פרופ' ליאב אורגד (49) הוא מומחה למשפט חוקתי והשוואתי ואחד הקולות הבולטים בחקר הדמוקרטיה בעידן הנוכחי. ב־2023 הוא היה שותף להקמת מכון רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן, ומאז מכהן כיו"ר (משותף) שלו. במקביל הוא משמש ראש התוכנית לאזרחות גלובלית באוניברסיטה האירופית (EUI) בפירנצה, איטליה, ופרופסור בבית הספר למשפט רב־לאומי של אוניברסיטת פקין בשנג'ן, סין. הוא פרסם שלושה ספרי עיון, והאחרון שבהם, "דמוקרטיה על ספסל הנאשמים: משפט בשלוש מערכות" (הוצאת כנרת, זמורה, דביר), שאותו כתב עם אורן נהרי, ראה אור לפני חודש.
"דמוקרטיה על ספסל הנאשמים" כתוב כמו דיון בבית משפט, שבו הדמוקרטיה עצמה היא הנאשמת, שנדרשת להגן על קיומה. הנתונים שמוצגים בו מטלטלים: ב־2008 חיו 14.4% מאוכלוסיית העולם תחת דמוקרטיות מלאות, אך עד 2024 השיעור צנח ל־6.6% בלבד. הבעיה החמורה יותר היא שלא רק מוסדות הדמוקרטיה מתפוררים, אלא גם האמון של העם בהם. האמונה הבסיסית כי דמוקרטיה היא שיטה טובה וצודקת כבר אינה מובנת מאליה. כך למשל, ביוון 81% מביעים אי־שביעות רצון ממנה, בספרד 69%, ובצרפת, ארצות הברית ובריטניה מדובר ביותר ממחצית האזרחים.
"אם היינו מתייחסים לדמוקרטיה כמו למוצר, המנכ"ל כבר היה הולך הביתה", אומר אורגד. "בתוך עשור היא איבדה 54% מנתח השוק הגלובלי שלה. והפרדוקס הגדול הוא שהיא נסוגה דווקא כשהיא מציגה את התוצאות הטובות ביותר בהיסטוריה האנושית: תוחלת החיים בשיאה, שיעורי ההשכלה בשיא, הצמיחה הכלכלית חסרת תקדים, וגם במדדי האושר המדינות הדמוקרטיות נמצאות בצמרת. כלומר, במדדים הכמותיים, המדידים, הדמוקרטיה הביאה לאנושות את ההישגים הגדולים ביותר שלה, עוד לפני שדיברנו על חירות, שוויון וזכויות אדם. ולכן השאלה מטרידה כל כך: למה דווקא עכשיו, כשהמוצר הזה נמצא בשיא הביצועים שלו, הוא מאבד כל כך הרבה מנתח השוק?".
למה באמת?
"ב־25 השנה האחרונות התחוללו חמישה מגה־משברים עולמיים, וההצטברות שלהם בפרק זמן כל כך קצר מציבה אתגר כמעט בלתי אפשרי לכל שיטת משטר, לא רק לדמוקרטיה: הראשון הוא המשבר הביטחוני, שהחל בפיגועי 11 בספטמבר 2001, ופוצץ את התפיסה שרווחה בשנות התשעים, שלפיה הדמוקרטיה ניצחה והמלחמות הגדולות שייכות לעבר; אחריו הגיע המשבר הכלכלי של 2008, שפירק את הנחות היסוד של מה שהמדינה הליברלית יכולה להבטיח לאזרחיה; המשבר השלישי הוא צמיחת ענקיות הטכנולוגיה, שהבהיר כי הכוח כבר לא נמצא בידי הציבור אלא מרוכז בידי קומץ תאגידים פרטיים, שקובעים בפועל מה נראה, מה יישמע ומה ייעלם, חודרים לעומק הפרטיות באמצעות איסוף מסיבי של מידע אישי, ומשפיעים על התודעה, השיח הציבורי ומערכות הבחירות בלי שקיפות ובלי אחריות דמוקרטית; ב־2015 פרץ משבר ההגירה, שערער סוגיות של ריבונות וזהות והציב סימן שאלה על יכולתה של הדמוקרטיה לשמור על גבולותיה; ואז הגיעה מגפת הקורונה, שלא רק חשפה את גבולות הכוח של מדינות, אלא גם האיצה תהליכים שכבר היו קיימים מתחת לפני השטח".
אבל למה דווקא הדמוקרטיה אשמה בכל המשברים?
"הדמוקרטיה, במובנה המודרני, מבטיחה הבטחות גדולות, ובראשן ריבונות של העם, הבטחה שמסופרת לנו מאז המהפכה הצרפתית, כשהמלך חדל להיות והעם הוכרז ריבון. אלא שבפועל, מעטים יאמרו היום שהם חשים שקולם באמת משפיע. הדמוקרטיה התרחקה מהאזרחים, והריבונות הועברה בהדרגה לתאגידים בינלאומיים, טייקונים, ביורוקרטיות ובתי משפט.
"מלכתחילה, השיטה הדמוקרטית מבוססת על השתתפות דלה: הצבעה אחת לכמה שנים לרשימות סגורות, שלרוב לא מאפשרות בחירה או דירוג של מועמדים. זו שיטה שלא בוחנת עד כמה נושא מסוים חשוב לאזרח, אלא רק מה העדפתו הכללית. אי אפשר לפצל הצבעה לפי נושאים. אתה לא יכול לבחור ביאיר גולן לביטחון, בבנימין נתניהו לתרבות ובאריה דרעי לרווחה. אתה בוחר רשימה, ואין לך כמעט השפעה על הרכבה.
"מעבר לכך, השיטה מודדת העדפות, אבל לא עוצמות שלהן. כך למשל, בישראל מפלגה קטנה יכולה להעמיד ראש ממשלה, כמו שהיה עם נפתלי בנט, ובארצות הברית מועמד יכול לקבל פחות קולות בוחרים, אך לנצח בזכות שיטת האלקטורים, כפי שקרה עם דונלד טראמפ ב־2016. אם היינו מתחילים היום מאפס, אף אחד לא היה מתכנן מערכת כזאת. היית מגדיר ערכים כגון חירות, שוויון, פרטיות, ואז בונה טכנולוגיה שמממשת אותם באופן מדויק, שקוף ומתעדכן".
אתה מדבר על דמוקרטיה כאילו היא סמארטפון. למה לרדד אותה לכדי מוצר?
"דמוקרטיה היא קודם כל טכנולוגיה — של ממשל, שליטה בבני אדם וארגון חברות אנושיות. זו לא תופעת טבע, אלא המצאה אנושית שהומצאה במאה ה־18, ויש לה כמובן גם ממדים אידאולוגיים, אבל בבסיסה היא טכנולוגיה, שאמורה לעשות דבר אחד: לקחת את רצון העם ולתרגם אותו לתוצר פוליטי. הבעיה היא שהיא תקועה במאה ה־18".
2 צפייה בגלריה
הפגנה נגד הדיון בבג"ץ על פיטורי השר בן גביר בשבוע שעבר, ירושלים. "בג"ץ לא יצליח לייצר דמוקרטיה בכוח, בפרט כשבציבור סבורים שהוא מעורב מדי בהחלטות מדיניות"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
2 צפייה בגלריה
הפגנת חרדים נגד חוק הגיוס ברמת גן, 2025. "במקום להבין למה אנשים לא מרוצים מהמשטר הדמוקרטי, אנחנו מתבצרים ומבטלים אותם. צריך להיות קשובים לכאב שלהם"
(צילום: שאול גולן)
איזו חלופה ראויה יש לדמוקרטיה?
"לדמוקרטיה יש היום מתחרים בשוק: משטרים אוטוקרטיים, משטרים פופוליסטיים, שלטון של חברות טכנולוגיה. המתחרים האלה מוכרים מוצר. כשמדברים על משילות, תמיד מישהו יגיד לך: 'תראה איך בסין בונים גשר ביומיים, ואצלנו זה לוקח שנים בגלל ביורוקרטיה'. אי אפשר להתעלם מהתחרות. אבל בסופו של דבר, אחרי הביקורת על הדמוקרטיה, צריך להציע גם עדכון גרסה: לא רק להסביר מה לא עובד".
אחת הדרכים לעדכון הגרסה מגיעה מתוך השיטה: האיזון בין שלוש רשויות — המבצעת, המחוקקת והשופטת. הבעיה היא ששלטונות סמכותניים מנסים לרסק אותן.
"עד כמה אתה יכול לכפות דמוקרטיה בצו שיפוטי? אם העם לא רוצה דמוקרטיה, בית משפט לא יצליח לייצר אותה בכוח, בפרט כשיש תחושה רווחת בציבור שהוא מעורב יותר מדי בקבלת החלטות מדיניות. לא מן הנמנע שיום אחד יהיה כאן רוב שלא מאמין בכלל בתפיסת העולם הדמוקרטית.
"קח למשל את פסיקת בית המשפט העליון בעניין עילת הסבירות, שקבעה כי אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא נצחי, והכנסת לא יכולה לשלול אותו. זו גישה לא טובה".
למה?
"כי זו תשובה משפטית לבעיה שאינה משפטית כלל. אתה לא יכול למסמר ערכים חוקתיים, כשהחברה עצמה זזה לכיוון אחר. יש אנשים שאומרים שאם בית המשפט בגרמניה של ויימאר היה יותר אקטיבי, היה אפשר למנוע את הנאציזם. אבל אני לא מכיר אף היסטוריון רציני שחושב שזה נכון. מערכת משפטית חזקה יכולה לכל היותר לרכך או לעכב תהליכים, לא יותר מזה. בסוף אם העם לא רוצה דמוקרטיה, אז לא תהיה. נקודה. שום פסיקה לא תציל אותה".
אז מה אמורים לעשות אנשים שעוד מאמינים בדמוקרטיה? לעזוב?
"קודם כל אני יכול להגיד לך מה לא עושים: לא כופים דמוקרטיה בצו שיפוטי. זה פשוט לא עובד. אם הציבור לא רוצה את זה, בית משפט לא ייצר את זה בכוח. הטעות השנייה היא לא להקשיב לצד השני. יש פה אנשים שלא מרוצים מהמשטר הדמוקרטי, ובמקום להבין למה, אנחנו מתבצרים ומבטלים אותם. צריך להיות קשובים לכאב שלהם — לא כסיסמה, אלא באמת. בישראל, למשל, יש תחושה של מעורבות יתר של בית המשפט בקבלת החלטות מדיניות, וההתבצרות של המחנה הליברלי סביבו בטענה שהוא קדוש ואסור לגעת בו היא טעות. כי לא כל ביקורת על בית המשפט היא אנטי־דמוקרטית. והטעות השלישית, אולי העמוקה מכולן, היא לחשוב שהדמוקרטיה הליברלית היא מוצר מושלם. שאין בה בעיות. כאילו אם רק נסביר לאנשים שהמצב בהונגריה וטורקיה גרוע יותר, כולם יחזרו בתשובה".
מה כן אפשר לעשות כדי להציל את הדמוקרטיה?
"אני בעד דמוקרטיה השתתפותית — דמוקרטיה שמערבת את האזרחים, אבל גם נשארת נאמנה לערכים שלה, לא למוסדות. אם המוסדות מגינים על הערכים, מצוין. אם לא, צריך לחשוב מחדש על המנגנונים.
"יש שורה של מודלים מעשיים שאפשר ליישם כדי להגביר את המעורבות האזרחית בדמוקרטיה. קח למשל, אספות אזרחים: במקום להשאיר סוגיות שנויות במחלוקת בידי פוליטיקאים, שמושפעים מאינטרסים ולחצים, אתה בוחר באופן רנדומלי כמה מאות אזרחים, באופן שמייצג את החברה כולה — חרדים, ערבים, נשים, גברים, צעירים, מבוגרים. ואלה מתפקדים כמו חבר מושבעים, שמתכנסים אחת לכמה זמן ומכריעים בשאלות ערכיות. האזרחים לומדים את הסוגיות, שומעים מומחים, מתווכחים בינם לבין עצמם ופוסקים. באירלנד הכריעו כך בסוגיות כמו הפלות ונישואים חד־מיניים. באיסלנד ניסחו חוקה באמצעות אספת אזרחים. במקום ועדות משפטנים מלמעלה, זה תהליך מלמטה.
"תהליך כזה מגביר את תחושת הריבונות בציבור ומקרב אותו להחלטות. הוא גם תהליך שקוף יותר, עם פחות שחיתות מובנית, שמאפשר להכריע בסוגיות שהפוליטיקה מתקשה בהן, מהסדרי גיוס ועד אמנה חברתית, שתגדיר מה מאחד אותנו כחברה".
אילו עוד "שדרוגי תוכנה" אפשר ליישם בדמוקרטיה?
"אפשר ליישם מודל של דמוקרטיה נוזלית. תחשוב על מצב שבו כל יום הוא יום בחירות. במקום לבחור נציג אחת לארבע שנים ולקוות שהוא ייצג אותך נאמנה, אתה יכול להצביע ישירות בכל סוגיה. בביטחון זה יכול להיות מומחה אחד, בכלכלה מישהו אחר. ובכל רגע אתה יכול לקחת את הקול שלך בחזרה או להעביר אותו למישהו אחר. במודל הזה, חברי הכנסת אינם נציגים במובן הקלאסי, אלא מבצעים בפועל את רצון הציבור כפי שהוא מתעדכן בזמן אמת.
"אפשר גם לרתום את הטכנולוגיה למעורבות האזרחית. דמיין שיש לך בוט אישי שעוקב בשבילך אחר הצעות חוק, מסנן מידע, מנתח יתרונות וחסרונות, ומעדכן אותך במה שחשוב לך. אם תרצה, הוא גם יפעל בשמך: יגיש התנגדויות, ייזום פניות. כך אזרחים יכולים להיות שותפים בשלטון, בלי להשקיע שעות ביום במעקב אחרי הכנסת.
"אפשר לייצר מודלים שמאתרים מכנים משותפים. השיח הציבורי מתמקד כמעט תמיד במה שמפריד בינינו, ולכן כבר כיום יש פלטפורמות שמנסות למפות על מה אנשים שונים מסכימים. האלגוריתם מחפש את המשותף ומגלה לפעמים שאנשים שמרגישים שאין ביניהם שום דבר משותף מסכימים על רוב הדברים. זו דרך להתמודד עם הקיטוב לא דרך הכרעה כוחנית, אלא דרך בנייה מחדש של בסיס משותף.
"אפשר גם ליישם הצבעה מדורגת, שבה הבוחר מדרג כמה אפשרויות לפי עדיפותן, ולא רק אחת. זה מאלץ פוליטיקאים לפנות למרכז, משום שכדי להיות אופציה שנייה או שלישית של יותר אנשים, אתה צריך להיות פחות קיצוני. מודל אחר, רדיקלי יותר, מודד לא רק מה אנשים חושבים, אלא גם עד כמה הנושא חשוב להם. כיום בהצבעה שואלים אותך כן או לא, אבל לא שואלים עד כמה זה קריטי עבורך. אם משקללים עוצמות, מקבלים תוצאות אחרות לגמרי, ובייחוד נותנים ביטוי למיעוטים בנושאים שחשובים להם באמת".
אבל איך לעזאזל אפשר ליישם מודלים כאלה כשהשלטון חותר נגד הדמוקרטיה?
"מתחילים מלמטה, בשלטון המקומי, למשל מארגנים אספות אזרחים בעיריות, בלי לחכות לכנסת, ואם הן יתפסו, יהיה לחץ לאמץ אותן בפוליטיקה הארצית. אפשר לצאת בקמפיין לעדכון גרסה בהובלת החברה האזרחית והמפלגות הליברליות: לדוגמה, להשתמש בפלטפורמות AI כדי להראות על מה 80% מהישראלים מסכימים 80% מהזמן.
"ברור שאי אפשר להכריח ממשלה סמכותנית לאמץ דמוקרטיה השתתפותית, אבל הניסיון בעולם מלמד כי שינויים כאלה מגיעים ברגעי משבר וישראל נמצאת ברגע כזה. המשבר הוא ההזדמנות".
אילו דוגמאות כאלה היו בעולם?
"קחו למשל את אסטוניה. כשברית המועצות קרסה בתחילת שנות התשעים, המדינה הקטנה היתה כמעט בלי תשתיות, ולפחות ממחצית מהאוכלוסייה היה חיבור לקו טלפון. במקום לשחזר מודלים קיימים, ההנהגה הצעירה החליטה לדלג שלב ולבנות מראש דמוקרטיה דיגיטלית: כבר ב־2002 הונפקו תעודות זהות דיגיטליות לכל אזרח; ב־2005 התאפשרה הצבעה אונליין, וכיום אזרחיה יכולים להצביע מכל מקום בעולם ואף לשנות הצבעה עד סגירת הקלפיות; ומאז כמעט כל שירותי המדינה עברו לדיגיטל, עד כדי יצירת מודל של תושבות דיגיטלית, המאפשר גם למי שאינו אזרח ליהנות משירותי המדינה. כל זה תרם לא רק ליעילות כלכלית, אלא גם הביא לעלייה דרמטית באמון הציבור במוסדות השלטון ושיעורי שביעות רצון חריגים ביחס לדמוקרטיות אחרות.
"אירלנד היא דוגמה נוספת: המשבר הכלכלי העולמי ב־2008 הביא אותה לקריסה פיננסית, שהובילה בתורה לאובדן אמון עמוק במערכת הפוליטית. כאן לא הממשלה הובילה את השינוי, אלא יוזמה אזרחית ואקדמית. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת דבלין הקימה אספות אזרחים שנועדו לבחון סוגיות נפיצות, כמו הפלות ונישואים חד־מיניים. המודל, שנולד מחוץ למערכת הפוליטית, הצליח לייצר לחץ ציבורי עד שהפך להבטחת בחירות ואומץ בידי המערכת עצמה: ב־2015 נערך משאל עם שהתיר נישואים גאים, וב־2018 נערך משאל עם שבסופו בוטל האיסור על הפלות. השיטה הזאת נתנה לגיטימציה רחבה להכרעות בנושאים הטעונים והחזירה את אמון הציבור במערכת".
יש דוגמאות גם למחאה נגד מהלכים סמכותניים של השלטון?
"הדוגמה הקרובה ביותר לשילוב בין מחאה, אופוזיציה ושינוי מוסדי מגיעה מטייוואן. ב־2014, הממשלה ניסתה לאשר בזריזות הסכם סחר עם סין, שעורר חשש ציבורי מהגברת התלות הכלכלית של טייוואן בסין ופגיעה בריבונותה. עקב זאת, פרצה מחאה המונית אדירה, שבשיאה מפגינים השתלטו על הפרלמנט למשך שלושה שבועות. במקום לדכא את המחאה, הממשלה בחרה במהלך חריג ואימצה חלק מכליה. פלטפורמות דיגיטליות שפיתחו פעילי המחאה שימשו בהמשך כלי רשמי לגיבוש מדיניות באמצעות מנגנונים אלגוריתמיים שמזהים נקודות הסכמה בין עמדות שונות. כך הצליחה טייוואן לייצר קונצנזוס סביב הכרעות בסוגיות מורכבות, כגון רגולציה על שירותים זרים, ולבסס את עצמה כאחת הדמוקרטיות הדיגיטליות המתקדמות בעולם.
"הסיפורים של אסטוניה, אירלנד וטייוואן אינם זהים, אך הם חולקים עיקרון משותף: משבר עמוק יוצר שבר באמון, והשבר הזה מאפשר לדלג מעל פתרונות חלקיים ולבנות מנגנונים חדשים. לפעמים זה מגיע מהאופוזיציה, לפעמים מהממשלה, ולעתים זו יוזמה אזרחית. אבל בכל המקרים, השינוי מתרחש רק כאשר מישהו מצליח לתרגם את המשבר להזדמנות מוסדית".
