ה-AI מחזיר את השותפים הבכירים למקלדת
אם בעבר עורכי דין צעירים ניסחו את הטיוטות, והשותפים עשו בקרה, הרי שכלי הליגל טק מחייבים את השותפים להיכנס לתמונה בשלב הראשוני
כניסתה של הבינה המלאכותית, בעיקר במסגרת מודלי השפה הגדולים (LLM) לעולם המשפט, מחוללת שינוי עמוק באופן שבו מתבצעת העבודה המשפטית. אם בעבר משרדי עורכי דין פעלו לפי מודל היררכי ברור, במסגרתו שותפים בכירים הגדירו את מבנה העסקה והובילו את המשא ומתן, בעוד שעורכי דין צעירים ומתמחים ניסחו את הטיוטות הראשוניות, הרי שכיום המציאות משתנה. או במילים אחרות: האצבעות של השותפים חזרו למקלדת.
כלי הליגל-טק השונים מאפשרים לעורכי הדין הבכירים עצמם להפיק במהירות וביעילות את הטיוטות הראשונות של ההסכמים. הקרבה הישירה של השותף הבכיר לתהליך הניסוח מבטיחה שהניסיון המצטבר, שיקול הדעת והאינטואיציה המשפטית שלו יבואו לידי ביטוי כבר בשלבים הראשונים, ולא רק בבקרה או במסגרת תיקון בדיעבד. התוצאה היא מסמכים מדויקים, ממוקדים ואיכותיים יותר כבר מהגרסה הראשונה.
לשינוי זה יש גם השלכות כלכליות משמעותיות. כאשר פחות גורמים מעורבים בהכנת הטיוטות, היקף שעות העבודה הכולל קטן, והלקוח נהנה מחיסכון בעלויות, במיוחד במודל חיוב שעתי. בנוסף, מבנה העבודה משתנה: במקום צוותים רחבים ומדורגים, אנו צפויים לראות יותר ויותר מצבים שבהם שותף בכיר אחד מכל צד מנהל ישירות את העבודה והמשא ומתן. אם בעבר התהליך היה דומה יותר למשחק כדורגל עם הרכב מלא, הרי שכיום הוא מתקרב למשחק סטנגה - מצומצם, ממוקד ומהיר יותר.
בשנים האחרונות חווינו אבולוציה מסחררת: מ-ChatGPT שהתפרץ לחיינו בנובמבר 2022 ועורר התלהבות ראשונית, דרך שנת 2024 שבה התעוררנו לסיכונים (לשכת עורכי הדין בישראל פרסמה את גילוי הדעת הראשון שלה, באירופה עבר ה-AI Act), ועד 2025 שבה בתי המשפט התחילו לדחות תביעות על הסף בגלל "הזיות בינה מלאכותית", פסקי דין מומצאים שמעולם לא נכתבו.
ב-2026 אנחנו במקום מעניין: הטכנולוגיה כבר לא רק מבוססת על מודלי שפה גדולים כלליים שמשיבים על שאלות. כיום מדובר באקו-סיסטם שלם הכולל אינטגרציות ל-Word ול-Outlook , workflows אוטומטיים, "סוכנים" דיגיטליים שיכולים לסרוק חוזה ולהציע נוסחים חלופיים, שילוב מאגרי מידע ייעודיים ועוד. קליפורניה מעבירה חקיקה שהופכת שימוש אחראי ב-AI מהמלצה לחובה חוקית. והמהירות מדהימה: מה שפעם לקח לו שנים להתפתח - מתרחש כיום בחודשים.
וכאן מגיע הפרדוקס המרתק: בדיוק כשהכלים הופכים חזקים יותר, הם צריכים את הראש המנוסה יותר מאי פעם. למה? כי בינה מלאכותית מייצרת תוצרים "סבירים". טיוטה ראשונית שנראית מקצועית, סעיפים שנשמעים הגיוניים, מבנה שעובד. הבעיה היא שבעולם של תוצרים בינוניים, ההבדל בין "סביר" ל"נכון" הוא גם מרווח הטעות. כפי שניסח זאת בית המשפט העליון בפברואר 2025: "שימוש בכלי בינה מלאכותית אין משמעו שעורכי דין יכולים להתפרק מאחריותם ומשיקול דעתם המקצועי".
השותף הבכיר שחוזר למקלדת לא עושה את זה כי ה-AI חוסך לו זמן (אם כי זה יכול להיות נכון), אלא כי רק הוא יודע מה חסר ואיפה הפערים. הוא רואה את הסעיף שה-AI לא יכול היה לייצר כי הוא אינו מבוסס על הניסיון העשיר של השותף. השותף הבכיר מזהה את הניואנס המשפטי שהמודל השמיט, כי הוא לא היה בנתוני האימון. הוא מזהה את הסיכונים שהמערכת לא מכירה כי לא חוותה.
חזרה לאנלוגיה של משחק הסטנגה: כשהצוות מצטמצם, כל שחקן צריך להיות טוב יותר. בעבר, צוות גדול יכול היה "לפזר" את העומס - עורך דין צעיר עושה מחקר משפטי, אחר מכין טיוטה, שלישי עורך, השותף בוחן בסוף. במודל החדש, השותף יושב עם כלי ה-AI ועושה הכל - אבל מהר יותר. אז הוא צריך לדעת לא רק מה לבקש מהמערכת, אלא גם איך לבדוק את מה שהיא נתנה.
זו מתודולוגיה חדשה שאנחנו עדיין לומדים: להבחין בין כלי ניסוח (כמו Lizzy או Harvey) שמתאימים ליצירת טיוטות, לבין כלי חיפוש (כמו נבו או LawMate) שמתאימים לאיתור פסיקה. לדעת מתי להשתמש במערכת פתוחה (בעיקר מתי לא) ומתי במערכת סגורה. להבין שאם ה-AI מציג "פלוני נ' אלמוני" זו כנראה המצאה.
אבל מעבר לטכניקות, מדובר בשינוי תפיסתי: לטפל בכל פלט של AI כטיוטה ראשונית, לא כתוצר סופי. לדעת שכל עובדה צריכה אישוש, שהאחריות תמיד נשארת על עורך הדין.
יש משהו מרענן בשינוי הזה. השותף הבכיר, שבמשך שנים התרחק מהעבודה המעשית והפך ל"מנהל פרויקטים", פתאום מגלה שהוא יכול שוב "ללוש את הבצק בידיים".
הטכנולוגיה משתנה כל כמה חודשים, הרגולציה מתפתחת, ובתי המשפט קובעים תקדימים חדשים. אבל בסופו של דבר, המקצוע נשאר אותו מקצוע: אמון, שיקול דעת ואחריות אישית. החזרה למקלדת היא האופן המעודכן שבאמצעותו אנחנו מפעילים את שיקול הדעת.
עו"ד אלמוג דורון הוא שותף וראש המחלקה המסחרית במשרד עמית פולק מטלון, עו"ד יובל קחלון היא מנהלת החדשנות במשרד
d&b – לדעת להחליט
