משפחתי אשכנזית ומחוברת ברפיפות. אנחנו נפגשים בחגים ובעליות לקבר. ארוחות החג שלנו הן כמו צל של חג ישראלי: מסיבים לשולחן, שרים, מישהו מנסה לברך. קווי המתאר שם, אבל מה שביניהם שטוח וחסר. המסורת מתבטאת אצלנו בעיקר בתפריטי הארוחות, שמשתמרים מדור לדור: אותו מרק, אותו סלט, אותן עיקריות ותוספות. גם סעודת ראש השנה שלנו היתה כזאת. תוך כדי אכילת הגפילטע תהיתי על פשר החידה. בבקר בשזיפים עלתה עוד תהייה: איך האוכל הזה קשור לחג? תפוח בדבש זה לשנה מתוקה, אבל מה סימלו האורז הלבן? העוף בפיירקס? סלט הפירות?
התלמוד רואה בסעודת ראש השנה טקס מטקסי הימים הנוראים — פעולה קוסמית שמשפיעה על השמים ועל האדמה. הסעודה היא הצגה מופגנת של ביטחון עצמי בפתח ימי הדיונים במשפטינו. ימים שמתחילים בזחיחות, ובקרוב יסתיימו, כבכל שנה, בבקשת חנינה.
הסביאה והעונג עצמם היו מעשה הכשפים בסעודת ראש השנה. רובד אחד בה מוקדש לחמשת המאכלים המסורתיים של החג. הצגתם על השולחן משחרר אל העולם ברכות הגנה ופולסות דנורא קטנות לשנה החדשה. הן יהודיות מאוד: כרישה (כרתי) — כדי שייכרתו שונאינו; סלק — שיסתלקו צרינו; תמר — שייתמו אויבינו; ולצורכי המשפט, לוביה (רוביא) — שיִרְבו זכויותינו; ודלעת (קרע) — שיקרעו את כתבי האישום.
אבל מה אם אצלי במשפחה לא יודעים את זה, ולא אכפת לנו? המאכלים האלה נעדרו משולחננו. גם הצימעס, שהוא התחליף של הפולנים ללוביה. אבל גם אם היה צימעס, ואפילו כל החמישה, בשביל זה הולכים לפגוש משפחה?
במילים אחרות: לא לגמרי ברור לי מה מחבר אותי, כאן והיום, לחגי תשרי. האם יש משהו במועד, בסעודה, או שזה פשוט הזמן שבו פוגשים את בני הדודים?
ואם אני לא יודע מה בראש השנה חשוב לי, איפה אחפש תשובה? אולי בהתחלה, בסעודת ראש השנה הראשונה. אם אמצא אותה, ואגלה מה בה שרד עד היום, מה משותף לשולחן החג הראשון ולשולחן המנוכר שלי, אדע איזו מסורת אני מקיים באמת. זה מוכרח להיות חלק מטעמו של החג.
אברהם אבינו חגג את ראש השנה הראשון שלו במולדתו אור כשדים. אותו ואת ה־50 הבאים. בארם נהריים, מסופוטמיה, חגגו בעת העתיקה שני ראשי שנה, בזריעה ובקציר. לשניהם קראו אָכִּיתוּ, ובמאה ה־19 לפני הספירה בעיר המדינה Ur, אכיתו של הזריעה היה החשוב יותר, והוא חל תמיד במולד הירח הראשון של הסתיו, בא' בחודש תָשְריתוּ.
לאכיתו יש הד מוכר: מלך האלים מרדוך חרץ בו את גורלות האנשים — המאזניים בגלגל המזלות הם משם. אחד הימים הוקדש לתענית סמלית של המלך המקומי שייצג בכך את עמו. והיו מאכלים מסורתיים סמליים, בהם טוּחוּ, נזיד כבש וסלק, שצבעו האדום סימל את דמה של תיאמת, אלת הים שמרדוך הביס בימי בראשית; והמאפים כָּמאנוּ, כנראה בצורת כוכב, שהיה נהוג להשליך לעבר השמים, ושבספר ירמיהו מוזכרים לשמצה ככַּוָּנִים. התוכן הטקסי — סוף והתחלה, מורא הדין — חוזר ברוב המשתאות הסתוויים הקדומים.
אבל מאי נפקא מינה? חיינו כבר לא מוכתבים בידי גשמים ואמונות טפלות. לא מצאתי תשובה. אולי כי עוד לא הגעתי לסעודת ראש השנה הראשונה באמת. לפי האגדה, סעודת ראש השנה הראשונה אי פעם נערכה בגן עדן, ביום השישי לבריאה. וזה כבר נותן כיוון.
החיים נבראו וצמחו סביב האכילה. התא, החי הראשון, הוא מנגנון חילוף חומרים. נמטודה, תולעת מיקרוסקופית קדומה, היא מעי עם שני פתחים, ומערכת עצבים פרימיטיבית שרק מבדילה בין מזון מזין לרעל. לפי חוקרי אבולוציה, המוח עצמו התפתח תחילה כאונת הרחה, שאליה נוסף מנגנון לרישום של מיקום ומחזוריות מקורות מזון. המאבק על האוכל עיצב את החושים, את הזיכרון — וגם את האופי.
כשנקבת יונק מניקה גופה נשטף באוקסיטוצין מענג, "הורמון האהבה", הכימיה של החיבור הבסיסי ביותר. בעשור החולף גילו במיני יונקים רבים, מחולדה עד שימפנזה, מזאב עד דולפין, עלייה באוקסיטוצין גם במהלך חלוקת מזון, או סתם אכילה משותפת, אפילו עם זרים. אצל ציפורים נמצא הורמון מקביל.
כפי שקופים פיתחו ראיית צבעים כדי לזהות פירות אדומים על רקע ירוק, גם תחושת העונג מקירבה התפתחה בשירות ההזנה. ההורמונים של אבותינו היונקים התפתחו כך שיסבלו זה את זה בעת אכילה משותפת. ולפי התצפיות בטבע, זאת תכונה נפוצה. הסעודה קדמה לשבט. המשתה קדם לאדם. הדת והפוליטיקה, הסיפורים והכללים הקטנים, נוספו בהמשך. הסיבה האמיתית היתה לפניהם, ותשרוד גם את העידן שלנו, המנוכר והמפורר. מתחת לכל, אנחנו פשוט דבר שאוכל, או צם, יחד. השאר הסברים.
אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"
