המחיר של ניהול הסיכונים: הקונספציה הכלכלית שקדמה ל־7 באוקטובר
מאז 7 באוקטובר מתקיים בישראל ויכוח נרחב על הכשלים שהובילו לאסון: כשל מודיעיני, כשל מבצעי, קונספציה שגויה לגבי חמאס, הזנחת גבול עזה ופגיעה בכשירות הצבא. אבל ייתכן שחלק מן התמונה נמצא במקום אחר, שכמעט אינו נידון: באופן שבו ישראל למדה במשך שני העשורים האחרונים לנהל את הסיכון הביטחוני תחת אילוצים כלכליים.
במשך התקופה הזאת התחולל שינוי עמוק בדוקטרינה הביטחונית הישראלית. במקום שאיפה להכרעה צבאית רחבה, התבססה מדיניות של הרתעה, הכלה, "כיסוח הדשא" ומבצעים מוגבלים. ישראל השקיעה יותר במודיעין, בחיל האוויר, בסייבר ובמערכות הגנה, ופחות בכוחות יבשה גדולים, במילואים וביכולות הדרושות למלחמה ממושכת. במקביל, ירד לאורך השנים נטל הביטחון על המשק.
נהוג להסביר את השינוי הזה במונחים צבאיים: האויב השתנה, הטכנולוגיה השתנתה, והחברה הישראלית נעשתה רגישה יותר לנפגעים. כל אלה נכונים. אבל הם אינם מסבירים את מלוא התמונה.
מאז תחילת שנות האלפיים התגבשה בישראל גם תפיסה כלכלית ברורה: משמעת תקציבית, ירידה ביחס החוב לתוצר, שמירה על דירוג האשראי, פתיחות להשקעות זרות, וצמיחה הנשענת במידה רבה על יצוא, היי־טק ושווקים גלובליים. נתניהו היה אחד האדריכלים הפוליטיים המרכזיים של המודל הזה.
בתוך המודל הזה גם הביטחון הפך, בהדרגה, לבעיה של ניהול סיכונים. השאלה כבר לא הייתה כיצד להתכונן לכל תרחיש אפשרי, אלא אילו סיכונים סביר לקחת. כמה להשקיע באיום האיראני וכמה בחמאס; כמה כוחות מילואים להחזיק; כמה אימונים לקיים; האם להשקיע מיליארדים ביכולת למלחמה קרקעית ממושכת שספק אם תפרוץ; ומהו המחיר הכלכלי הראוי של ביטחון נוסף.
זו לא פרשנות בדיעבד. הוויכוחים החוזרים בין משרד האוצר למערכת הביטחון עסקו בדיוק בשאלות האלה. ועדת לוקר ניסחה זאת במפורש באופן כמעט מושלם: הממשלה היא שצריכה לקבוע סדרי עדיפויות ולהחליט "אילו סיכונים מדינת ישראל מוכנה לקחת".
במובנים רבים, המדיניות הזאת עבדה. פעם אחר פעם ישראל הצליחה לנהל סבבים מול חמאס וחיזבאללה בלי להיגרר למלחמות כוללות. אפילו מבצע צוק איתן, שנמשך 50 יום, לא גרם לזעזוע פיננסי משמעותי: דירוג האשראי נשמר, ההשקעות המשיכו להגיע ופרמיית הסיכון נותרה נמוכה יחסית.
מבחינה כלכלית, זו הייתה הצלחה. גם מבחינה ביטחונית, כל עוד ההרתעה החזיקה, היה קל לראות בכך הוכחה לכך שהשיטה עובדת. אבל כאן בדיוק טמון הכשל האפשרי. ניהול סיכונים אינו מבטל את הסיכון. הוא מחליט לחיות איתו.
כל עוד התרחיש הקיצוני אינו מתממש, הבחירה נראית רציונלית. בכל פעם שחמאס אינו יוצא למלחמה גדולה, מתחזקת ההנחה שאין צורך לשלם את מלוא המחיר של היערכות לתרחיש כזה. בכל פעם שמבצע מוגבל מסתיים בהצלחה יחסית, מתבססת האמונה שאפשר להמשיך לנהל את האיום במקום להסיר אותו.
כך ניהול סיכונים עלול להפוך לקונספציה. הנקודה איננה שמישהו "העדיף כסף על ביטחון", וגם לא שקיצוץ מסוים בתקציב הביטחון גרם ל־7 באוקטובר. הכשל עמוק יותר: במשך שנים נבנתה מערכת שבה עצם ההיערכות למלחמה רחבת היקף נבחנה מול העלות שלה, והאפשרות של קטסטרופה נחשבה לסיכון שניתן לשאת.
לקראת סוף העשור הקודם כבר הופיעו סימנים לכך שהמערכת זיהתה את הבעיה. נתניהו הציג ב־2018 תפיסת ביטחון שכללה הגדלת תקציב, והרמטכ"ל אביב כוכבי ביקש לחזק מחדש יכולות קונבנציונליות וכוחות יבשה. אבל התוכניות הללו לא תוקצבו במלואן ולא יושמו באופן מלא.
לכן הדיון על 7 באוקטובר צריך להיות רחב יותר מן השאלה מי ידע מה ומתי. צריך לשאול גם איזו תפיסה של מדינה נבנתה כאן לאורך שני עשורים.
ישראל שלפני 7 באוקטובר הייתה חזקה יותר, עשירה יותר, בעלת דירוג אשראי גבוה יותר ותלות כלכלית נמוכה יותר מבעבר. אלה הישגים אמיתיים. אבל אותה מערכת של משמעת, יעילות ותיעדוף יצרה גם עיוורון: היא עודדה אותנו לחשוב שגם את הביטחון ניתן לנהל כמו תיק השקעות - לפזר סיכונים, לחסוך בעלויות ולהניח שהתרחיש הקיצוני נדיר מספיק.
ב־7 באוקטובר התברר מה קורה כאשר הסיכון שאותו החלטת לשאת.. מתממש.
פרופ' אריה קרמפף הוא ראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באקדמית תל אביב־יפו
