מלפפונים הם הירק האהוב עליי. כלומר הם היו, עד לפני שנה וחצי. היה לי חורף זוועה, דלקת ריאות וסינוסים, ואיבדתי את חוש הריח לשבוע. הרגשתי רק חמוץ, מתוק, לא טעמים שלמים. למלפפונים היה טעם של כלום. הריח חזר, וגם הטעמים, אבל משהו קרה. הם חזרו אחרים. במלפפונים טריים היה משהו רקוב. מלפפון אחרי מלפפון הרגשתי טעם ביובי. אמרתי לבן הזוג שלי לא לקנות את הסוג הזה יותר. אבל זה קרה גם עם לביבות שמאוד אהבתי, ביס מגעיל. ואז, מיום ליום, הטעם של עוד מאכלים השתנה. לפלאפל היה טעם מפוחם. בצל היה שיא הרקב, הצחנה עלתה מהסירים. אחרי עוד שבוע נשארתי בערך רק עם בייגל וגבינת שמנת. זה היה אמיתי לגמרי, ולא הגיוני בשום צורה. חשבתי שאני משתגעת".
נקרא לדוברת מיכל. מיכל חברה במועדון מצומצם שחבריו נושאים גיהינום קטן בחך. בארץ יש כמה אלפים כאלה, ובעולם, לפי הערכות, עשרות עד מאות אלפים. לרובם זה קרה בגלל הקורונה: הם איבדו זמנית את חוש הריח, הוא חזר מעוות — ועיוות את הטעמים.
ריח הוא צבעי הטעם. הוא הפרטים. טעם נוצר כשחמוץ־מתוק בסיסי על הלשון, או מריר, נעטף בניחוחות שבאף ונהפך לטעם תפוז או קפה. אצל מיכל האף קולט אדי קפה, המוח מסמן "עשן שרפה", וזה הטעם. זה הריח שהיא מריחה בבתי קפה, וגם בבית.
קוראים לזה Parosmia, שזה כמו פרודיה, רק שקורבן הלעג הוא הריח.
ד"ר שגית שושן, מנהלת המרפאה להפרעות ריח בבית החולים וולפסון ובעבר חוקרת חושים במכון ויצמן, היא מהמעטים שמתמחים בפרוסמיה בארץ. למטופלים שלה לא קל. "הרבה מהם לא נכנסים למסעדות או קניונים", היא מספרת. "יש שסובלים ממש גם מריחות גוף וריחות בחדרים. מטופלת אחת שלי יוצאת בבוקר עם אטב על האף. ההימנעות והניווט ביומיום נעשים כמו עוד משרה. הרבה מסתגרים".
תרופה עוד לא מצאו, אבל דפוס כבר זיהו. קלקולי הטעמים לא אקראיים, יש פה יותר מברדק נוירולוגי. הסובלים מפרוסמיה מתקשים לתאר במדויק את הטעמים החדשים הרעים, אבל בשר, ביצים ויין קושרו בעקביות עם עולמות הרקב והאשפה; פירות, בייחוד פירות הדר, עם כימיקלים וחומרי ניקוי; קפה עם ביוב או שרפה; שוקולד עם מתיקות כימית בלתי נסבלת; ובצל ושום עם זוועות קמאיות וחסרות שם.
ב־2020 הדפוסים האלה הביאו את ד"ר ג'יין פארקר, כימאית בריטית שמתמחה בניתוח ניחוחות מזונות, לחפש את "מתכון הסירחון הסודי" של הפרוסמים. היא זיקקה במעבדה את כל חומרי הטעם הטבעיים שבקפה נמס, אבקת קקאו, חמאת בוטנים, עוף בגריל ופלפל גמבה טרי, חילצה את עשרות החומרים הנדיפים והשמנים האתריים, שיחד מתמזגים לפרופיל הטעם של המזון. ואז היא נתנה לפרוסמים להריח את המולקולות הנפרדות, בזו אחר זו, וגילתה את מתכון הצחנה.
את השמנים האתריים וחומרי הניחוח הפרוסמים של פארקר הצליחו להריח בקושי, או כלל לא — אלא אם כן החומרים האלה היו מבוססים על גופרית או חנקן.
גופרית וחנקן הם הצירים שבחומצות האמינו, מקור התנועה בחי. במוות הם משתחררים בהמוניהם מהרקמות הנרקבות. כדי שלא ניכחד מקלקול קיבה, אפנו למד להפוך עליות אפסיות במינוני גופרית לריחות דוחים. רקב, ביוב, ביצה סרוחה וגפרור שרוף הם הניחוחות של תרכובות גופרית כשהן מתחילות להשתולל.
הקורונה משאירה גם נזק אגבי באונות ההרחה במוח. "הקולטנים ועצבי ההרחה מתחדשים, אבל אצל בעלי פרוסמיה, אם לדמות לחשמל, הם מתחברים לא נכון", אומרת שושן. האותות ששוב נקלטים מגיעים ליעד שגוי במוח. התוצאה היא המשך הגועל, לצורך אותה ההישרדות. התפתחנו להירתע ממה שאחר, להפתעה יש טעם רע. "אבל לא תמיד", היא ממשיכה. "יש לי מטופלת שכל הזמן הריחה וניל, עד שזה מה שהגעיל אותה". "זאת כנראה אני", אומרת מיכל. "הגן יער של הבן שלי נהיה אגם של מחית וניל".
"הטיפול המרכזי כיום הוא אימוני ריח, הרחה יומיומית של כמה שמנים אתריים שונים, או חומרים עם ריחות מובהקים, ותיעוד התחושות במחברת", מסבירה שושן. "זאת מין פיזיותרפיה למוח. זה מתיש, כי צריך להתמיד בזה כל יום במשך חודשים ואפילו שנים. אבל זה עובד, השיפור מגיע".
"אני לא הצלחתי להתמיד בזה", מודה מיכל. "אבל אני כבר מרגישה שיפור. אולי זה בזכות מה שעשיתי עם קפה — החלטתי שהקפה לא יורד, ויהי מה. במשך חודשים שתיתי עשן דוחה בכל יום, ובהדרגה זה נעשה נסבל יותר. במקביל, גם דברים אחרים התחילו להשתפר. כאילו הטעמים הרעים מתחילים להיכנע ולהתכופף בחזרה. מלפפונים אני עדיין לא מסוגלת להכניס לפה. כשהטעם שלהם יסתדר, זה יהיה הסימן שזה נגמר".
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
