הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 בעיצומם של ימי המלחמה עם איראן, שקעתי בשיחה על אופטימיות ותקווה דווקא עם מישהו מהממשלה. ודווקא הוא התעכב איתי על ההבדל ביניהן. אופטימיות היא הלך מחשבה די פסיבי — הכל יהיה בסדר. זו נטיית לב שלא חייבת אחיזה רציונלית, ואצל אנשים אופטימיים היא יכולה להופיע בלי קשר למצב בחוץ, בתקופות שחורות או ורודות, בכל שעה ומצב צבירה. ככה הם. תקווה, לעומת זאת, היא הדלק שמניע לפעולה. היא האמונה שגם במצבים הכי קשים אנחנו יכולים לעשות משהו כדי לשנות את המציאות. היא התחושה של אדם שהוא יכול לפעול כדי לצאת מזה, אם לא לבד אז בשיתוף פעולה עם אחרים. תקווה היא תפיסה עמוקה שתמיד אפשר לעשות משהו.
זה לא גילוי של האיש שאיתו דיברתי, אלה הגדרות מוכרות. פרופ' ארתור ברוקס, חוקר אושר מהרווארד, עסק בהן, למשל. גם הרב ג'ונתן סאקס, שהיה הרב הראשי של הקהילות היהודיות בבריטניה. הוא אמר שלהיות בעל תקווה זו תכונה יהודית: "כדי להיות אופטימי לא צריך אומץ, רק נאיביות. אבל צריך הרבה אומץ כדי להיות מלא תקווה".
ההבחנה בין אופטימיות לתקווה הסדירה איזו תעלומה שהטרידה אותי עוד מתחילת החקיקה המשפטית, וביתר שאת מ־7 באוקטובר: איך אפשר להיות, בה בעת, גם פסימי לגבי העתיד הקרוב של המדינה וגם אופטימי לגבי העתיד היותר רחוק? הבנתי שבכל הנוגע לטווח הרחוק, זו לא אופטימיות, זו תקווה. חלקים מהמציאות עושים אותי פסימי, חלקים אחרים מעוררים בי תקווה. לעתים הפסימיות גוברת, ולעתים התקווה.
בימי המלחמה באיראן, התקווה היא שהובילה. תקווה שהמדינה שאני חי בי עלתה על הפסים הנכונים להצלחה. תקווה שעם מנהיגות אמיצה החיים בישראל יהיו טובים יותר, הרבה יותר, בתוך שנים לא רבות.
בתחילת השבוע העליתי לאינסטגרם תמונה של רחובותיה השוממים של תל אביב וכתבתי שבקרוב יבואו ימים טובים. אנשים שאלו אותי בתגובה אם אני מתכוון למה שאני אומר. השבתי שכן, ומהר מאוד הבנתי שמוטב גם לנמק. כי תקווה, בשונה מאופטימיות, צריכה להיות מנומקת. ואם הנימוקים טובים, התקווה יכולה להיות גם מידבקת. אז הנה שלושה וחצי נימוקים, שניים וחצי כלליים ואחד אישי לגמרי.
למדתי מניסיוני האישי שאדם יכול לטפס גם ממצולות צלמוות. לא בנס. לא בחסד. בעבודה קשה, ובעזרת סיוע מאחרים. ואם זה אפשרי, הכל אפשרי
2 הנימוק הראשון ביטחוני: לישראל טוב יותר בלי איום גרעיני ובליסטי מאיראן. לישראל טוב יותר בלי חזבאללה חזק על הגדר הצפונית. לישראל טוב יותר בלי חמאס חמוש עד צוואר. שילמנו מחיר איום ונורא כדי להגיע לנקודה הזו — ובניגוד לאריה דרעי אני לא חושב שמדובר בנס, מוטב היה בלי האובדן, אבל אנחנו כאן. אחרי שישובו החטופים — וזה תנאי הכרחי — יהיה בסיס אמיתי להתחיל לבנות עליו מציאות טובה יותר. לא רק לשנים הקרובות, אלא גם לדורות הבאים.
הסכנות לא חלפו, ולא הגענו לחזון יחזקאל. המשטר הנוכחי באיראן לא יזנח את כוונותיו בנוגע לישראל. נצטרך להמשיך להיות על המשמר גם בעתיד הנראה לעין, בעיקר כל עוד אין הסכם מדיני. זה אומר שעדיין נזדקק למערכת ביטחון גדולה עם תקציב ענקי וחלוקה לא שוויונית בנטל. אבל לישראל יש כעת הזדמנות למנף את ההישגים הביטחוניים לשיתוף פעולה אזורי נרחב. למעשה, אם היא לא רוצה שהשיפור הביטחוני יקרוס בתוך כמה שנים, כפי שקרה בעבר, היא תהיה מוכרחה לעשות זאת. אפשר להתחיל בבריתות ביטחוניות עם חלק מהמדינות ולהתגלגל משם ליחסים מסחריים ומתישהו בעתיד לנורמליזציה.
חברות הדירוג הבינלאומיות תמיד ציינו את הסיכון הגיאופוליטי כחטוטרת על הדירוג של ישראל. הקטנת החטוטרת הזו והגעה לנורמליזציה ישפרו מאוד את המצב הכלכלי ויגדילו את קצב הצמיחה של המשק. לא ביום אחד, אבל כבר אפשר לדמיין את התהליך. האינטרסים הכלכליים יובילו. התיירות תגדל, השקעות זרות יזרמו, אפשרויות סחר חדשות ייפתחו, שותפויות חדשות ייוולדו.
ואז הגדלת הצמיחה תסייע מאוד לממשלות הבאות להתמודד עם החובות האדירים שישראל לקחה על עצמה כדי לממן את המלחמה. זה יאפשר להן להוריד מסים בבוא העת (לא בשנה הקרובה), ולחזור להשקיע יותר בשירותים לציבור ולא רק בביטחון ובתשלומי ריבית על החוב.
הסייג הכי גדול לדברים האלה הוא הסכסוך עם הפלסטינים. כל הנורמליזציה שבעולם עם מדינות אחרות לא תועיל אם לא נשכיל לפתור את הקונפליקט המדמם שבלב חיינו כאן. אני לא מתיימר להציע פתרון בשורה וחצי, אבל כן אומר שמנהיגים ישראלים שיתעלמו מהעניין הזה יביאו אותנו, בסופו של דבר, לכביש ללא מוצא.
1 צפייה בגלריה
חוף ים בתל אביב, השבוע. תקווה היא מנוע. היא הסיבה לקום בבוקר, לחלום, לפתוח עסק, ללמוד, להתקדם
(צילום: Menahem Kahana/AFP)
3 הנימוק השני פוליטי: החברה הישראלית כמהה לשינוי. הסרת האיום מאיראן (לפחות בטווח הקרוב) מזרזת את השינוי הזה. נתניהו אחראי לאסון 7 באוקטובר, אבל גם להישגים באיראן (בהתבסס על העבודה המצוינת של מערכת הביטחון). בכך הוא סיים את תפקידו ההיסטורי, לטוב ולרע. הוא צריך להיות ראשון המוחלפים.
אבל זה לא נגמר בו. כל פוליטיקאי מכהן שבעשור ומשהו האחרונים היה עסוק בטאטוא בעיות היסוד שלנו אל מתחת לשטיח צריך לפנות מקום להנהגה חדשה. גם בצד השמאלי של המפה, ודאי אחרי קריסתן של מרצ ומפלגת העבודה; גם במרכז, המרחב הפוליטי הלא ברור הזה שכל מה שעשה עד כה הוא ניסיון להיות העתק נאמן למקור של נתניהו; ואפילו במחנה החרדי, שלתחושתי מבעבע ומשווע לשינוי, לראשונה מאז אמצע שנות השמונים.
המערכה הפוליטית תהיה על זהותה של ישראל — שמרנית יותר או פחות, ליברלית יותר או פחות. מי שסבור שישראל נמצאת בתהליך חד־כיווני ובלתי נמנע להפוך למדינה חשוכה טועה, לדעתי. לאו דווקא בקריאת הנתונים, אלא במחשבה שאי אפשר לשנותם.
הקטנת האיום הביטחוני ועליית רמת החיים שהיא תביא איתה יחזקו את הכוחות הליברליים. בהיעדר איום חיצוני משמעותי, הישראלים ירצו לטוס לסעודיה, לנפוש בלבנון, לעשות עסקים עם דמשק. לחיות טוב יותר, לא לבזבז את הזמן במלחמות יהודים נגד שדים מדומיינים.
את התקווה לשינוי הפוליטי אני לא שואב מהמערכת הפוליטית — אם יש משהו שמייאש אותי זה הפוליטיקאים ומכונת הרעל הקולנית שהם טיפחו — כי אם מהשטח, מהחברה הישראלית עצמה. מאינספור המתנדבים והארגונים האזרחיים שקמו כאן, שפועלים ביתר שאת מאז 7 באוקטובר וגם במערכה באיראן. אלה שסייעו לניצולים ולנפגעים ולמפונים ולחקלאים ולקהילות. אני שואב את התקווה הזאת מבני המכינות שאני פוגש, מהסטודנטים, מהמילואימניקים, מהאנשים שהחליטו שהם עוברים להתיישב בגבול ולבנות את המדינה מחדש, מכל התנועות שראיתי בשנתיים האחרונות שפועלות לשינוי, כל אחת בתחומה. לא כולן ימשיכו אחרי המלחמה, אבל זה בסדר — הקרקע הגעשית נזרעה במספיק יוזמות כדי להצמיח דור חדש.
במשך שנים, ככל שרמת החיים בישראל עלתה והחלום הציוני נהפך להיות עבודה בהייטק, פחות אנשים התעניינו בפוליטיקה. שלוש השנים האחרונות שינו זאת. אנשים רבים מציבורים שונים ומגוונים עלו לכנסת שוב ושוב ושוב כדי להילחם על מה שחשוב להם: החקיקה המשפטית, החטופים, חוק הגיוס. התנועה האנושית הזו לא תלך כלעומת שבאה. היא תתורגם לשינוי פוליטי שבוא יבוא. איני יודע אם במערכת הבחירות הקרובה או בזו שאחריה, אבל אני משוכנע שזה יהיה מוקדם יותר ממאוחר.
ולכאן אוסיף עוד חצי נימוק כלכלי: חרף מלחמה עקובה מדם שנמשכת כמעט שנתיים, ב־2024 הכלכלה הישראלית צמחה ב־1%. גם 2025 תסתיים בצמיחה חיובית. הגירעון אומנם גבוה מאוד, אבל זה בגלל הממשלה. הכלכלה הישראלית, המגזר העסקי, הפגינו חוסן יוצא דופן. זה מעיד על שורשים בריאים, שמהם יכול לצמוח עץ חסון עוד יותר. לא הכל דבש — חלקים גדולים בכלכלה הישראלית לא לוקחים חלק משמעותי מספיק בצמיחה הזו ולכן גם לא נהנים מספיק מפירותיה. אנחנו צריכים לתקן את זה, כדי לצמוח יותר. אבל הבסיס שלנו איתן, והשנתיים האחרונות העידו על כך טוב יותר מכל דבר אחר.
4 הנימוק האחרון אישי. לא ארחיב עליו יותר מדי, אבל אומר שהשנתיים האחרונות היו קשות מאוד עבור המשפחה שלי. בחיים עצמם קורים לפעמים דברים שלא מתכננים, ושמשבשים לחלוטין את חיי היומיום. כך שמתחילת המלחמה בעזה הלאומי התערבב באישי, וכל מה שהיה יכול להשתבש השתבש. ואני הגעתי לתחתיות השחורות של הקיום. ככה, בלי מליצה. עברתי דברים שלא אאחל לשונאיי ולא לשנואי נפשי. כשאנשים שאוהבים אותך רואים שאתה בנקודות שחורות, הם מנסים להציע נחמה באופן כמעט אוטומטי. יותר מדי נחמה. "יהיה בסדר" הוא משפט שלא יכולתי לשמוע, משום שלא היה מבוסס על דבר. גם את העצות שקיבלתי התחלתי בשלב מסוים להדוף. לא הייתי זקוק לעצות, לדרך פעולה, אלא למשהו אחר. לא לאופטימיות חסרת ביסוס, כי אם לתקווה מנומקת.
לפני שמונה חודשים, בנקודה שבה העולם עמד מלכת מבחינתי, אחזה בי מישהי, הביטה בעיניי ואמרה "יהיה בסדר". אבל לראשונה, ובשונה מאחרים, היא נימקה. היא הביאה דוגמאות קונקרטיות. היא הסבירה לי איך, איך יכול להיות שיהיה יותר טוב. מה נוכל לעשות כדי שיהיה יותר טוב. כמה זמן זה ייקח, ובמה זה יהיה כרוך. הבטתי בעיניה — והאמנתי לה.
היום, בחלוף שמונה חודשים, באמת יותר טוב. לא מושלם, אבל יותר טוב. יותר טוב במידה כזו שאני כבר מוכן להסתכן ולהגיד זאת בקול רם. הניסיון האישי הזה גרם לי בשבועיים האחרונים להבין שאדם יכול לטפס גם ממצולות צלמוות. לא בנס. לא בחסד. בעבודה קשה, ובעזרת סיוע מאחרים. ואם זה אפשרי, הכל אפשרי.
5 כל הנימוקים האלה יחד — הונחו האדנים לבניית מציאות בטוחה יותר שתוביל לרמת חיים גבוהה יותר, בשלו התנאים לשינוי פוליטי, יש לנו חוסן כלכלי, וראיתי איך ניתן לצאת גם מתוך תהום תחתיות — הם יסודות התקווה שלי.
הטור הזה לא נכתב מתוך האופוריה שאחזה בחלק מהאנשים בשבועיים האחרונים (ראינו כבר, לפני יותר מ־50 שנה, איך אופוריה מובילה למפלה). אתגר השבת החטופים הוא עדיין אתגר סבוך. הסכסוך הישראלי־פלסטיני נראה לעתים חסר פתרון. גם בכל הנוגע להקצנה בחברה הישראלית נדמה לרגעים שאין סיכוי לפיוס.
ולכן אני לא אופטימי. אני דווקא פסימי. יש בישראל כוחות פוליטיים וחברתיים אדירים שרוצים להפוך אותה לשמרנית יותר, למדינה שלא ארגיש נוח לחיות בה. אם לא נעשה דבר, ישראל אולי תדע תקופת צמיחה מסוימת, אולי אפילו של דור, אבל אחר כך תשקע.
אבל הטור הזה גם לא נכתב מתוך דכדוך קיומי. לראשונה זה זמן רב אני מלא תקווה. תקווה שבשלה העת לעבוד, לחולל שינוי גדול באמת. לראשונה זה זמן רב אני מרגיש שאנחנו נכנסים לתקופת מעבר מן הטווח הקצר אל הטווח הארוך. אולי אני טועה. אבל הנה הקטע הטוב באמת בתקווה — היא מנוע. היא הסיבה לקום בבוקר. לחלום. לפתוח עסק. ללמוד. להשקיע. להתקדם. היא הכוח שגרם ליהודים לסלול במשך אלפי שנים את הדרך חזרה לירושלים. היא הדלק שמניע את המדע והקידמה. בלעדיה אין לנו דבר. אל תתנו לאף אחד ולשום דבר לכבות לכם אותה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
