סגור

המדינה יודעת להציל פגים, אבל מי ידאג להם אחרי השחרור?

בכל שנה, ב-17 בנובמבר, מצוין יום הפג הבינלאומי, כחלק מחודש הפג שמוקדש להעלאת המודעות לאתגרים של תינוקות שנולדו לפני זמנם. קל להזדהות עם המאבק על חייהם בפגייה, עם האינקובטורים, המכשור והצוותים הרפואיים. אבל דווקא ביום הזה צריך לדבר על מה שקורה לאחר שההורים יוצאים משערי בית החולים. שם מתחיל מאבק אחר, שקט ופחות מצולם: המאבק לקבל טיפול התפתחותי בזמן.
הרפואה בישראל יודעת להציל פגים שנולדו בשבועות מוקדמים מאוד. זו הצלחה רפואית ואנושית עצומה. אלא שהשחרור מהפגייה אינו סוף הדרך. חלק מהפגים זקוקים בשנים הראשונות למעקב ולטיפולים בפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, תזונה ותחומים נוספים, בהתאם למצבם. הטיפולים האלה אינם מותרות. הם עשויים להשפיע על התפתחות התנועה, השפה, התפקוד והיכולת להשתלב במסגרות החינוך.
כאן מתגלה כשל כלכלי ומערכתי. המדינה משקיעה משאבים גדולים בטיפול מציל חיים, אבל לאחר השחרור משפחות עלולות להיתקל בתורים של חודשים לאנשי מקצוע. במאי 2026 דיווחה ועדת הבריאות של הכנסת כי למרות גיוס של 166 תקני מטפלים במסגרת הרפורמה בהתפתחות הילד, זמני ההמתנה עדיין ארוכים. במקביל, המדינה מצמצמת בהדרגה את מסלול ההחזרים על טיפולים פרטיים, מתוך כוונה לחזק את המערכת הציבורית. הכוונה ראויה, אך כשאין מספיק מטפלים זמינים, שינוי דרך המימון אינו יוצר יש מאין עוד שעות טיפול.
האבסורד חריף עוד יותר משום שבישראל כבר קיימים נהלים למעקב אחר פגים לאחר השחרור. ההנחיות מדגישות את הצורך ברצף טיפולי, בהערכה התפתחותית ובמעקב בהתאם למצב הרפואי, לעיתים בתוך זמן קצר. כלומר, הבעיה אינה רק שהמערכת לא יודעת מה צריך לעשות, אלא שאין די כוח אדם כדי לבצע זאת. להורה שמקבל הפניה לפיזיותרפיה ומוצא תור רק כעבור חודשים, הזכאות הכתובה אינה מעניקה טיפול. הפער בין הנוהל לבין המציאות מחייב אחריות משותפת של משרדי הבריאות והאוצר, ולא רק עוד הבטחה כללית לחיזוק המערכת.
אנחנו בעמותת לה״ב פוגשים מדי יום את המשפחות שמתמודדות עם המציאות הזו. עבורן, השחרור מהפגייה הוא תחילתה של דרך ארוכה, ולא פעם גם של מאבק לקבל את המענים שילדיהן זקוקים להם. אסור שההזדמנות של פג לממש את הפוטנציאל ההתפתחותי שלו תהיה תלויה ביכולת הכלכלית של הוריו או ביכולתם להשיג טיפול פרטי. רצף טיפולי נגיש, מקצועי ובזמן הוא חלק בלתי נפרד מהאחריות של המדינה כלפי כל פג וכל משפחה.
לתור המתארך יש מחיר כפול. ראשית, מחיר התפתחותי: בתקופה שבה נדרשת התערבות, המתנה ממושכת עלולה להקשות על צמצום פערים, גם אם לא כל פג יזדקק לאותו טיפול. שנית, מחיר כלכלי מיידי: הורים נאלצים לצמצם שעות עבודה, להפסיד ימי עבודה, לנסוע רחוק או לממן טיפולים פרטיים. משפחה בעלת אמצעים יכולה לעקוף את התור. משפחה אחרת נאלצת להמתין. כך פער כלכלי בין ההורים עלול להפוך לפער התפתחותי בין ילדים.
רונית רופא הדרי
רונית רופא הדרי
רונית רופא הדרי
זו גם בעיה של תקצוב לטווח ארוך. התערבות מותאמת ומוקדמת יכולה, במקרים המתאימים, לשפר תפקוד ולהפחית צורך בתמיכות מסוימות בהמשך. אין הבטחה שכל שקל שמושקע היום יחסוך סכום ידוע מחר, אבל ברור שמדיניות שמסתכלת רק על עלות הטיפול השנה מחמיצה את ההשלכות האפשריות על מערכת החינוך, הרווחה, הבריאות ועל יכולתם של ההורים להמשיך לעבוד.
לכן נדרשת תוכנית לאומית שמתחילה עוד לפני השחרור מהפגייה: קביעת תורים ראשונים מראש, איש קשר שמלווה את המשפחה בין בית החולים לקופה, יעדי המתנה מחייבים לפי דחיפות רפואית, וגיוס ושימור מטפלים באמצעות שכר ותנאי עבודה תחרותיים. לצד זאת צריך סיוע בהוצאות נסיעה וטיפול במקרים שבהם המענה הציבורי אינו ניתן בזמן, ומדידה שקופה של התוצאות ולא רק של מספר התקנים.
חודש הפג צריך להזכיר לממשלה שהצלחה רפואית נמדדת לא רק במספר התינוקות ששורדים, אלא גם בהזדמנות שהם מקבלים להתפתח. המטרה איננה להציג פגים כנטל עתידי, אלא למנוע מהיעדר טיפול להפוך לנטל מיותר על הילדים, משפחותיהם והמשק כולו. מדינה שיודעת להציל חיים בפגייה חייבת לדעת ללוות אותם גם אחריה.
רונית רופא הדרי היא מנכ"לית עמותת לה"ב - למען הפגים בישראל