תום מושב הכנסת
הזלילה הגדולה
בשעשועון טלוויזיה ששמו "כלוב הזהב" מוזמן המשתתף לבזוז ככל יכולתו מתכולת הכלוב ולברוח לפני ששעריו ייסגרו. היום (חמישי) ננעלים שערי כלוב הזהב של הכנסת. עד הרגע האחרון עסקה הקואליציה בביזת תקציבים וחוקים, עוד הדתה, עוד השתמטות, עוד הפיכה. אל מול "נמות ולא נתגייס" חיים פה לפי "אכול ושתה כי מחר נמות", והבופה כולל את חוק יסוד לימוד תורה, ריסוק היועץ המשפטי לממשלה, הקפאת מעצר עריקים חרדים וחוק התקשורת של שלמה קרעי. כולם מועמדים לפסילה בבג"ץ והשאלה הגדולה היא אם השופטים יוציאו צווי ביניים כדי להקפיא את החוקים האלה.
ולמה זה חשוב? את התשובה קיבלנו מראש הממשלה בנימין נתניהו ומהעסקן יעקב ברדוגו. תארו לכם מצב שבו עובד של ערוץ אחד לוחץ על ראש השב"כ לחקור ערוץ מתחרה, שבמקרה הוא גם הערוץ השנוא על ראש הממשלה. תארו לכם שזה קורה כשהיועץ המשפטי לממשלה אינו גלי בהרב־מיארה, אלא מישהו שעובד בשביל ראש הממשלה. את מחצית העבודה נתניהו כבר עשה, כשמינה את דוד זיני לראש השב"כ. את המחצית השנייה הוא ישלים כשיעבור חוק ריסוק היועץ המשפטי. אם זה יקרה, זיני וברדוגו צווי מעצר לכל מי שלא בא בטוב לאיש שמינה אותם. // משה גורלי
שכר המזרחים
הנרטיב העדתי נחלש
מזרחים בני הדור השני (ילידי ישראל להורים ילידי חו"ל) משתכרים 8% יותר מאשכנזים, ומזרחיות משתכרות 15% יותר מהאשכנזיות. דו"ח תמונת המצב החברתית של מרכז אדוה ל־2026, שחשף את הנתון המעניין הזה, גרר לא מעט תגובות שתהו למה בכלל לפרסם אותו. התשובה הראשונה היא שמדובר בממצא מעניין, אבל התשובה המהותית יותר היא שחשוב לחשוף נתונים כאלה משום שלא מעט גורמים פוליטיים משתמשים בנושא העדתי כדי להסית ולשסות, ומציגים תמונה שלפיה האפליה והגזענות נמשכות במלוא עוזן (כפי שאכן ממשיך לקרות בציבור החרדי). בסביבה כזאת, לעובדה שהפער העדתי ברמת ההכנסה קטן והולך יש חשיבות רבה. מתברר שהתהליך החברתי של מחיקת הפערים חזק יותר מהניסיון של ש"ס וחלק מאנשי הליכוד (ושלוחיהם בתקשורת) להנציח את הפערים האלה. לצד שביעות הרצון מצמצום הפער העדתי חשוב לזכור שבפערים אחרים, כגון זה שבין הפריפריה למרכז, עדיין נדרש להיאבק. // שחר אילן
דירוג הבינה המלאכותית
לאן נעלמה המדינה?
השבוע פורסם מחקר מעמיק ומקיף של בנק אוף אמריקה, אחד הבנקים הגדולים בעולם, שבחן את המדינות שמזנבות בארצות הברית ובסין בכל הנוגע ל־AI. הפרמטרים שנבדקו היו רבים ומגוונים, אך מכולם הצטיירה תמונה אחת ברורה בכל הקשור לישראל: היא מצטיינת ביזמות, במשיכת השקעות, בהקמת סטארט־אפים ובריכוז הטאלנטים. אלה היו יכולים להציב אותה במקום שלישי ברשימה אחרי שתי המעצמות ששולטות היום במהפכת ה־AI, אבל בפועל היא נמצאת רק במקום 12.
זה קורה בגלל השקעה ממשלתית מועטה, תשתיות חלשות ועלויות אנרגיה גבוהות. מי ששואל מה אפשר לעשות יכול להסתכל על עוד אירוע שקרה השבוע: חברת טאואר הישראלית תשקיע 3 מיליארד דולר בהקמת קווי ייצור של שבבים לחוות שרתים ל־AI. אלא שהיא לא תעשה זאת בארץ אלא ביפן — כי הממשלה היפנית מעניקה לה מיליארד דולר כדי שזה יקרה שם ולא פה. // סופי שולמן
סוכני הביטוח
שהחברות ייקחו אחריות
מי שעוקב אחרי המהלכים האחרונים של רשות שוק ההון עשוי לזהות קו מחשבה רגולטורי חדש. אפשר לקרוא לו "הפרטת השיטור". זה התחיל בהחלטה לאסור על הגופים המוסדיים להעניק צ'ופרים ליועצי משכנתאות, ונמשך השבוע עם פרסום החוזר שנועד לצמצם את תופעת השידול למשיכת כספי פנסיה בטרם עת מבלי ליידע את המושכים הפוטנציאליים שמשיכה מוקדמת גוררת מס של 35%. ברשות שוק ההון הבינו שהיעדר משאבים ויכולת אכיפה, יש להטיל יותר אחריות על המוסדיים. אלה גופים מפוקחים שניתן לקנוס אם הם לא מיישרים קו, ולכן מעתה הם שנדרשים לשמש המבוגר האחראי.
השאלה היא מדוע הגישה הזו עוצרת כאן. כשסוכן ביטוח עצמאי מוכר למבוטח פוליסה גרועה רק כדי לגזור עמלה, חברת הביטוח היא לכאורה לא צד בעניין. אבל כיוון שלא סביר שבקרוב נראה פוליטיקאים עם מספיק אומץ לשנות את מבנה העמלות של הסוכנים, אולי הגיע הזמן להגדיל את האחריות של החברות, ולהחיל עליהן חובות כדי שהמתווכים לא יפעלו בשמן — נגד הצרכנים. // שקד גרין ערבה
מול מי מועמדים מעמידים את עצמם
אנחנו בעיצומה של עונת המועמדים, בין הפריימריז לרשימת הדמוקרטים לקרבות על רשימת הליכוד. מועמדים הם עניין חדש יחסית בהיסטוריה, לפחות היהודית. לא היו לנו אנשים שמתמודדים על תפקידים שונים, היו לנו כוחות עליונים שמינו אותם. לא העמדת את עצמך לבחירה, לא שמת עצמך מועמד; אלוהים בחר בך. את יחזקאל, למשל, הוא ממש העמיד על רגליו כאות לבחירה בו.
אבל עם עליית האינדיבידואליזם ובוא הדמוקרטיה, הכוח עבר אלינו, בני האדם. אנחנו יכולים להעמיד את עצמנו לבחירה, אנחנו יכולים לכוון לתפקידים שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לבקש את אמון הציבור, לא האל. לאליעזר בן יהודה לא היתה ברירה אלא למצוא לזה שם, וכך נולד המועמד. מועמדות מוציאה אותנו מהמישור הפסיבי, מחייבת אותנו לפעול כדי להיבחר, והיא עדיין שמה גבולות לאקטיביות, ולמגלומניה — מועמד לא ממנה את עצמו, לא מעמיד את עצמו בראש. הוא זקוק לאחר שימנה אותו.
לפחות בתיאוריה. בממשלת נתניהו הנוכחית נדמה ששוב חזרנו לאחור. לא עוד רשימות מועמדים איכותיים שמבקשים להיבחר לתפקיד ולהוכיח את עצמם כראויים ביותר, אלא שליט אחד עליון שממנה את מי שהוא רוצה, לפעמים ללא כל התחשבות בהתאמה ובכישורים. הוא עשה את זה שוב ושוב בתפקידי מפתח שונים, הוא מבקש לעשות את זה כעת גם ברשימה לכנסת. כמה שפחות אקטיביות של אחרים, כמה שפחות אמון ציבור, כמה שפחות ציבור, כמה שיותר כוח שמרוכז בקצה הפירמידה. כמה שפחות "אחר", כמה שיותר "אני". כמה עוד נצטרך לעמוד בזה. // דור סער־מן
