הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
הפעילים הישראלים והפלסטינים שהגיעו בבוקר יום שישי שעבר למטע הזיתים של אחמד טובאסי, בפאתי הכפר ריחייה שבדרום הר חברון, כבר היו בגבם לשוטרים ולחיילים, כששלושה רימוני הלם נחתו ביניהם. לא היה כל צורך להשתמש ברימונים, ממילא הקבוצה הלא גדולה — כעשרה ישראלים וכ־30 פלסטינים — היתה בשלב הזה בדרכה חזרה לכפר, לאחר שהוצג בפני חבריה צו שטח צבאי סגור שהונפק בו במקום כדי למנוע מהם לעשב את המטע לקראת הקיץ.
דקות אחדות קודם לכן נעצרו חמישה מהפלסטינים, בהם טובאסי עצמו (71), שופט עליון בדימוס ברשות הפלסטינית שיצא לגמלאות בשנה שעברה. הם נעצרו לא מפני שנהגו באלימות או התגרו בשוטרים או בחיילים, אלא מיד לאחר שאחד המתנחלים הטיח בשוטר ברק דסטה בזעם ש"בשלב הזה היו צריכים להיות לך כבר לפחות שלושה עצורים". אז הוא עצר חמישה.
איש מלובשי המדים לא ניסה למנוע את הפעלת הכוח המיותרת והמסוכנת, ונראה שאף אחד מהם לא תהה מדוע בכלל צריך לעצור את הפלסטינים. מטרים אחדים מאחורי הקו הישר שהחיילים והשוטרים יצרו בין העצים לפני שהשליכו את הרימונים המשיכו כמה נערים יהודים לפרק במרץ את חומת האבנים שתוחמת את החלקה הפרטית. "למה אתה מפרק את הגדר? היא לא שלך", הטיחה אחת הפעילות, אודליה קסוס (29), באחד הנערים שהישיר אלינו מבט מתריס מאחורי גבם של החיילים. "כדי שיהיה נוח יותר ללכת בארץ ישראל", הוא ענה. אף אחד מאנשי כוחות הביטחון לא ניסה למנוע ממנו ומחבריו להמשיך בהשחתה.
עוד לפני 11:00 היה חם מאוד בגבעות דרום הר חברון, שכבר מצהיבות לקראת הקיץ. אחרי המעצר היה נדמה שהאווירה נרגעת. הקבוצה כבר התרחקה מרחק הליכה של כמה דקות מהשטח, מפוקחת באמצעות רחפן שחג מלמעלה. שתיים מהפעילות, קסוס ואפרת ראובינוף, ניסו בשלב הזה לקרוא לחיילים המרוחקים בקול רם כדי לברר מה יעלה בגורל העצורים. אבל החיילים לא שמעו אותן כי המרחק היה גדול מדי, הרוח נשבה והאוויר היה מלא בזמירות עולצות שבקעו בעוצמה רבה מהרמקולים של המאחז הלא חוקי שבראש הגבעה — שכונת ההרחבה של ההתנחלות בית חג"י. כך שהן החלו לצעוד, שתיהן בלבד, לכיוון החיילים.
בתגובה, אחד החיילים טען במהירות רימוני גז מדמיע לתוך מחסנית תוף של מטול, ואף ששתי הנשים היו במרחק של לפחות 150 מטר ממנו הוא החל לירות את הרימונים לכיווננו, בזה אחר זה. האוויר התמלא גז לבן, עיניהם של אלו שעמדו במסלולו התמלאו בדמעות, וראובינוף וקסוס חזרו המומות אל הקבוצה.
"רצינו לברר מה קורה עם הפלסטינים, כי החיילים אמרו לנו שאנשי המינהל האזרחי רק רוצים לדבר איתם, ואז עצרו אותם", אמרה ראובינוף (29). "אבל מי שמנסה לדבר חוטף רימוני גז. זו תחושה של חוסר אונים. אנשים באים לעבוד באדמה שלהם ועוצרים אותם, זה כמו שיעצרו אותך על זה שאתה יושב בבית שלך. וכששואלים מה יקרה איתם, התגובה היא גז מדמיע".
יומיים לאחר מכן דיברתי שוב עם טובאסי. הוא סיפר שהוא וארבעת הפלסטינים שהיו איתו נאזקו, עיניהם כוסו, והם נלקחו לבסיס סמוך. שם הם הושבו במשך שעות על הקרקע, "כמו כלבים", הוא תיאר. "אמרו לנו שאם נדבר אחד עם השני ירביצו לנו, אבל אף אחד לא הגיע לדבר איתנו או לשאול שאלות. אחרי כמה שעות בשמש, על הרצפה, הם העלו אותנו על רכב ופשוט זרקו אותנו בצומת הכניסה למחנה אל־פוואר, קרוב לכפר. הם גנבו את התיק שלי, שבו היו המסמכים שמראים שיש לי בעלות על הקרקע, ולא החזירו לי אותו. אף פעם בחיים שלי לא התייחסו אליי ככה".
"למה אתה מפרק את הגדר? היא לא שלך", הטיחה אחת הפעילות בנער שפירק את החומה שתוחמת את החלקה הפרטית של טובאסי. "כדי שיהיה נוח יותר ללכת בארץ ישראל", הוא ענה
לא מונעים, לא חוקרים
מיד לאחר הקמת הממשלה הנוכחית, בראשית 2023, החלו לצוץ ברחבי הגדה עוד ועוד מאחזים לא חוקיים. בד בבד חלה עלייה באלימות המתנחלים, שחשו בטוחים יותר ומגובים בידי הפוליטיקאים, שגם הזרימו תקציבים וגם נמנעו מלגנות את האלימות, שלא לומר עודדו אותה. אחרי 7 באוקטובר נפרצו הסכרים. שר הביטחון ישראל כץ אסר שימוש בצווי מעצר מינהליים נגד יהודים בגדה מיד עם כניסתו לתפקיד, בנובמבר 2024, וגם המסר הזה נקלט. ובזמן שתשומת הלב התמקדה בנעשה בעזה, גברה השתלטות המתנחלים על קרקעות פלסטיניות פרטיות, וגברה גם האלימות כלפי כל מי שעמד מולם: בעיקר פלסטינים, אבל גם פעילי שמאל ולעתים אפילו חיילים ושוטרים. אותם חיילים ושוטרים שבהוראה מגבוה נמנעו כמעט לחלוטין מלהתערב, אפילו במקרים שהידרדרו לפוגרומים והיו מלווים בהרג.
אלה המספרים: ב־2020 הוקמו 12 מאחזים, שנה אחר כך 15, ב־2022, תחת ממשלת השינוי, רק שבעה. ב־2023 הוקמו כבר 32 מאחזים לא חוקיים, בשנה שאחריה 62 וב־2025 המספר עלה ל־86 (הנתונים מדו"ח שלום עכשיו).
דו"ח שפרסם פיקוד המרכז בינואר השנה הראה שב־2025 חלה עלייה של 27% בהיקף הפשיעה הלאומנית בגדה (כ־870 אירועים), והחמרה באופי האלימות — 120 אירועים סווגו כחמורים לעומת 83 ב־2024. בשנה שעברה מתנחלים הרגו חמישה פלסטינים ופצעו כ־350, והביאו לעקירת יותר מ־300 משפחות פלסטיניות (כ־1,700 בני אדם) מבתיהן.
ואלה כאמור נתוני צה"ל עצמו. הנתונים שפרסם האו"ם מציגים תמונה חמורה הרבה יותר: בעוד ב־2021 מספר התקריות האלימות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים היה 540, שנה אחר כך הוא טיפס ל־856 תקריות, ב־2023 נרשמו 1,189 תקריות כאלו, ב־2024 תועדו כ־1,420 אירועים — המספר הגבוה ביותר מאז 2006, אז החל הארגון לתעד את התופעה — ובשנה שעברה השיא שוב נשבר, עם יותר מ־1,770 תקיפות. במקביל הראו הנתונים כי בניגוד לנרטיב הרווח בימין, שלפיו מתנחלים רק מגיבים על פיגועים נגדם, ברבעון הראשון של 2025 זינק מספר התקיפות נגד פלסטינים בכ־30% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת, אף שבאותו זמן חלה דווקא ירידה של 44% במספר הפיגועים של פלסטינים בגדה.
מאחורי המספרים והמונח הכללי "תקיפות" יש פנים ושמות, גם אם מבחינת הציבור בישראל הם אנונימיים כמעט לחלוטין. שם כללי "פלסטינים". אבל אלה אנשים בשר ודם שנפצעים, לעתים נרצחים, כשהם ברחוב, בשדה, אפילו בבית. אין מי שיגן עליהם, אין אפילו מי שיחקור ויעניש לאחר מעשה את הפורעים שפגעו בהם. 93.6% מהחקירות של אלימות נגד פלסטינים במשך 20 שנה (2025-2005) הסתיימו ללא כתב אישום. רק 3% מתוך 1,750 תיקי החקירה שנפתחו הובילו להרשעה מלאה או חלקית (הנתונים מדו"ח של ארגון יש דין).
אחמד טובאסי: "עצרו אותנו, אבל אף אחד לא הגיע אפילו לשאול שאלות. אחרי שעות בשמש, על הרצפה, כמו כלבים, העלו אותנו על רכב וזרקו אותנו בצומת. וגנבו לי את התיק עם מסמכי הבעלות על הקרקע"
"כשתסתיים המלחמה, אל תדאג"
המצב בריחייה מייצג היטב את הנעשה בשטח. נקודה קטנה על המפה שסביר שרובנו לא שמענו עליה, אבל ממה שמתרחש בה אפשר ללמוד כיצד טרור יהודי מופעל בגדה דרך קבע, ומנגנון פוליטי וצבאי רב־כוח מאפשר לו להתגבר ולהתפשט באין מפריע, ובלי לשלם כל מחיר.
קצת אחרי 7 באוקטובר פלשו מתנחלים לראש הגבעה שבשטח הפרטי של משפחת טובאסי בריחייה, כ־300 מטר ממטע הזיתים שלו. הם יישרו את הקרקע, הציבו במקום קרוואנים ועמודי חשמל, וסללו סביב המטע כביש היקפי שהצבא החל מיד לפטרל לאורכו.
טובאסי מספר שפנה למינהל האזרחי, הזרוע של צה"ל שמטפלת בתושבי השטחים, והציג את כל המסמכים שמוכיחים את בעלותו על הקרקע (אלה שהיו בתיק שלו שנעלם בעת המעצר). נאמר לו שאין מחלוקת לגבי זכות הקניין שלו על הקרקע, אבל שבעת הנוכחית הצבא לא יפנה משם את המתנחלים. "אמרו לי: 'כשתסתיים המלחמה תבוא שוב ואז נפנה אותם מהשטח. אין לך מה לדאוג'".
לאחר הפסקת האש בעזה טובאסי חזר אל אנשי המינהל כדי לברר מתי יוחזר השטח לחזקתו, וגם הגיש תלונות במשטרת קריית ארבע — שלא טופלו. את התשובה הוא קיבל בשטח, מהמתנחלים עצמם. הם הבינו שכדי להרחיק מהם את הפלסטינים עוד יותר עליהם לרדת מהגבעה שכבר תפסו לכיוון המטע ולהשתלט על הבאר, זו שמימיה משמשים להשקיית הזיתים.
וכך היה. ב־25 במרץ עלה בחשבון הפייסבוק של בית חג"י הפוסט הבא: "לא נעצור, נאמר בשיר המפורסם. גם בבית חג"י לא עוצרים והנוער החלוצי שלנו זוכה להחיות עוד נקודה סמוך ליישוב בהקמת פרגולה על בור מים. גאים בכם! מוזמנים לבוא ולבקר במקום (…) תודה רבה לכל מי שתרם, נשמח לתרומות להמשך העשייה💪".
מיד לאחר הקמת הפרגולה הוצבו לצדה שני מתנחלים חמושים (אנשי "ההגנה המרחבית"), שמזעיקים את הצבא והמשטרה כל אימת שהפלסטינים מנסים להגיע למטע. אז מתפתחת בשטח הדינמיקה שתוארה בתחילת הכתבה: החיילים מכריזים שהאזור מוגדר שטח צבאי סגור, לפעמים בלי להראות צו, המתנחלים מעודדים אותם לעצור או לגרש מהשטח את בעליו החוקיים, עיבוד המטע לא מתאפשר. וזמן קצר אחר כך, רימוני הלם וגז.
שישי בריחייה: החיילים (1); המתנחלים בפרגולה שעל הבאר (2); וההרחבה של בית חג"י, שנבנתה על השטח של טובאסי (3). בפוסט של ההתנחלות נכתב: "הנוער החלוצי שלנו זוכה להחיות עוד נקודה סמוך ליישוב בהקמת פרגולה על בור מים. גאים בכם!"
(צילומים: שחר סמוחה)
"זה מה שהקדוש ברוך הוא היה רוצה שאעשה"
א' (22) ממרכז הארץ היה זה שרימון ההלם הראשון נחת ממש בין רגליו. הוא נרתע לרגע לאחור ואז התרחק בריצה מהירה, כמו כל השאר. יש לו שיער ארוך וכיפה גדולה, והמראה שלו כמעט סטריאוטיפי לתיאור נער גבעות. אבל א' הגיע לשטח במטרה הפוכה לחלוטין. הוא פעיל בארגון בני אברהם, קבוצה יהודית־דתית שמאז 2021 פועלת לצד פעילים פלסטינים כדי לאפשר לקהילות מקומיות להישאר על אדמתן. כ־180 החברים בבני אברהם מגיעים פחות או יותר מאותה סביבת גידול גיאוגרפית ורוחנית שממנה באים המתנחלים היהודים, והם עושים זאת בתקווה שהנוכחות שלהם תמתן את ההתנהגות של המתנחלים.
"אני נמצא פה כי אני מרגיש שזה מה שהקדוש ברוך הוא היה רוצה שאעשה. מה שקורה פה הוא הדבר הכי אקוטי בעת הזו", אמר לי א' כמה דקות לפני שהרימון הושלך עליו. שום דבר במסלול החיים שלו לא כיוון אותו להפוך למתנדב בבני אברהם: הוא גדל במשפחה דתית־לאומית, ומגיל 12 חי באחת ההתנחלויות הגדולות בגדה. בגיל 16 אפילו בילה שנה במה שהוא מכנה "חווה", כלומר מאחז לא חוקי.
"אני לא יודע אם היתה נקודת מפנה מדויקת, אבל ככל שהגיע אליי יותר מידע וצברתי ידע על דברים שראיתי סביבי, העמדות שלי החלו להשתנות", הוא אומר. "התחלתי לחוות חריקות שאולי מי שגדל בסביבה הזאת מגיל 0 ולא מגיל 12 כמוני לא חווה, או שהן נעלמות. אבל אצלי הן התחילו לצרום".
תסביר.
"לא נחשפתי לאכזריות אקטיבית כלפי פלסטינים, אלא למעין אדישות כלפי אירועים מהסוג הזה או לקבלה שלהם כמובנים מאליהם. הרגשתי שאני לא מבין מדוע עושים את מה שעושים, ושההסברים שנותנים לי לא מספקים: 'זה המצב, אלו הפלסטינים, ומכיוון שאנחנו צריכים ביטחון, עושים פעולות שהן לפעמים גם לא נעימות'. פשוט קבלה של האלימות כנתון עובדתי בתוך המציאות. ככה זה עובד".
ואיך הגעת לפה?
"זה היה באמצע שנת הרפורמה, לא הרבה לפני 7 באוקטובר. הלכתי לכנס הראשון של השמאל האמוני, ואחרי 7 באוקטובר הפכתי להיות ממש פעיל. מכיוון שאני בחור ישיבה יש לי שגרה של לימודים כך שאני לא יכול תמיד לעבוד בזה, אבל כשיש לי חופש, כמו בחודש האחרון, אני יוצא לפעולות כאלה פעמיים בשבוע בערך, וככל שהזמן עובר אני מרגיש שהצורך שלי לפעול ולעזור רק הולך ומתגבר".
המשפחה שלך מודעת לפעילות שלך?
"הם יודעים שאני שמאלני. היו לנו כמה היתקלויות על הרקע הזה, אבל אני ביחסים טובים איתם. לא דיברתי איתם על הפעילות כי יש בזה פוטנציאל לפיצוצים. יש לי גם קרוב משפחה שחי בחווה, וזו הסיבה שאני לא רוצה שהשם שלי יוזכר בכתבה. אני עדיין מסתובב באזורים האלה והישיבה שאני לומד בה היא בהתנחלות, כך שיש מרחב ביטחון שאני לוקח".
כי אתה חושש מהתנכלות?
"כן. ממש. יש לנו חבר שגר בהתנחלות בזמן שהוא היה פעיל איתנו, והוא ממש גורש מהיישוב שלו. זה לא שמישהו אמר לו 'לך', אבל התנכלו לו פיזית וזרקו לו אבנים על הבית עד שהוא עבר לירושלים. אני לא בן אדם שאוהב עימותים אז אני מנסה לצמצם אותם, בייחוד מפני שבחלק מהמקומות שאליהם אנחנו מגיעים עם בני אברהם יש אנשים שאני מכיר אישית. באחת הפעילויות שאליהן יצאתי ראיתי ילדים של שכנים של ההורים שלי. הם לא זיהו אותי כי גידלתי שיער וזקן, אבל זה מלחיץ. אני מנסה לעשות הפרדה במוח שלי, אבל זו הפרדה שקשה לעשות".
איך אתה מרגיש כלפיהם?
"בעיקר באסה, כי רבים מהם הם אנשים שאני יודע שהם טובים, אבל ברגע שמי שעומד מולם אינו יהודי אלא פלסטיני, כל היחס משתנה. לאו דווקא במובן של להתנהג אליו לא טוב, כי יכול להיות שהם עצמם לא יעשו דברים כאלה, אבל הם ייתנו תמיכה וגיבוי לאלו שכן, או יתעלמו במקרה הפחות גרוע".
אודליה קסוס: "אם נפסיק להגיע לשטח, ישראל תראה בכך ויתור על האדמות ויהיה אפשר להפקיע אותן באופן רשמי. זה דפוס שחוזר על עצמו בכל הגדה, שבזמן המלחמה קורים דברים בלתי הפיכים"
"שקט הוא רפש, לא לבוא לפה זו שתיקה בהסכמה"
אחרי שענני הגז המדמיע במקום התפזרו התיישבתי על סלע גדול לצד אודליה קסוס הירושלמית. היא עורכת דין ועובדת סוציאלית, וגם היא גדלה בבית דתי־לאומי. "אנחנו בריחייה כי מאז 7 באוקטובר לא נותנים לבני הקהילה לעבד את האדמות שלהם, ובו בזמן מתנחלים השתלטו להם על השטח", הסבירה. "מה שהקהילה מבינה מכך הוא שאם אנשיה יפסיקו להגיע לפה ישראל תראה בכך ויתור על האדמות שלהם ויהיה אפשר להפקיע אותן באופן רשמי. מה שאנחנו רואים פה הוא חלק מדפוס שחוזר על עצמו בכל הגדה. שמענו מכמה קהילות במקומות שונים שהצבא והמינהל האזרחי אמרו לאנשיהן: 'אל תדאגו, אחרי המלחמה אתם תחזרו', ואז בזמן הזה קורים דברים בלתי הפיכים".
מה עבר לך בראש כשירו עלייך גז מדמיע לפני כמה דקות?
"אני ממש מרגישה בושה. אם אני מעיזה להגיע לכאן עם פלסטינים אני הופכת להיות אויבת העם. זה לא משנה מה אגיד או מה אעשה — הם רואים בי חלק מהאויב שצריך לפעול נגדו בכוח. אלה רגעים מאוד מייאשים, כי אני מסתכלת על הקרוואנים שכאן מולנו ואומרת לעצמי בצער רב שלא יפנו אותם. הם פה עם סיוע של תנועת אמנה (תנועת ההתיישבות של גוש אמונים), והיא מגיעה עם גב פוליטי".
ובכל זאת את ממשיכה להגיע לפעילות.
"כן, מכמה סיבות. הראשונה היא שאני חושבת שצריך להפגין סולידריות עם הפלסטינים ולהראות להם שלא כל הישראלים אותו הדבר. ואני מראה לפלסטינים וגם לישראלים שישנם יהודים דתיים אחרים מאלו שהם מכירים. סיבה נוספת היא ששקט הוא רפש, ולא לבוא לכאן זו שתיקה בהסכמה עם מה שקורה פה. אז אני באה, ובהתנגדות הלא אלימה שלי אני מראה לפלסטינים שאני ערה לאי־צדק, שאני איתם, ושאנחנו לא מוכנים לוותר.
"ויש עוד סיבה חשובה: מעוז ינון (פעיל שלום ישראלי שהוריו נרצחו במושב נתיב העשרה ב־7 באוקטובר) אמר משהו שאני ממש מחזיקה אותו איתי — שתקווה עושים. כלומר שתקווה היא פעולה אקטיבית וצריך לעבוד בה. לא תהיה פה תקווה אם לא נעבוד ממש ממש קשה כדי להצליח במשהו. אני חושבת שלא תמיד אנחנו יודעים מה האפקט של הפעולות שלנו, כך שאני עושה את מה שאני יכולה לעשות, ואני מקווה שיש לכך השפעה".
מה הניע אותך להצטרף לפעילות של בני אברהם?
"גדלתי בבית דתי שבו אמא החזיקה בעמדות ליברליות ואבא היה ימני הרבה יותר, אבל חינכו אותי על ערכי הליברליות ואהבת האדם, וגדלתי על יהדות של צדק. בשנתיים האחרונות עבדתי בשירות הציבורי והרגשתי שאני פקעת עצבים. הייתי עדה לשיתוף הפעולה של מערכת המשפט עם הכיבוש ועם הטרור היהודי, וראיתי שאולי לא תומכים בו אבל בהחלט מעלימים ממנו עין, אף שכולם יודעים טוב מאוד מה קורה בשטח. והשתגעתי, ממש.
"הרגשתי דיסוננס קשה, כי הייתי שם עם אנשים ליברליים וערכיים שנלחמים על מערכת המשפט והדמוקרטיה, אבל רק עד שזה מגיע לפלסטינים. אותם מותר לפנות ממזרח ירושלים ומהשוק בחברון, ואפשר למוטט את הרשות מבחינה כלכלית. הכל מותר. אז הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו. בני אברהם הפכו מבחינתי לנקודת מרגוע בחיים, כי הרגשתי שהדתיים בישראל איבדו כל קשר ליהדות שאני גדלתי עליה. אולי זה אחד הדברים שבאמת הכי הניעו אותי לפעולה".
מה את מרגישה כשאת עומדת מול אנשים שברור לך שפועלים כפי שהם פועלים מתוך אמונה אמיתית בדת, בדיוק כמוך?
"זה הדבר שהכי קשה לי. דווקא משום שאני אוהבת את היהדות ואוהבת את העם שלי חשוב לי להיאבק על המוסריות שלו. אבל מה אני אגיד לך, ביני לבין האנשים הללו ישנה תהום פעורה. אין לי דרך אחרת לתאר את המרחק בינינו".
מה עלול לקרות אם הטרור היהודי לא יטופל?
"אני חושבת שאנחנו קרובים לכך שכל הגדה תבער, אבל שגם בנושא הזה אנחנו בפלונטר. ברור לכולם שאם תפרוץ פה עוד אינתיפאדה מדינת ישראל תיישם פרקטיקות של רצועת עזה ולבנון וישטחו פה אזורים שלמים, אבל ברור לי שגם אם אכן תפרוץ עוד אינתיפאדה המיינסטרים הישראלי לא יאמר לעצמו שזה בגלל הטרור היהודי. אולי בשמאל יחשבו כך, אבל בימין אף אחד לא יאמר לעצמו 'זה בגללנו כי הגזמנו'".
בצירוף מקרים סמלי, ערב הביקור בריחייה התריע אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט על כך שהטרור היהודי בגדה יוצא משליטה. "זה די נס שהציבור הפלסטיני עדיין אדיש", אמר, "אבל הוא לא יהיה אדיש עד אינסוף". האם בלוט הוריד לשטח פקודות כדי להילחם באנרכיה? ספק, וספק גדול עוד יותר אם הכוחות עצמם שמעו על פקודות חדשות. כך או אחרת, איש מהחיילים והקצינים בשטח בריחייה לא חשב שמה שהוא רואה מולו לא ראוי, לא מוסרי או לא עולה בקנה אחד עם ערכיו. ואם חשב כך, הוא לא עשה דבר. להפך. בירי רימונים או בשתיקה, במעצר של אדם בן 71 או סתם בהסטת מבט, המכונה ממשיכה לעבוד באין מפריע.
* * *
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "ב־1 במאי התקבל דיווח על התקהלות של עשרות, בהם פלסטינים, אזרחים ישראלים וזרים, בסמוך ליישוב בית חג"י. נוסף לכך התקבל דיווח אודות התקהלות של כ־100 נוספים בפאתי הכפר אל־פאוור בשטח אשר הומצא לו צו של שטח צבאי סגור על ידי אלוף פיקוד המרכז. עם קבלת הדיווח, הוזעקו כוחות צה"ל למקום והחלו בפיזור ההתקהלות. משאלו סירבו להתפנות, הגיע למקום כוח משטרה אשר סייע לכוחות צה"ל. עם הגעתו הבחין השוטר בחשודים אשר מפירים את הצו והורה למתקהלים לעזוב את המקום, זאת תוך שנתן להם זמן סביר. משאלו לא התפנו בשנית, השתמשו כוחות צה"ל באמצעים ועצרו חמישה חשודים אשר הפרו את הסדר וסירבו להתפנות. משטרת ישראל תמשיך לפעול ללא משוא פנים במקרי חיכוך והפרות הסדר. באם עולה דופי באשר להתנהלותו של השוטר יש לפנות לגורמים הרלוונטיים".
מהמינהל האזרחי וצה"ל נמסר בתגובה: "ביום שישי בשבוע שעבר קפצו כוחות צה"ל למרחב הסמוך ליישוב בית חג"י שבחטיבת יהודה בעקבות דיווח על התקהלות בסמוך ליישוב. בתגובה להתקהלות שהתפתחה באירוע פעלו הכוחות להרחיק את המעורבים ובשל כך השתמשו גם באמצעים לפיזור הפגנות. במהלך הרחקת המעורבים, עיכבו כוחות צה"ל מספר חשודים ישראלים ופלסטינים אשר הפריעו לכוחות במילוי תפקידם. החשודים עוכבו למספר שעות ושוחררו לאחר מכן בהתאם לסמכות הכוחות בשטח.
"בניגוד לנטען, הכוחות פעלו למימוש צו שטח צבאי סגור כלפי כלל המעורבים, ובהם אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחד, כפי שמורה הצו. בקבלת מידע נוסף המקרה יבורר. נציין שנכון להחזרת המענה אין צו שטח צבאי סגור במקום. באשר לרכיבי הבינוי המדוברים, הנ״ל מוכרים למינהל האזרחי וייאכפו בהתאם לסדרי העדיפויות, להערכת המצב ולאישור הדרג המדיני".
