לא לחזור לשגרה - לבנות אותה מחדש
בעוד המלחמה נמשכת, משפחות החטופים ממשיכות לחיות באי-ודאות מייסרת, ותושבי הצפון והדרום עדיין רחוקים מבתיהם, מתחילים להישמע בשיח הציבורי קולות המדברים על "היום שאחרי". אף שהמציאות מורכבת והדרך לשגרה עודנה ארוכה, דווקא עכשיו, כשהמחשבה על העתיד מתחילה להתגבש, חשוב לשאול: לאיזו מציאות אנחנו רוצים לחזור? האם השגרה שהכרנו לפני ה-7 באוקטובר היא באמת היעד שאליו אנחנו צריכים לשאוף?
המשבר הנוכחי חשף את החולשות העמוקות בחברה הישראלית. מעבר לכשלים הביטחוניים, נחשפו פערים חברתיים עצומים וסדקים במרקם החברתי שלנו. הכוח המדהים של החברה האזרחית בזמן המלחמה הראה לנו מה אפשר להשיג כשאנחנו פועלים יחד, אבל גם הדגיש עד כמה המערכות הממסדיות שלנו לא מצליחות לספק מענה מספק לצרכים בסיסיים של אזרחים רבים.
בזמן המלחמה ראינו כיצד החברה האזרחית התגייסה למלא חללים שהמדינה הותירה. ארגונים ומתנדבים סיפקו מזון, דיור, תמיכה נפשית ועוד. זו הייתה הדגמה מרשימה של הכוח הטמון בסולידריות חברתית, אבל גם תזכורת כואבת לכך שהמדינה לא ממלאת את תפקידה כראוי. אתגרים כמו יוקר המחיה, פערי חינוך, אלימות בחברה הערבית ומצוקת הדיור לא נעלמו - הם רק הפכו דחופים יותר על רקע המשבר הנוכחי.
הבעיה טמונה בגישה הבסיסית של קובעי המדיניות. במקום לפתח פתרונות מערכתיים ארוכי טווח, המדינה נוטה לאמץ פתרונות חד-ממדיים שמתעלמים ממורכבות המציאות. קחו לדוגמה את הטיפול בתזונת תינוקות - סוגיה שנראית פשוטה לכאורה, אך משקפת את עומק הכשל. בעוד משרד הבריאות מקדם מדיניות של עידוד הנקה - מטרה ראויה כשלעצמה - הוא מתעלם מעשרות אלפי משפחות הנזקקות לתחליפי חלב אם, בין אם בשל קשיים רפואיים, כלכליים או תעסוקתיים. התעלמות זו, שמשפיעה בעיקר על האוכלוסיות המוחלשות, היא דוגמה מובהקת לאופן שבו מדיניות "חד-גונית" מחריפה פערים חברתיים במקום לצמצם אותם.
אותה תבנית חוזרת על עצמה בתחומים רבים: בדיור, בחינוך, בבריאות ובתעסוקה. המדינה מאמצת פתרונות שנראים פשוטים ונוחים מבחינה ניהולית, אך מתעלמת מהצרכים המגוונים של אוכלוסיות שונות. זוהי בדיוק אותה גישה שהובילה אותנו למשבר הנוכחי - ההנחה שאפשר להמשיך "כרגיל" ולהתעלם מסימני האזהרה.
אך מעבר לכשלים המערכתיים, המשבר חשף פער עמוק נוסף בחברה הישראלית. בחודשי המלחמה ראינו התגייסות מרשימה של הציבור - אזרחים תרמו, התנדבו ופתחו את בתיהם למפונים. אך התופעה המרשימה הזו חשפה גם אמת מטרידה: היכולת שלנו להתגייס ברגעי משבר אינה מיתרגמת לתרבות של נתינה מתמשכת. אנחנו מצוינים ב"ספרינטים" של התגייסות המונית סביב אירועים דרמטיים, אך כושלים ב"מרתון" של נתינה שוטפת ועקבית. תרומות והתנדבות נתפסות אצלנו כתגובה למשבר, לא כדרך חיים.
במקום השאיפה "לחזור לשגרה" - אותה שגרה ישנה שהובילה אותנו למשבר הנוכחי - עלינו לשאוף ליצור שגרה חדשה וטובה יותר. שגרה של אחריות הדדית, של ראיית האחר, של טיפול בבעיות היסוד של החברה הישראלית. שגרה שבה נתינה והתנדבות הן חלק טבעי מחיי היומיום, ולא רק תגובה למצבי חירום. דווקא עכשיו, כשהפצעים עדיין טריים והלקחים ברורים, זה הזמן להתחיל בתהליך התיקון. רק כך נוכל להבטיח שהמחיר הכבד ששילמנו לא יהיה לשווא, ושהחברה שתצמח מתוך המשבר הזה תהיה חזקה וצודקת יותר.
מאיר שדה הוא מנכ"ל עמותת "אחריות חברתית – לתת מכל הלב" המפעילה את הבנק החברתי למזון תינוקות
