הפטר לא יכול להיות תלוי במקום העבודה של החייב
הכרה בבטוחה על שכר אינה יכולה להפוך למסלול עוקף-הפטר ולרוקן מתוכן את תכלית השיקום הכלכלי
אחת השאלות המעניינות ביותר בדיני חדלות פירעון אינה נוגעת דווקא לגובה החוב, אלא לגבול שבין זכות קניינית לגיטימית של נושה לבין זכותו של חייב לסיים את ההליך עם נקודת יציאה אמיתית. השאלה הזו מתחדדת במיוחד כאשר מדובר בהמחאת זכות על שכר עבודה.
הדין מכיר בכך שניתן להמחות זכות עתידית, וגם הפסיקה הכירה בתוקפה של המחאת זכות על שכר כבטוחה במקרים המתאימים. במילים פשוטות, כאשר חייב חתם מראש על מנגנון של ניכוי משכרו לטובת החזר הלוואה, הבנק עשוי להיות זכאי להמשיך ולהיפרע מן השכר גם לאחר פתיחת הליך חדלות פירעון, כל עוד מדובר בבטוחה תקפה וכל עוד היא קיימת בפועל. אלא שההכרה בבטוחה היא רק תחילת הדיון, לא סופו.
כאן בדיוק מתחילה הבעיה. לעיתים נטען כי אם הבטוחה התקיימה במהלך ההליך, אז גם לאחר מתן הפטר, וככל שהחוב לא נפרע במלואו, רשאי הבנק להוסיף ולפעול נגד החייב. אלא שעמדה כזו מערבבת בין שני מישורים שונים לחלוטין: בין זכות להיפרע מבטוחה קיימת, לבין האפשרות להמשיך ולאכוף חיוב אישי לאחר סיום ההליך.
ההבחנה הזו אינה טכנית. היא לב ליבה של הרפורמה בדיני חדלות פירעון. אם חייב השלים תוכנית פירעון וקיבל הפטר, המשמעות היא שהחבות האישית שלו, למעט חריגים שנקבעו במפורש בדין, הגיעה לנקודת סיום. זכותו של נושה מובטח לממש בטוחה אינה שקולה לזכות להחזיק לעד בחיוב אישי פתוח. בטוחה היא בטוחה. הפטר הוא הפטר.
המשמעות המעשית חשובה עוד יותר. אם נאמר שחובו של חייב ממשיך "לשרוד" רק משום שהבטוחה חדלה להתקיים בעתיד, למשל אם עזב את מקום עבודתו או החליף מעסיק, נגיע לתוצאה קשה: ההפטר לא יהיה תלוי עוד בדין, אלא ביציבות התעסוקתית של החייב. חייב שקיבל הפטר לא באמת ייצא לדרך חדשה, אלא יישאר כבול למעסיק מסוים או למבנה שכר מסוים, מחשש שכל שינוי תעסוקתי יחזיר לחיים חוב שהיה אמור להסתיים במסגרת ההליך.
הדברים קיבלו ביטוי ברור בהחלטה עדכנית ומנומקת של כב' השופט אבי שליו, סגן נשיאת בית משפט השלום בתל אביב-יפו. באותו מקרה הוכר מעמדו של הבנק כנושה מובטח מכוח המחאת זכות על שכר, אך נדחתה הטענה כי עזיבת מקום העבודה תאפשר לבנק להמשיך ולפעול נגד החייב בגין יתרת החוב לאחר ההפטר. במילים אחרות: הבטוחה הוכרה, אך לא ניתנה לה פרשנות ההופכת אותה למסלול עוקף-הפטר. כל עוד הבטוחה קיימת, ניתן להיפרע ממנה; משחדלה להתקיים, אין בכך כדי להחזיר לחיים חוב אישי שההליך וההפטר נועדו להביא לסיומו.
זה אינו רק קושי משפטי. זהו גם כשל כלכלי. שיקום כלכלי אמיתי מחייב אפשרות להתקדם, לשפר שכר, להחליף מקום עבודה, לבנות מחדש יציבות. אם ההליך מעניק הפטר על הנייר בלבד, אבל בפועל יוצר תלות מתמשכת במקום העבודה, נפגעת לא רק תכלית החוק, אלא גם התמריץ של חייבים להשתקם באמת.
צריך לומר ביושר: אין חולק על כך שלנושה מובטח זכויות שראוי להגן עליהן. הדין אינו מתעלם מהן, וגם בתי המשפט אינם צריכים להתעלם מהן. אבל ההגנה על בטוחה אינה יכולה להפוך למסלול עוקף-הפטר. כל עוד הבטוחה קיימת, ניתן להיפרע ממנה. משחדלה להתקיים, אין הצדקה ליצור בדיעבד מנגנון שמאריך את חייו של החוב האישי מעבר לסיום ההליך.
דווקא במציאות כלכלית שבה שוק העבודה משתנה במהירות, והיכולת של חייבים לשמור על רצף תעסוקתי אינה מובטחת, חשוב להקפיד על הגבול הזה. אם לא נעשה כן, נמצא את עצמנו עם הליך שנועד לשיקום, אך בפועל משאיר את החייב תחת צילו של חוב גם לאחר ההפטר.
הפטר אינו פרס. הוא גם לא ויתור ערכי על אחריות. הוא נקודת הסיום שהחוק מעניק למי שעבר הליך, עמד בתנאיו ושילם את המחיר שנקבע לו. לכן, גם כאשר הדין מכיר בהמחאת זכות על שכר כבטוחה תקפה, אסור לאפשר לה להפוך לכלי שמרוקן את ההפטר מתוכן. אם הפטר תלוי במקום העבודה של החייב, הוא כבר אינו הפטר אמיתי.
מאת עו"ד יעל צאודר אסלן ועו"ד אורי בראון, נאמנים בהליכי חדלות פירעון, בראון, צאודר - אסלן, עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
