ועדת הצוללות
למי שעדיין נבהל מסכנות חמורות
ועדת החקירה הממלכתית לעניין כלי השיט, הידועה כוועדת הצוללות, פרסמה השבוע פירוט של האזהרות ששלחה לראש הממשלה בנימין נתניהו ולראש המוסד הקודם יוסי כהן כבר לפני כמעט שנתיים. בראש הוועדה יושב אחד השופטים המאופקים ביותר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אשר גרוניס, אבל החומרים שבידיה כה חמורים שגם גרוניס לא היה יכול להתאפק, ונתניהו וכהן ספגו את האזהרות החמורות ביותר שיצאו אי פעם מוועדת חקירה בישראל, כאלה שנוגעות לסיכון ביטחון המדינה, הכלכלה שלה ויחסי החוץ שלה.
הפירוט חסר התקדים שפרסמה הוועדה שומט לסתות ומסמר שיער. הוא מבהיר איך נתניהו וכהן ערבבו את הרכש הביטחוני, בעודם עוקפים כל נורמה של מינהל תקין, עבודת מטה מסודרת, מקצוענות ואחריות תקציבית, רומסים את עמדות צה"ל ומשרד הביטחון ודורכים על האינטרסים של מדינת ישראל, למשל באישור מכירת צוללות למצרים. הכל הכל, רק כדי לקנות מטיסנקרופ הגרמנית. המוזהרים עצמם הם שביקשו את הפירוט, וקרוב לוודאי שעכשיו הם מצטערים. כשלקראת הבחירות הם יסתערו על הזירה הפוליטית, כדאי יהיה לזכור להם גם את זה — סיכון הביטחון, הכלכלה ויחסי החוץ של ישראל. אולי זה ישפיע על מי שהסכנות האלה עדיין מטלטלות אותו. // משה גורלי
טלטלות בצרפת ובנפאל
כשהמוחים מצליחים
לפני פחות מחצי שנה, במאי, צצה ברשתות החברתיות בצרפת תנועת "לחסום הכל", שיצאה נגד השלטון וכוונותיו ליישם מדיניות צנע חמורה כדי לצמצם את החוב הציבורי העצום. הממשלה שתכננה קיצוצים של 44 מיליארד יורו נפלה השבוע בהצבעת אי־אמון, אבל המוחים לא עוצרים — השבוע הם יצאו ליום זעם, לשבוע הבא מתוכננות מחאות נרחבות. התחלפותה של הממשלה לא משנה את המסרים העיקריים שחשוב למוחים להבהיר לכל מי שיבוא במקומה: "לא" להעלאת גיל הפרישה (וגם "לא" לקיצור הווקאנס ביומיים).
בעוד צרפת נפרדת מראש הממשלה השלישי בתוך שנה, ראש ממשלת נפאל התפטר אחרי שאזרחים זועמים הבעירו את רחובות הבירה קטמנדו, כולל את בניין הפרלמנט, משרדי ממשלה ומעון ראש הממשלה הרשמי. הטריגר היה החלטת הממשלה לחסום את הרשתות החברתיות, אבל היריות והאלימות נמשכו גם לאחר ביטול החסימה.
כך, בשבוע אחד ובשני צדדים של העולם, התברר שוב שלכידות חברתית, מטרה משותפת והאמונה שהכוח נמצא בידי האזרחים יכולות לשנות את המציאות. // תמר טוניק
סמוטריץ'
הודו ועוזב ירוחם?
האירועים הביטחוניים, הפרשיות השונות וחוסר היציבות הפוליטית ממלאים את רוב סדר היום ותופסים את רוב תשומת הלב, אבל מתחת לכל ההישרדות והרעש עדיין יש מדינה לנהל. יש חברה אזרחית שצריך לשקם, מגזר עסקי שמנסה לחזור לשגרה, יוקר מחיה שחייבים להרגיע, מערכות חינוך, בריאות ורווחה שמשוועות לעוד משאבים כדי להצליח להחזיק את כולנו, את ילדינו ועתידנו. כדי לעשות זאת, צריך תקציב.
אבל תקציב 2026 תקוע. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' קיבל את הטיוטה, אבל הוא לא מתקדם. אפילו לא קבע פגישה בנושא עם ראש הממשלה. במקביל, סמוטריץ' עדיין לא סגר את המינוי של מהרן פרוזנפר לממונה על התקציבים. כשזה המצב, התקציב לא יעבור במועד הקבוע בחוק, עד סוף דצמבר. הגישה של סמוטריץ' אומרת שכל עוד יש משבר פוליטי עם החרדים סביב הגיוס, אין מה להתקדם עם תקציב שבטח לא יאושר. זו הרי תמיד הגישה של הממשלה הזו — הרבה תירוצים, מעט מאוד עבודה, ושירותים שנפגעים שוב ושוב. ובמקרה של סמוטריץ' השבוע — המדינה בוערת ומתפוררת, אבל הוא בהודו, חותם על הסכם לא דחוף בעליל. אם מנסים למצוא איזושהי נקודת אור בכל ההתנהלות שלו, אולי אפשר להיאחז כאן במקור תקווה קטן: אולי סמוטריץ' לא עושה כלום כי הוא משוכנע שעוד מעט בחירות, ואולי הוא צודק. // שלמה טייטלבאום
משבר הביטוחים הסיעודיים
קחו ת'זמן, למה לא
אחד המאפיינים המרכזיים של ניתוק הוא ההתעקשות לפעול בניגוד לניסיון ולהיגיון. הגישה הזאת, שלפיה אם עד עכשיו בכל פעם שעשינו X קרה Y אבל הפעם, ממש הפעם, זה יהיה לגמרי אחרת. כך נראה השבוע הדיון בוועדת הבריאות של הכנסת על משבר ביטוחי הסיעוד. הממונה על שוק ההון עמית גל דיבר על חשיבות הסוגיה והבהיר שהדדליין הנוכחי למציאת פתרון, סוף 2026, "נותן מרחב תמרון נחוץ ונדרש". מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב היה נינוח גם הוא, ואמר שעוד מוקדם להפעיל את האיום הרגיל שלו, להורות לקופות החולים להפסיק למכור ביטוחים סיעודיים. על פניו, שנה ושלושה חודשים זה לא מעט זמן. אבל כאן בדיוק אמורים להיכנס לתמונה הניסיון וההיגיון.
משבר הביטוחים הסיעודיים מתגלגל כבר שנתיים, ועדיין לא נמצא פתרון. עכשיו יש דדליין חדש, אבל לא הוקמה אפילו ועדה שאמורה לטפל בנושא. לא ברור מה יקרה עם קופות החולים. אין על הפרק שום פתרון חלופי. ו־2026 אמורה להיות שנת בחירות, כמה כבר יהיה אפשר לבצע שינויים משמעותיים במערכת? פתאום שנה ושלושה חודשים מסתמנים כזמן לא ריאלי לפתרון עומק. האחראים צריכים פשוט להתחיל לעבוד. // שקד גרין ערבה
מתווה זה כבר מזמן לא מה שהוא אמור להיות
שוב מדברים על מתווה לשחרור החטופים וגם סיום המלחמה, הפעם מבית דונלד טראמפ. ראינו בשנתיים האחרונות שלל מתווים, והחטופים עדיין שם. ובכלל, נדמה שככל שהמצב קשה יותר, כך נולדים יותר מתווים. הקורונה הולידה את מתווה הרמזור, ההפיכה המשטרית את מתווה הנשיא, המלחמה הצמיחה מתווי פינוי ומתווי פיצוי. כאילו כל היום מתווים פה.
המתווה נולד מהתו, ומהתוואי. הוא אמור לסמן דברים מפורשים, לספק דרך ברורה. הוא תוכנית מסודרת לפתרון בעיה. לא יורד לפרטים, אבל משרטט את מפת הדרכים (מושג שכיכב בחיינו לפני המתווה). קווים כלליים שמחוברים לשטח, למציאות, ושרק צריך לפרק לגורמים כדי להרכיב תוכנית עבודה מסודרת. ובקיצור, המתווה, ברמת העיקרון, הוא פרקטי לגמרי.
חוץ מבימים האלה. נדמה שכבר שנתיים משתמשים במתווים כדי לסמא את עיני הציבור. ראש הממשלה בנימין נתניהו כל פעם מדבר על מתווה, אבל לא באמת עושה איתו משהו. במקום קווים מנחים לעבודה קונקרטית — המתווה נהפך כאן לדיון תיאורטי, לספין שנועד לשנות את השיח, לעוד בועה שמפריחים בעולם שבו מרוקנים את המילים ממשמעות. הוא איזה דגל שמניפים כדי להגיד "אנחנו על זה", כשבפועל לא עושים כלום. המתווה הוא כלי להשתקה. במקום מקור לתקווה ולאקטיביות בונה, במקום החבל שיכול להוציא מהבור, הממשלה הפכה אפילו את המתווה לאמצעי אלים שנועד לקבור אותנו עמוק יותר (וזה עוד לפני שהמתווה הנוכחי נקבר תחת הטילים בקטאר). // דור סער־מן
