כמה עולה לנו לא להשקיע בתרבות
13 שנים עבדתי במשרד האוצר. למדתי שם שיעור אחד שמלווה אותי עד היום: תקציב המדינה אינו הצהרת כוונות, הוא מבחן תשואה. סעיף שאינו יודע להסביר מה המשק מקבל בחזרה על כל שקל – נשחק. כך, שנה אחרי שנה, נשחק בשקט תקציב התרבות של ישראל. לא משום שמישהו החליט שתרבות אינה חשובה, אלא משום שאיש לא הגיש עבורה את תיק ההשקעה.
היום אני מנכ”ל של חברת טכנולוגיה, וכלכלת תרבות היא תחום שאני חוקר כבר שנים, מתוך סקרנות שהפכה עם הזמן לעיסוק של ממש. בחודשים האחרונים החלטתי לסגור את הפער: כתבתי נייר עמדה כלכלי שמנתח את ענף התרבות באותם כלים שבהם האוצר בוחן כל השקעה ציבורית אחרת – מכפילים, תעסוקה, יצוא והחזר פיסקאלי. קואליציית התרבות והיצירה אימצה את הנייר כתשתית הכלכלית של מתווה “תרבות ישראלית 2026–2036”. המספרים, אני מודה, הפתיעו גם אותי.
הציבור הישראלי מוציא על תרבות כ־49.8 מיליארד שקל בשנה, כ־2.5% מהתוצר. הוא כבר “מצביע בארנק”. ההשקעה הממשלתית הישירה, לעומת זאת, עומדת על כ־1.2 מיליארד שקל בלבד – כ־0.06% מהתוצר וכשני פרומיל מתקציב המדינה. באיחוד האירופי ההוצאה הציבורית על תרבות, פנאי ודת היא 1.2% מהתוצר, פי עשרים מאיתנו.
המשמעות הכלכלית פשוטה: המדינה אינה “המממן” של התרבות הישראלית. היא המשקיע השולי שמחזיק את התשתית המקצועית – מוסדות, הכשרה, רפרטואר ופריפריה – שעליה נשען שוק פרטי הגדול ממנה פי ארבעים. זו הגדרה קלאסית של השקעת תשתית ממונפת, ובדיוק המקום שבו תת־השקעה ציבורית מייצרת כשל שוק רחב.
ומה מקבלים בחזרה? מחקר Cebr עבור מועצת האמנויות הבריטית מצא שכל יחידת ערך מוסף בתרבות תומכת ב־2.14 יחידות ערך מוסף במשק כולו. בארה”ב ענפי האמנות והתרבות מהווים 4.2% מהתמ”ג וצומחים בקצב כפול מהמשק, ומגזר האמנויות שלא למטרות רווח לבדו מחזיר לקופה הציבורית כ־19 אגורות מס על כל שקל פעילות. דרום קוריאה, שהחליטה לפני שלושה עשורים שתרבות היא אסטרטגיית יצוא לאומית, ייצאה תוכן ב־12.4 מיליארד דולר ב־2023. וישראל? “פאודה”, “שטיסל”, בת־שבע ואבישי כהן נמכרים בעולם כמעט ללא מדיניות יצוא ממשלתית. כלומר, הנתונים המרשימים שיש לנו מודדים את הפוטנציאל בחסר.
התרבות היא גם ענף עתיר עבודה עם זליגת יבוא נמוכה: רוב השקל הציבורי הופך לשכר ולרכש מקומיים, לא ליבוא. אלא שבשנים האחרונות ספג הענף שלוש מכות מצטברות: תקציב שקפא נומינלית ונשחק ריאלית – רק קיזוז השחיקה בתחומי התרבות הנתמכת מוערך ב־137–185 מיליון שקל; מלחמה שסגרה אולמות וריסקה את תיירות התרבות; וחרם בינלאומי שצמצם סיורים ומכירות תוכן.
התוצאה היא ענף שפועל מתחת לכושר הייצור שלו, וזה בדיוק המצב שבו תוספת השקעה ציבורית אינה דוחקת פעילות פרטית אלא מפעילה משאבים בטלים. בשפת האוצר: התנאים הקלאסיים למכפיל גבוה.
יש גם עלות שקטה לאי־עשייה. שוק ההפקות הבינלאומי מוקצה היום במכרז תמריצים גלובלי: בריטניה מציעה החזר של עד כ־40%, אירלנד והונגריה בטווחים דומים, וישראל, ללא מסלול תמריץ לאומי, פשוט אינה משתתפת במכרז. אנחנו מפסידים הפקות, תעסוקה ותדמית כברירת מחדל. ובעת שבה המותג ישראל זקוק לכל נכס, סדרה בנטפליקס או תזמורת מתארחת מגיעות לקהלים שההסברה הרשמית לא תגיע אליהם לעולם – ונצרכות מרצון.
לכן ההמלצה במתווה אינה סיסמה אלא תוכנית: הכפלת תקציב התרבות מכ־1.2 לכ־2.5 מיליארד שקל בתוך שנתיים, כצעד ראשון במתווה עשור ליעד של 1% מתקציב המדינה, בהתאם להמלצת אונסק”ו. כל שקל ציבורי צפוי להחזיר למשק 2.5–3 שקלים בפעילות, ביצוא ובתיירות; לאורך עשור, תועלת מצטברת של כ־70 מיליארד שקל מול השקעה של כ־26 מיליארד שקל, כשכמחצית מהעלות חוזרת לקופת המדינה כמס. והכול ניתן לעיגון בחוזה תוצאות עם מדדים פומביים, בדיוק כפי שמתוקצבת כל תשתית לאומית אחרת.
אחרי שנים שבהן הדיון הציבורי שואל כמה עולה לנו להשקיע בתרבות, הגיע הזמן לשאול את השאלה הכלכלית הנכונה: כמה עולה לנו לא להשקיע בה.
איתמר שושנה הוא רו”ח, שימש 13 שנים במגוון תפקידים באגף החשב הכללי במשרד האוצר, כיום מנכ”ל חברת SaaS וחוקר עצמאי של כלכלת תרבות. נייר העמדה הכלכלי שכתב אומץ על ידי קואליציית התרבות והיצירה כחלק ממתווה “תרבות ישראלית 2026–2036”
