פרשנות
הפתעת הבחירות: מה עומד מאחורי ההישג של המפלגות הערביות?
בזמן שהזרקורים הופנו למאבק בין נתניהו, איזנקוט ובנט, המפלגות הערביות רשמו הישג דרמטי שהסוקרים לא חזו. הפשיעה המשתוללת, החשש מהמשך כהונתו של בן גביר וההבנה שלמחיר ההימנעות מהצבעה יש השלכות פוליטיות הוציאו את הציבור הערבי לקלפיות בהמוניו. כעת הן הפכו לגורם מכריע בהרכבת הממשלה
בזמן שאולפני הטלוויזיה והפרשנים עסקו בשבועות האחרונים בקרב הראש בראש שבין בנימין נתניהו לגדי איזנקוט ונפתלי בנט, הסיפור הדרמטי באמת של הבחירות לכנסת ה-26 התבשל הרחק מאור הזרקורים. במדגמים שפורסמו אמש בערוצי הטלוויזיה לאחר סגירת הקלפיות זינקו המפלגות הערביות ל-18-17 מנדטים לעומת 10 בסקרים שנערכו לפני הבחירות. מדובר בעצם בלא פחות מרעידת אדמה פוליטית. במצב שכזה, מה הפלא שיו"ר רע"מ מנסור עבאס אמר אמש כי אם יתנו לו להרכיב את הממשלה הבאה, הוא יידע איך לגייס רוב, מבלי שהוא יעמוד בראש.
הבוקר (ד'), עם התקדמות ספירת הקולות בוועדת הבחירות המרכזית ולאחר ספירת כ-2.75 מיליון קולות מ-6,456 קלפיות, מתברר כי הרחוב הערבי רשם מפגן כוח אלקטורלי יוצא דופן שטורף את כל הקלפים הפוליטיים. המספרים מדברים בעד עצמם: הרשימה המשותפת זינקה למקום הרביעי והמרשים מבין כלל המפלגות בישראל עם 8.52% מהקולות הכשרים (233,963 קולות) – מיד אחרי הליכוד (20.81%), מפלגת "ישר!" של איזנקוט (17.06%) ו"ביחד" של בנט (9.21%), ולפני "הדמוקרטים" של יאיר גולן והמפלגות החרדיות. במקביל, רע"ם מחזיקה מעל אחוז החסימה עם 3.41% (93,655 קולות). יחד אוחזות שתי המפלגות בכמעט 12% מהקולות הכשרים שנספרו עד כה. בניגוד למערכות בחירות קודמות שבהן יריבויות פנימיות הובילו לאובדן קולות צורב, הריצה בשני ראשים מאורגנים – לצד חתימה היסטורית על הסכם עודפים ביניהן – מתרגמת את ההתעוררות בשטח לכוח פרלמנטרי אדיר שמונע מכל אחד מהגושים להקים קואליציית 61 עצמאית בקלות.
יש שתי סיבות המרכזיות לזינוק במספר המנדטים של המפלגות הערביות: האחת - משבר הביטחון האישי והפשיעה המשתוללת ביישובים הערביים, שהכפילה את מספרי הקורבנות בשנים האחרונות והפכה את פתק ההצבעה לאקט של הגנה עצמית. גורמים במפלגות הערביות אומרים כי החשש מכך שאיתמר בן גביר ימשיך לשמש כשר לביטחון לאומי (שלא לדבר על דרישתו ערב הבחירות לקבל למפלגתו גם את תיק הביטחון) עורר אותם ללכת ולהצביע. הסיבה השנייה היא שבירת מחסום הייאוש. הבנה עמוקה בקרב האזרחים הערבים כי החרמת הקלפיות אינה מענישה את המערכת הפוליטית, אלא מפקירה את גורלם התקציבי והאזרחי.
שיעור ההצבעה הגבוה במגזר הערבי בא לאחר כמה מערכות בחירות שבהן נרשמו עליות וירידות בשיעור ההצבעה במגזר. במרץ 2020, כשארבע המפלגות רצו יחד ברשימה המשותפת, שיעור ההצבעה בחברה הערבית זינק לשיא של 65% והניב 15 מנדטים. אולם שנה בלבד לאחר מכן, במרץ 2021, פיצול רע"ם והאכזבה הפוליטית ריסקו את שיעור ההשתתפות ל-45% בלבד – שפל שגרע כ-200 אלף מצביעים וצמצם את הייצוג ל-10 מנדטים. בנובמבר 2022 כבר נרשמה התאוששות ל-53% הצבעה, אך ההתעקשות לרוץ בשלוש רשימות נפרדות עלתה לבל"ד בנפילה מתחת לאחוז החסימה, שרפה כ-139 אלף קולות, והותירה את הייצוג הערבי על 10 מנדטים בלבד.
בבחירות 2026 הציבור הערבי והנהגתו הפיקו את הלקח במלואו. שיעורי ההצבעה הגבוהים שנרשמו ביישובים הערביים מוכיחים כי כשיש כתובת פוליטית מאוחדת ותחושת השפעה, האזרחים יוצאים מהבית. אמנם ספירת המעטפות הכפולות עוד לפנינו ורע"ם תלויה על בלימה מול אחוז החסימה (3.25%), אך השורה התחתונה היא שהחברה הערבית החזירה את עצמה אל לב ההכרעה הפוליטית בישראל.
ההישג הזה הוא קודם כל כתב אישום חריף נגד מכוני הסקרים. לאורך כל הקמפיין, הסוקרים בערוצים המרכזיים העריכו בחסר את כוחה של הרשימה המשותפת והתקשו לזהות את גל ההתגייסות ברחוב הערבי. הם נשענו על מודלים שמרניים ועל הנחת עבודה של אדישות וייאוש, אך החמיצו שני מנועי עומק קריטיים שפעלו מתחת לרדאר.
