סגור

הגיע הזמן להפוך את הפירמידה: הגיל הרך צריך להיות בראש

שיעור הילודה בישראל עומד על כשלושה ילדים לאישה, אחד הגבוהים בעולם חוץ מאפריקה ופי שניים יותר מאשר במדינות ה-OECD. בו בזמן, שיעור התעסוקה של נשים אף הוא הינו מהגבוהים בעולם. אלא שהמדינה מתנערת מאחריות על כך, ומפילה את העול על המשפחות הצעירות, אשר נמחצות תחת דרישות הקריירות של שני בני הזוג, תשלומי משכנתא, גידול ילדים, ולקינוח גם תקופות ארוכות של שירות מילואים.
התוצאה היא שחיקת ההורים ותחושה תמידית של חיים על הקצה, איכות טיפול ירודה בתינוקות לצד עלויות גבוהות, מחסור במסגרות נאותות ופערים חברתיים-כלכליים שנפתחים כבר בעריסה. הכשלים האלה פוגעים ביתר שאת באימהות, ובכך מקבעים את הפער המגדרי בתעסוקה ובשכר. בשיח הציבורי מרבים לדבר לאחרונה על החשיבות הגדולה של הגיל הרך, אבל לרוב זה לא יותר מאשר מס שפתיים. הגיל הרך נותר סרח עודף של מערכות החינוך בישראל, אליו מופנים התקציבים הנמוכים ביותר.
המחקר הנוירו-רפואי מראה בבירור שבמהלך שלוש השנים הראשונות לחיי הילד מתפתחים החלק הארי של הכישורים השפתיים, המוטוריים, החברתיים והקוגניטיביים שישרתו את האדם על פני כל חייו. אלא שהתפתחותם של כישורים אלה תלויה בצורה מכרעת בסביבה שבה גדל הפעוט: באיכות הטיפול ובטיב הגירויים שהתינוק מקבל ואף באוצר המילים של המבוגרים סביבו. טיפול לקוי במהלך אלף הימים הראשונים של חיי התינוק יגרור כישורים ירודים של הילד, אשר ילוו אותו גם כמבוגר.
ואכן, חתן פרס נובל לכלכלה ג'יימס הקמן הראה שהשקעה בגיל הרך מניבה תשואה גבוהה בהרבה מהשקעה בכל שלב אחר של החינוך, תשואה שבאה לידי ביטוי בהישגים של הילד בבית הספר כמו גם בטיב התעסוקה והשכר של אותו ילד בבגרותו, ואף ברמת הבריאות וטיב חיי הנישואין. מדינת ישראל נוהגת הפוך, שכן היא משקיעה הכי פחות בגיל הרך, ובכך חולקת את תחתית ה-OECD ביחד עם טורקיה ומקסיקו.
מתוך כ-550 אלף ילדי ישראל מלידה עד שלוש, רק כ-50% נמצאים במסגרות מפוקחות, בהן מטפלת אחת אחראית על כ-11 פעוטות, לעומת 7 או פחות ב-OECD. מעון פרטי עולה 4,000 - 6,000 שקל בחודש, כשליש מהשכר הממוצע, וגם מעון מסובסד עולה כמה אלפים לחודש, כך שמסגרות אלה לא נגישות לרוב המשפחות הצעירות בישראל. ברמת המדיניות, הפונקציות השונות הנוגעות לגיל הרך (מעונות, גנים, טיפות חלב ומרכזים להתפתחות הילד) מפוזרות על פני משרדי ממשלה שונים, רשויות מקומיות ועמותות – אין גורם מתכלל, אין אסטרטגיה. לא פלא שמספר תלמידי החינוך המיוחד זינק ביותר מ-60% בארבע שנים: הימנעות מהשקעה מוקדמת איננה חיסכון אלא הוצאה נדחית, יקרה יותר ואפקטיבית פחות.
מנואל טרכטנברג
מנואל טרכטנברג
מנואל טרכטנברג
מכאן הצורך בשינוי תפיסתי עמוק, ב"היפוך הפירמידה", בהעלאת הגיל הרך לראש סדר העדיפויות הלאומי. ראשית, קביעת כתובת אחת ברמה הלאומית: המועצה לגיל הרך במשרד החינוך, שכבר הוקמה בחוק, צריכה לקבל סמכויות ביצוע, כלי פיקוח אפקטיביים ושליטה תקציבית. שנית, גיבוש אסטרטגיה כוללת ותוכנית רב-שנתית לגיל הרך, מלווה בתקציב רב שנתי אשר יצריך תוספת לבסיס של כמיליארד שקל בשנה. שלישית, פיקוח על כל המסגרות לגיל הרך בהן מטופלים שלושה פעוטות ומעלה (לעומת שבעה כיום). רביעית, הפיכת הגיל הרך לתחום דעת ומקצוע נבדל שיעניק תואר אקדמי, אשר יוביל לשכר הוגן ולאופק קידום. חמישית, קביעת קריטריונים לסבסוד מסגרות לגילאי 0-3 על פי תעסוקת שני ההורים ושירות צבאי.
מעבר לכך, יש לעודד ולתמרץ את הקמתן של מסגרות על פי התפיסה של "קמפוס לגיל הרך": מקום אחד שמרכז את כלל המסגרות מלידה עד שש (פעוטונים, מעונות יום, וגנים 3- 5), כמו גם טיפת חלב, מרכז להתפתחות הילד, בית ספר להורים, שלוחה של מכללה להוראה, ואף מרכז מידע ממוחשב שמרכז את כל מהלך ההתפתחות של הילד. בקמפוס כזה הילד נשאר על פני כל שלבי ההתפתחות הראשוניים, ההורים זוכים למקום אחד בו יש מענה לכל צורכי הילד, והתפעול המשותף יעיל וזול יותר. נוסחים שונים של מודל כזה כבר מיושמים בהצלחה בטירת הכרמל, בחדרה, בבאר שבע ובערים נוספות, ושיקום הצפון ועוטף עזה מהווים הזדמנות פז להנחיל אותו גם באזורים אלה.
מדיניות שתציב את הגיל הרך במרכז תשרת שתי מטרות-על: שוויון הזדמנויות מהותי, ואיזון בין הגשמה מקצועית להורות ומשפחה, לנשים ולגברים כאחד. הגיע הזמן להפוך את הפירמידה.
פרופ' מנואל (מנו) טרכטנברג