצוע בתוך המשטרה, שמבינים את הסמכויות שלהם ויודעים איך הדברים עובדים. זה כמו ששר הבריאות יגיד לרופא מה לעשות, או יחליט שאין יותר שימוש באנטיביוטיקה".
ומה בן גביר עושה?
"הוא משתמש בכוח שלו כדי להזניק לצמרת הארגון את מי שמעל בתפקידו. האמירה שלו ש'מי שיבצע את המדיניות שלי — יקודם' פסולה מיסודה, והיא חותרת תחת הנחת היסוד שאמורה לאפשר לנו לבטוח במשטרה. הרי אנחנו צריכים לדעת שאם יהיה שימוש לרעה בכוח, השוטרים אינם מעל החוק, הם ייתנו את הדין. אבל בן גביר מערער את הדבר הזה, הוא מגבה שוטרים אלימים, הוא הופך את המשטרה לכלי משחק. אסור שזה יקרה, כי אלה החיים של כולנו".
הנה רק כמה דוגמאות לאנשי משטרה שעשו שימוש לרעה בכוח וקיבלו גיבוי, חיבוק או קידום מהשר: יאיר חנונה, שתועד מכה את הנער אמיתי עבודי בהפגנה; מאיר סוויסה, שהואשם בהשלכת רימוני הלם על מפגינים; ולנטינה נמץ, שהטיחה לקרקע מפגינה מבוגרת; ומנשה מנצור, שעיכב אזרח שניסה להגן על מפגינה שהוטרדה על ידי בריון ימין. הנזק של כל רגע כזה, אומרת ליטמנוביץ, גדול בהרבה ממה שאנחנו מסוגלים בכלל לדמיין.
"גיבוי אחד של בן גביר ממוטט עבודה של שנים. זה מוריד לטמיון כל עבודה פנים־משטרתית שנעשית כדי שיהיה פיקוח על שוטרים שחורגים מתפקידם, נוהגים באופן לא הוגן או מנצלים את כוחם. שום מערך שיעור בקורס יסוד של שוטרים שבו מסבירים להם על שימוש לרעה בכוח לא יכול לעמוד מול הכוח שיש לגיבוי שהשר נותן, מול ההשפעה שלו על המשטרה ועל השוטר בשטח שצריך לקבל החלטה. זו פגיעה בקרביים של המשטרה וביכולתה להתנהל במדינה דמוקרטית".
מה עוד קורה, מלבד הדחיפה של השר לכיוון של אלימות שוטרים כלפי מפגינים שמתנגדים לממשלה?
"לזה תוסיף את קריסת האמינות של מח"ש בעיני הציבור והשוטרים, ואת ההתערבות הפסולה של בן גביר במינויים. יחד הכל קריטי, ופוגע בתחושת האזרחים שהמשטרה היא מקום שמקבלים בו החלטות הוגנות לטובת הציבור. זה גם כמובן פוגע בשוטרים ובשוטרות, גם הם צריכים להאמין שמי שמקצועי יקודם. מדובר בנזק משמעותי וחמור לתפקוד המשטרה ולשירות שהאזרחים מקבלים ממנה".
בג"ץ דן השבוע בעתירות להעביר את בן גביר מתפקידו לנוכח תפקודו. היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה התריעה על "פגיעה קשה ושיטתית בעבודת המשטרה", והסבירה כי השר "מנצל לרעה את תפקידו כדי להשפיע באופן פסול על פעילות המשטרה בתחומים הרגישים ביותר של אכיפת חוק וחקירות ופוגע בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים". איך נראה הניצול לרעה? לפי היועמ"שית ישנה "תמונה ברורה, קשה מאוד וחסרת תקדים של פגיעות חוזרות ונשנות בעקרון עצמאות המשטרה, השפעה פוליטית פסולה על הפעלת הכוח ולא פחות חשוב מכך — יצירת תודעה בקרב שוטרי משטרת ישראל כי קידומם תלוי בכך שפעולותיהם יעלו בקנה אחד עם האינטרסים הפוליטיים של השר".
מה בג"ץ יכול לעשות עם העתירות האלה?
"הוא במלכוד. ברור שבן גביר חצה את הגבולות שבג"ץ הציב ומתעלם מהם (בן גביר חתם על הסדר האוסר עליו להתערב בפעילות מבצעית של המשטרה, במחאות נגד השלטון, בחקירות ועוד — ע"ק). אבל האם בית המשפט יכול לקבל החלטה על הדחתו? אני לא משפטנית אז אני לא יודעת, אבל זה נורא ואיום ועצוב שהגענו למצב שבו ראש הממשלה נותן לו גב, ולא מגן על המשטרה ועל שלטון החוק".
העניין אינו רק מה השר עושה, אלא גם מה הוא לא עושה. למשל, בהתמודדות עם האלימות בחברה הערבית. ליטמנוביץ מסבירה שאחד מעקרונות המפתח במאבק הזה הולך לאיבוד תחת בן גביר: "אנחנו רואים השקעה גדולה מאוד של המשטרה, כמובן בהנחיית השר, בשיטור 'ירוק' — פרה־מיליטרי, מג"ב ומשמר לאומי — ולא מספיק השקעה בתחנות, בשיטור ה'כחול', הקלאסי. בסוף סיור של מג"ב הוא לא זה שפותר תיק ומכניס מישהו לכלא. זה נכון שצריך הרבה יותר נוכחות ונראות בתחנות הערביות, אבל צריך נוכחות שבה האזרחים מרגישים שהמשטרה שם בשבילם, לא נגדם. יש דרכים להתמודד עם פשיעה, היא לא קשורה לתרבות של הערבים, זה פשוט דורש הרבה קשב ארגוני ומשרדי ותקציבי, מיינדסט של עבודה וחדשנות, ואלה לא הדברים שבראש סדר היום של השר שלנו".
כי לשר יותר חשוב להצטרף למעצר מתוקשר של מרסס גרפיטי מלהוביל טיפול עומק בפשיעה?
"הדברים האלה הם בדיוק חציית הגבולות וההבדל בין פיקוח על המשטרה להתערבות בפעילות אופרטיבית שלה והסטת הקשב שלה מנושאים של חיים ומוות לנושאים שהם קמפיין בחירות. זה משהו שחייב להיפסק, כמו גם ניסיונות ההתערבות של השר בחקירות, נושא שתמיד היה מחוץ לתחום. חלק מזה היה למשל הניסיון האחרון שלו להקים 'מדור הסתה' עוקף פרקליטות, שבמסגרת האיזונים והבלמים היא הגוף שמוסמך לאשר למשטרה לטפל בעבירות שנוגעות לחופש הביטוי. הנה עוד דוגמה לאופן שבו השר נכנס לטריטוריה שלא אמורה להיות לו, ובמקום שבו יש סכנה לשיטור יתר ואכיפת יתר, למשל כלפי ערבים".
לסיכום, היא אומרת, "אסור לתת לבן גביר לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו דרך המשטרה, עם התעלמות מהפשיעה ביהודה ושומרון, דיכוי מכוון של הפגנות פוליטיות מצד אחד של המפה ושימוש ביד קשה ולא יעילה מול הפשיעה בחברה הערבית, תוך התייחסות לכלל הערבים כאל עבריינים. יש קו אדום בוהק ובן גביר כל הזמן דוחק אותו, באופן שמסכן את המעמד של המשטרה כממלכתית, כנייטרלית, ככזאת שכל אזרחי המדינה יכולים לסמוך עליה ולשתף איתה פעולה".
"בנוגע לפשיעה בחברה הערבית, אנחנו רואים השקעה גדולה בשיטור 'ירוק' - פרה־מיליטרי, מג"ב ומשמר לאומי - ולא מספיק השקעה בתחנות, בשיטור ה'כחול'. יש דרכים להתמודד עם פשיעה, אבל זה לא בראש סדר היום של השר"
3 צפייה בגלריה
בן גביר מצטרף למעצר של חשוד בריסוס דגל פלסטין בלוד, בחודש שעבר. "הוא מסיט את הקשב של המשטרה מנושאים של חיים ומוות, וכל הזמן דוחק את הקו האדום הבוהק"
(צילום: דוברות המשטרה)
הכישלון מהצמרת עד השטח
שוטר עייף במערכת קורסת
מהמשרד בירושלים ליטמנוביץ יורדת אל השטח, ואל המתח שבין שוטרים למפגינים, ששוב החמיר בשבועות האחרונים. "בחברה דמוקרטית המשטרה צריכה להגשים את הזכות של כל אדם לביטחון ולבצע את משימותיה כך ששאר הזכויות והערכים הדמוקרטיים ייפגעו באופן המינימלי ביותר. אבל בישראל יש בעיה שורשית בשיטור הפגנות".
מה הבעיה השורשית הזו?
"שיטור ההפגנות בישראל סובל מפיצול אישיות, ומנסה להיות בו־בזמן שיטור הפגנות דמוקרטי שרואה בהן ערך חשוב — אבל גם מתייחס אליהן כהפרות סדר המוניות. הפגנה אינה הפרת סדר! והתפיסה שלה ככזו מביאה בין השאר לשימוש ברימוני הלם, בפרשים, באלות, במכת"זיות ועוד, גם כשהאירוע לא מצדיק את השימוש הזה. גם זה יישור קו עם רוח השר. זה לא קורה בכל ההפגנות, יש טיפול לא אחיד, לא את כולן מפרקים באופן אלים, ראינו הפגנות גדולות שעברו בלי חיכוך, אבל ראינו גם משמרות מחאה קטנות שלא דורשות שום רישיון ונגמרות בעימות. כשאני מסתכלת על כל זה אני רואה אובדן דרך של המשטרה. וזו אותה התוצאה שדיברנו עליה — האינסטינקט של אנשים שגדלו בחיים נורמטיביים הוא לסמוך על המשטרה ולעשות מה ששוטר מבקש מהם, אבל אם מפגינים מרגישים שהם לא יכולים לסמוך על חוות הדעת של המשטרה, אם האמון הבסיסי הזה הלך לאיבוד, המשטרה לא יכולה לתפקד באופן יעיל, וזה מסכן את כולם".
באיזו מידה זו אחריות של הארגון, ובאיזו מידה של השוטרים בשטח?
"השאלה היא אילו כלים אנחנו נותנים לשוטר כדי לעשות את העבודה שלו, מה ההכשרה שהוא מקבל, מה האסטרטגיה בנושא. צריכה להיות רפורמה באיך עושים שיטור הפגנות — יש לזה מודלים בעולם, של טיפול במחאות וקהלים גדולים. צריך שיטור יותר דיאלוגי, שבעת ביצוע משימה מביא לידי ביטוי את הערכים הדמוקרטיים ונמנע מגלישה לאלימות והפרות סדר ומפגיעה באזרחים. במקום זה אנחנו רואים שיטור שמושפע מהפוליטיקה אבל גם מהאופן שבו שוטרים תופסים הפגנות. צריכה להיות דחיפה לשיטור מקצועי יותר של הפגנות, שבו לא נראה שוטרת דוחפת מפגינה מבוגרת שלא הפעילה כל כוח".
כלומר הבעיה מתחילה מתפיסה שגויה, שמתגלגלת לטיפול שגוי?
"כן, כי חשוב איך השוטר ניגש להפגנה. האם הוא רואה בה משהו שראוי שיקרה, שהוא חלק מאורח החיים הדמוקרטי התקין במדינה? הפרספקטיבה של השוטר מושפעת גם מכך שלשוטרים בישראל אסור למחות, כלומר השוטרים שמטפלים בהפגנות אפילו לא יכולים לחשוב על עצמם מפגינים, זה לא חלק מהעולם והשפה שלהם, וזה יוצר מחיצה עמוקה בינם לבין המפגינים. זה פוגע ביכולת שלהם להגיד 'זה הם אבל זה גם אנחנו'.
"וכמובן, יש הרבה שוטרים מקצועיים בשטח שמבינים את המקום של הפגנות, אבל העומס של שלוש השנים האחרונות משפיע. להיות שוטר זה אחד התפקידים הכי קשים וכפויי טובה שיש — המשמרות, השעות, השחיקה, הלחצים, המסרים הפוליטיים, המצוקה, רבים מהם פוסט־טראומטיים. כל זה יוצר תופעות לא נכונות, שאין לנו איך להתמודד איתן בצורה טובה".
זה לא קצת עושה הנחה להתנהגויות קשות מאוד של שוטרים שראינו בשנים האחרונות?
"מובן ששוטר שהוא אלים באופן עקבי צריך להיענש ולא להיות במשטרה, אבל בסוף התנהגות השוטר תלויה גם בכמה אנחנו משלמים לו, איך אנחנו מכשירים אותו, איזה סוג תמיכה הוא מקבל, מערך שלם שנועד לסייע לו לקבל החלטות נכונות בזמן אמת. וגם המערך הזה מתפורר — למשל, אחרי הקמת המכללה הלאומית לשוטרים והארכה והעמקה של ההכשרות, צורכי השטח בקורונה יצרו משבר כוח אדם, וההכשרות התקצרו מכחצי שנה לכשלושה חודשים. גם מערך החניכה לא מספיק מפותח. לשם השוואה, ההכשרה הבסיסית באנגליה נמשכת שנה, ועוד שנה יש לשוטר חונכות בשטח.
"זה מתחבר גם לרפורמה במח"ש, שהיתה אמורה לשפר את הסעד לאזרחי ישראל אבל נהפכה לכלי פוליטי. כפי שגם דו"ח מבקר המדינה בנושא הראה, כרגע ההפרדה בין מערך המשמעת שבתוך המשטרה לעבירות משמעותיות יותר שנחקרות במח"ש לא נעשית באופן מיטבי, והרבה דברים נופלים בין הכיסאות. דברים שחוזרים ממח"ש למשטרה לא מטופלים, אין מספיק קשב ארגוני לנושא ואין השקעה מספקת בשני המערכים. אבל חוק מח"ש החדש, שעבר בקריאה ראשונה, בכלל לא מתמקד בלהפוך את המחלקה ליעילה ואפקטיבית יותר, אלא בשליטה פוליטית בה, כחלק ממסע הצלב של ח"כ משה סעדה, לשעבר סגן ראש מח"ש, נגד הפרקליטות. כשרוצים לנתק את מח"ש מהפרקליטות, זה רק מחליש את העבודה שלה, יוצר מערך מסורבל ולא הגיוני ועלול לפגוע עוד יותר באופן שבו הציבור והשוטרים תופסים אותה.
"כשהפיקוח והביקורת על שוטרים מתפרקים, זה פוגע בחברה לשנים קדימה. כשאתה חווה אלימות שוטרים זה עלול למוטט את כל תחושת האמון שלך, כי אתה מקבל איתות מהמדינה לגבי המקום והשייכות שלך. זה הרבה יותר קשה מפגיעה מצד מישהו שהוא מחוץ לחוק. גם בגלל זה כל כך חשוב שהמשטרה כארגון והמערכת בכללותה יטפלו בבעיה הזו בעצמן".
אבל כשמערכי הפיקוח והביקורת הרגילים לא מתפקדים, נוצרים מערכים חלופיים. למשל, ברשת. "כשאין תחושה של אחריות והאזרח מרגיש שאין לו ברירה — הדברים יכולים להידרדר למשפטי שדה. בעיניי זה לא הכיוון הנכון ולא הפתרון, זה רק יוצר עוד כעס, עוד אלימות משני הצדדים, מגביר את תחושת המחנאות ומחמיר את הנתק בין המשטרה לאזרחים".
ומה בכל זאת אזרחים שנפגעו יכולים לעשות?
"בארצות הברית המשפט האזרחי נותן סעד. יש תביעות רבות נגד המשטרה ונגד שוטרים ואדם יכול לקבל פיצוי כספי משוטר אלים, אבל בישראל הכלי הזה כמעט שלא מופעל. הכתובת כאן צריכה להיות המדינה, לא תביעות אזרחיות, ולכן חייבים מח"ש חזקה. צריך חקירות שוטרים ומערך משמעת שיטפלו כמו שצריך בשוטרים שמשתמשים לרעה בכוח, והם חייבים להיות יעילים ונגישים, כאלה שהאזרחים ירגישו שהם אפקטיביים ונותנים להם סעד. לא רק במקרי אלימות, אגב, אלא גם במקרים של מניעת זכויות מצד שוטר. בסוף, בלי שהאזרחים ירגישו שהמשטרה היא שלהם, הביטחון והחוק לא יוכלו להתממש".
3 צפייה בגלריה
המפכ"ל דני לוי. "אני מקווה שהוא מבין את גודל השעה, עם הבחירות המתקרבות"
(צילום: איליה מלניקוב)
האזרחים
חייבים להילחם לתיקון המשטרה
כמי שעוקבת אחרי עבודת המשטרה מקרוב, ליטמנוביץ לא צריכה לראות שוטרים אלימים בהפגנות כדי לדעת שהמערכת כולה במצב קשה. יש לה שלל דוגמאות "אפורות" לכך. למשל, כשהיא מסתכלת על השקיפות. "בעבר ראינו שיפור בשקיפות, פרסום של נתונים לציבור ודיווח לכנסת, ובשנים האחרונות המגמה התהפכה — נציגי המשטרה נמנעים מלהגיע לדיונים בוועדה לביקורת המדינה ולהשיב על שאלות, נמנעים מלהעביר למרכז המחקר והמידע של הכנסת נתונים — שכמובן הכרחיים כדי לפקח עליה — למשל על רישיונות הנשק שחולקו. בלי מידע ותשובות אי אפשר לתכנן מדיניות שמגינה על האזרחים".
מה עוד את רואה בתפקוד הכללי של המשטרה?
"שהיא לא מוטת מקצועיות ולא מוטת חדשנות. כשאנחנו הולכים לרופא אנחנו סומכים על המקצועיות שלו — וזה צריך להיות ככה גם עם המשטרה. אבל אנחנו בסחרחורת סביב המינויים ומדיניות השר, יש פגיעה בהכשרות שוטרים ובפיקוח והליווי בשנים הראשונות בעבודה, יש שחיקה גדולה ועזיבה של שוטרים צעירים. וכל זה גם פוגע בממלכתיות — המקצועיות היא חלק ממה שהופך את המשטרה לניטרלית. זה כמובן עובד לשני הכיוונים — החולשה המקצועית גם מאפשרת את הפגיעה במשטרה. הרבה יותר קשה לשבור את מערכת המשפט או מערכת הבריאות בגלל הזווית המקצועית החזקה שלהן, כשמקצועיות של גוף אינה מוטלת בספק יש לו אוטונומיה רחבה יותר וקשה 'לשחק' בו".
מה תפקיד המפכ"ל בתוך כל זה?
"הוא שומר סף חשוב. המשטרה היא ארגון היררכי ורוח המפקד בה חשובה מאוד. בעבר רוח המפקד, כמסגרת של שלטון החוק וערכים דמוקרטיים, נשמרה והחזיקה את המשטרה גם כשהיו קשיים. אבל עכשיו אנחנו רואים גם את זה מתערער. המפכ"ל נמצא בסד של לחצים בלתי רגילים — תמיד היו מתחים בין המפכ"לים לשרים, אבל כאן אנחנו במצב חסר תקדים מבחינת הלחצים עליו. אני רוצה לקוות שהמפכ"ל הנוכחי, רנ"צ דני לוי, מבין את גודל השעה, את משבר האמון ומשבר הפשיעה, ואת ההקשר של הבחירות הקרובות ואת החשיבות שהמשטרה תתנהל בהן באופן שיחזק את אמון הציבור. ראינו אותו עומד על שלו, למשל כשהבהיר שיציית לפסיקות בג"ץ, או בקידום של הקצינה רינת סבן, אבל מנגד הוא לא הגיע לטקס הענקת הדרגה שלה, אז מה זה משדר לארגון, שהוא משאיר אותה לבד? כשומר סף, אסור לו לוותר על מקומו, הוא חייב לשמור על המשטרה מלחצים חיצוניים, בשביל הציבור ובשביל שלטון החוק".
איך אפשר להתחיל לתקן?
"המשטרה צריכה להתחיל לתקן. היא צריכה לתעדף יסודות דמוקרטיים ולהבין את הצורך בלגיטימיות ציבורית כבסיס לעבודתה. וגם הנושא של המקצועיות חייב להיות חלק מהתיקון העמוק הנדרש — שיטור כמקצוע, ובלי התערבות השר בעבודה של אנשי המקצוע. יש במשטרה אנשים מצוינים שיכולים לעשות זאת. אבל זו גם אחריות של הדרג הפוליטי, שצריך לשמור על המשטרה ולתת לה את המשאבים לצמוח ולעבוד".
ומה התפקיד של האזרחים בתיקון?
"אנחנו כציבור צריכים להיאבק על אופייה של המשטרה ועל מעמדו של המפכ"ל, זה מאבק מהותי. לא מספיק למחות על תפקוד לא תקין של המשטרה, צריך לדרוש לשפר אותה. זה חלק מהעבודה שלי — אנחנו מציעים תיקונים ורפורמות. זה הכרחי".
