דעות
ה-AI אינו מבחן של קוד, אלא של משילות
הבינה המלאכותית כבר מקבלת החלטות קריטיות. השאלה היא אם למדינה יש מוסדות ואחריות לשלוט בהן
בינה מלאכותית כבר מעצבת החלטות קריטיות בכלכלה ובשירות הציבורי. השאלה האמיתית איננה כמה מהר נחדש, אלא האם למדינה יש מוסדות, כללים ואחריות למשול באלגוריתמים שמעצבים את חיינו.
הדיון הציבורי בבינה מלאכותית נוטה עדיין להתנהל בשני קצוות נוחים. מצד אחד, התלהבות כמעט אוטומטית מגל חדשנות, סטרט־אפים ופריצות דרך טכנולוגיות. מצד שני, חשש כללי מסיכונים, אתיקה ורגולציה. בעיניי, שתי הגישות מחמיצות את העיקר.
בינה מלאכותית איננה עוד ענף טכנולוגי. היא הפכה לתשתית שמעצבת בפועל את אופן קבלת ההחלטות בכלכלה, בשירות הציבורי ובמערכת המוסדית כולה. במובן הזה, AI איננו מבחן של קוד חכם, אלא מבחן של משילות.
בעולם, ההבנה הזו כבר מחלחלת למעשים. מדינות מפסיקות לשאול רק כיצד "לקדם חדשנות", ומתחילות לשאול שאלה עמוקה ומורכבת יותר - כיצד בונים מסגרת לאומית שמאפשרת חדשנות, אך גם שומרת על ערכים, אמון ציבורי ולכידות חברתית. התשובה המתהווה איננה איסור גורף אך גם לא חופש מוחלט. היא רגולציה מבוססת סיכון, שמבחינה בין שימושים שוליים לבין מערכות שמשפיעות בפועל על זכויות אזרח, הקצאת אשראי, תיעדוף שירותים ציבוריים ויציבות פיננסית.
זהו מעבר שקט אך דרמטי, מאתיקה כהצהרה כללית לממשל כפרקטיקה יישומית.
הצו הנשיאותי שפרסם הממשל האמריקאי בדצמבר האחרון, המבקש לייצר מסגרת פדרלית אחידה ל-AI ולהגביל רגולציה מדינתית מפוצלת, ממחיש היטב את עומק השינוי. אין מדובר באהבת רגולציה (בוודאי לא בממשל האמריקאי הנוכחי), אלא בהכרה שפיזור סמכויות, חוסר תיאום ואי-ודאות מוסדית הם סיכון לאומי בעידן של תחרות גיאו טכנולוגית. מדינה שאינה מגדירה מי מוביל, מי מתאם ומהם כללי המשחק, מאבדת שליטה.
אין הכרח לאמץ את המודל האמריקאי בישראל. אך הלקח ברור. מדינה שלא מכריעה מי אחראי על משילות הבינה המלאכותית - תשלם מחיר.
וכאן נכנסת ישראל, בנקודת זמן רגישה במיוחד. לישראל יש כישרון, יזמות ויכולת פיתוח מרשימה. הסיכון המרכזי שלה איננו טכנולוגי, אלא מוסדי. ריבוי גופים, פיצול סמכויות והיעדר עוגן מדיניות קוהרנטי יוצרים פער מסוכן בין היכולת לפתח AI לבין היכולת של המדינה לקלוט אותו, להסדיר אותו ולהטמיע אותו באופן שמייצר ערך ציבורי רחב. ההפרדה בין חדשנות, רגולציה, שוק העבודה וחוסן חברתי משקפת ראייה מבוזרת וקצרת טווח, במקום הסתכלות הוליסטית עם כוכב צפון ברור.
התוצאה פרדוקסלית. ישראל מצטיינת בפיתוח אלגוריתמים, מובילה בסטרט־אפים ומתקדמת בטכנולוגיה - אך מתקשה ביישום מערכתי, מפגרת בהטמעה בשירות הציבורי וחסרה משילות ממוקדת. גם טיוטת הדוח של הצוות הבין-משרדי להסדרת AI בעולם הפיננסי, החשובה כשלעצמה, ממחישה את הבעיה לפיה יש הכרה בסיכונים ובהזדמנויות, אך עדיין אין הכרעה מוסדית מחייבת. כל עוד מדובר בהמלצות ולא בחובות, וכל עוד אין גורם אחד שאחראי לתיאום, לפיקוח ולהטמעה, הפער רק הולך ומעמיק.
וזו איננה שאלה טכנית. זו שאלה ערכית.
בינה מלאכותית איננה ניטרלית. היא מקודדת הנחות, תיעדופים ולעיתים גם הטיות. אלגוריתם שמקצה אשראי, מדרג סיכון, מתעדף טיפול רפואי או קובע זכאות לשירות ציבורי, מעצב בפועל את תחושת הצדק, את אמון הציבור ואת הלכידות החברתית. בתקופה של שיקום לאומי, משאבים מוגבלים ומתח חברתי גבוה, החלטות כאלה אינן יכולות להתקבל מאחורי מסך של קוד לא מפוקח.
מדינה שמפקירה את המשילות על AI מפקירה בפועל חלק מהריבונות הערכית שלה.
המחיר של איחור איננו תיאורטי. הוא כבר כאן. ארגונים נדרשים לעמוד ברגולציה זרה ללא מסגרת מקומית ברורה; אזרחים מושפעים מהחלטות אוטומטיות מבלי להבין כיצד התקבלו ומדוע; והמדינה מאבדת בהדרגה, ובשקט, את השליטה על כללי המשחק. זהו פיגור שקט ולכן מסוכן - כלכלית, חברתית ומוסדית.
אך חשוב להדגיש. זהו פיגור בר תיקון, אם תתקבל הכרעה.
לכן האתגר האמיתי של AI איננו "כמה מהר נרוץ", אלא "לאן נרוץ" ומי מגדיר את המסלול, את כללי המשחק ואת האחריות על התוצאה. בינה מלאכותית יכולה להיות מנוף אדיר לצמיחה, לשיפור שירותים ולחיזוק חוסן לאומי, אך רק אם היא משולבת בתוך מסגרת מדיניות חכמה, מתואמת ומבוססת ערכים.
היתרון התחרותי, למדינה ולארגונים כאחד, לא ייוולד מהאלגוריתם עצמו, אלא מהאופן שבו נבחר למשול בו.
בסופו של דבר, השאלה איננה אם ישראל משתמשת בבינה מלאכותית. היא כבר עושה זאת. השאלה היא מי באמת מקבל את ההחלטות: אנחנו - באמצעות מוסדות, כללים ואחריות או האלגוריתם, שפועל בוואקום של משילות.
בעידן הזה, אי הכרעה היא עצמה הכרעה. והמחיר שלה, כפי שכבר למדנו בתחומים אחרים, לעולם אינו נשאר תיאורטי.
הכותב - עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה – IPS, אוניברסיטת רייכמן, לשעבר – המפקח על הבנקים
