לא חסרים מורים. חסרים מורים טובים
בכותרות העיתונים יש באופן טבעי שפע של מידע אודות שנת הלימודים, בדגש על הבעיה של מחסור במורים. אכן, חסרים מורים, אבל לא זאת הבעיה של מערכת החינוך בישראל. מה שחסר באמת זה מורים טובים ואיכותיים.
תקציב משרד החינוך הוא השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון אבל, אם מביאים בחשבון את התקציב ה"לא פורמלי" – הוצאות משקי הבית בגין החינוך "חינם", הרי שבשנים כתיקונן ללא מלחמות, הוא גבוה מתקציב הביטחון. הוא גם גדול במונחי החלק שלו בתוצר מול המקובל בתקציבי החינוך של מדינות ה-OECD.
ובכל זאת, התוצרים שלו במונחי הישגי התלמידים הם עלובים, ולא במקרה משרד החינוך עושה כל מאמץ כדי לטשטש, ואם אפשר, להעלים את הממצאים מידיעת הציבור.
ומדוע התוצרים הם כל כך עלובים? יש לכך הרבה סיבות. החל מכך שהכסף לא הולך למקומות הנכונים, דרך ביורוקרטיה נוראית, שכבות של עובדים ושל מפקחים שברובם אינם דרושים, אי מתן אוטונומיה מספקת למנהלים, חילופי שרים שלכל אחד מהם יש אג'נדה משלו, ארגוני מורים שמצריכים רפורמה משמעותית, הקושי לפטר מורים, ועוד ועוד.
התוצאה היא, שלמרות התקציב אדיר הממדים, ההוצאה פר-תלמיד נמוכה בכ-30% לעומת הממוצע במדינות ה-OECD.
אבל, הסיבה ב-ה' הידיעה היא איכות המורים. הכול מתחיל ונגמר בהם. כאשר מורה מתחיל מקבל 9,000 שקל ברוטו לחודש על משרה תובענית ושוחקת, אין די בתחושת שליחות כדי לפצות על כך. והתוצאה – מערכת החינוך קולטת מורים "מן היקב ומן הגורן" בלי קשר לכישוריהם לשמש מורים ומחנכים ולעיתים אפילו בלי קשר למקצועיותם בתחום שעליו הם מופקדים. יש מספיק סקרים, גם ממש מהעת האחרונה שמעידים על כך שמנת הידע הכללי של מורים רבים נמוכה במידה מדאיגה.
אז, מיהו בכל זאת מורה טוב?
• מורה בעל ידע נרחב בתחום שאותו הוא מלמד. זהו תנאי הכרחי אך בהחלט לא מספיק.
• מורה שיודע להעביר את הידע שלו לתלמידים בדרך נכונה ומפנימה וללמד אותם כיצד ללמוד.
• מורה שמונע גם משכר, אבל גם מתחושת שליחות ויכול באישיותו לשמש דוגמה אישית לתלמידים, ובכלל זה להעניק להם מיומנויות לחיים.
• מורה טוב הוא מורה שתלמידיו ותלמידותיו מרגישים שאכפת לו מהם והוא ער למצוקותיהם, מתעניין בכאביהם ומשמש להם ולהן אוזן קשבת.
• מורה טוב הוא זה שתלמידיו ותלמידותיו יזכרו אותו בהערכה ובחיבה גם אחרי עשרות שנים.
ישנם שני מקצועות שבהם הנזק עלול להיות בלתי הפיך: רפואה וחינוך. רופא שהוא מאבחן גרוע או מנתח גרוע יכול לחרוץ גורלו של אדם, וכך גם מורה גרוע שיכול להשפיע על כל מסלול חייו של התלמיד הצעיר. ולהיפך, כאשר מדובר בבעלי מקצוע טובים מאוד. כמה פעמים אנחנו שומעים אנשים בוגרים שהיו אמנם תלמידים פחות טובים ובכל זאת הגיעו להישגים בחייהם הבוגרים, אומרים, הגעתי לאן שהגעתי רק משום שהיה לי מורה אחד טוב שגם האמין בי.
אז מה צריך לעשות כדי לחולל שינוי במערכת החינוך ולהוציא אותה מהבינוניות המנוונת? וקודם לכן – מה לא לעשות.
לא להשקיע בשלב זה מיליארדי שקלים כדי להקטין את רמת הצפיפות בכיתות, לא להשקיע בגיוס של כ-15,000 מורים חדשים שיידרשו לשם הקטנת הצפיפות בכיתות, ושיורידו את רמת ההוראה אל מתחת לרמתה המאוד פושרת כיום.
לא לתת תוספות שכר רוחביות למורים.
מילת המפתח בפתרון היא "דיפרנציאלי". המורים שונים ברמתם זה מזה, התלמידים שונים ברמתם זה מזה, ובהזדמנויות שניתנות להם, התקציבים הניתנים לבתי ספר באזורים שונים, שונים זה מזה.
אם רוצים לצקת תוכן ממשי באמירה "מקצוע ההוראה הוא המקצוע הכי חשוב", זה אומר, שזה צריך להתחיל בסמינרים למורים – בהקשחה דרמטית של תנאי הקבלה, בבחינה שעיקרה אינה מתמקדת אך ורק בידע, אלא בניתוח היכולת להיות מורה מצליח, ולאחר מכן – במתן שכר דיפרנציאלי למורים על פי מידת הצלחתם.
עדיף פחות מורים, אבל מצוינים, מאשר אוסף של מורים בינוניים, גם במחיר של צפיפות גדולה יותר בכיתות. וכמו שהשכר צריך להיות דיפרנציאלי ולא אחיד, אבל לא על בסיס ותק, אלא על בסיס מצוינות, כך התקציב לבתי הספר צריך להיות דיפרנציאלי, אבל הפוך מהמצב הנוכחי – הרבה יותר לפריפריה ולמקומות חלשים, ופחות למקומות החזקים.
בנוסף, ולא פחות חשוב, יש לקיים יום לימודים ארוך בכל כיתות מערכת החינוך, ללא יום שישי. זה יפתור חלק ניכר מבעיות ההורים העובדים, וכשלעצמו יעלה את פריון העבודה, והוא גם ידרוש הרבה יותר מן התלמידים.
ואם מישהו שואל, מהיכן יבוא כל הכסף הנדרש לכל אלה, התשובה היא: הוא ישנו. הוא מתחבא בבזבוז הבלתי נגמר של מערכת החינוך שנבנתה טלאי על טלאי.
זו הדרך היחידה שאני מכיר שתחסל את המלכוד שבו מצויה החברה הישראלית ותסגור את המעגל של: רמה נמוכה של מורים שמובילה לרמה נמוכה של תלמידים ולפערים גדולים ביניהם, שמובילה לרמת מיומנות נמוכה של העובדים בישראל ולפערים גדולים ביניהם, מה שמתבטא ברמת פריון נמוכה שמתורגמת לרמת חיים נמוכה של מרבית הציבור. הציבור, ברובו, אינו מבין את הקשר הזה ואחת לכמה שנים יוצא במחאה. לו היה מבין שהכל מתחיל ונגמר במורים ובחינוך שילדיו מקבלים, הכל היה נראה אחרת.
אז, גם ההורים היו לא רק חושבים שההוראה היא המקצוע החשוב ביותר, הם היו גם סומכים על המורים ותופסים את מקצוע ההוראה כמכובד ביותר.
צבי סטפק הוא ממייסדי ובעלי מיטב בית השקעות
