"כל מתווה פיצוי אחרי סבבי לחימה נעשה מתוך ראייה שבאו לגנוב את המדינה"
"כל מתווה פיצוי אחרי סבבי לחימה נעשה מתוך ראייה שבאו לגנוב את המדינה"
קובי פודה, מנכ"ל פולירון מקיבוץ זיקים, שבמשך שעות ניהל קרב יריות מול מחבלים, סגר את המפעל עד להודעה חדשה; עידן בן ארי, מנכ"ל סינרג'י בשדרות, ירד לתפוקה של 50%: "יש לנו עובדים שהבית שלהם נהרס. סיפורי בלהות"; בינתיים חברי ועדת הכלכלה קיימו פגישת סרק עם התעשיינים
1. אין צפי לפתיחת מפעל פולירון
מפעלים ועסקים בעוטף עזה ובדרום הודיעו בימים האחרונים על חידוש פעילות, גם אם חלקית, בניסיון לאותת ללקוחות שהם כאן, כפי שהיו כאן גם בימים שלפני המלחמה. מתאמצים להיצמד לסימני דרך דהויים אלי נורמליות כששום דבר מסביב לא נורמלי. מפעל המזרנים פולירון מקיבוץ זיקים הוא לא אחד מהם.
המפעל סגור, ולמנכ"ל קובי פודה אין צפי לגבי פתיחה. לדבריו, "שמונה שנים אני מנהל את פולירון ואת המפעל בזיקים, וכל מתווה לפיצוי עסקים אחרי סבבי לחימה נעשה מתוך ראייה שאנחנו באים לגנוב את המדינה. זה שאני רוצה לשלם שכר לעובדים ולשמר את ההמשכיות בייצור, זה לא חשוב מבחינת המדינה. מבחינתה מה שחשוב זה אם הדפיסו כרטיס ביום שהיתה בו מלחמה. כל הפרמטרים טכניים, לא מוטים לשיקולים כמו עמידה, ציונות והמשכיות. האזור עדיין סגור ועדיין, אני לא מתכוון לתת לעובדים שלי להרגיש מחויבות כלשהי לבוא ולייצר מזרנים אחרי מה שהם עברו כאן בשבועיים האחרונים, בטח לא כדי שפקיד בירושלים יתחשבן איתי על מה כן ועל מה לא, ויתחיל לנהל את תחושת השליחות שלי ושל האנשים כאן, ואחר כך ללכת לאיזו ועדה ולשטוח טענות כדי שמישהו ישחרר לי כסף כדי לשלם שכר לעובדים".
פולירון מעסיקה כ־100 עובדים במפעל וברשת של שמונה חנויות בכל הארץ. פודה מספר שהמלחמה תפסה אותו בעיצומה של הטמעת מיכון חדש, התקנה של קו מסועים. "במושגים מקצועיים קוראים לזה תעשייה 4.0, זה מערך טכנולוגי שמתאים לדור הצעיר. זה ייעל את התפוקות, יהיה קו רציף וחצי אוטומטי לייצור מזרנים. ועדיין זו תעשיית לואו־טק. גם אחרי כל החצי אוטומטי הזה זה יישאר אדם־מכונה".
פודה (67), נשוי, אב לחמישה וסב לתשעה, בא לזיקים לפני 50 שנה במסגרת גרעין של השומר הצעיר. בשבת 7 באוקטובר הוא מצא את עצמו בקרב יריות במשך כמעט יממה מול מחבלים מעזה על הגדרות של זיקים. זה התחיל עם האזעקות בבוקר והריצה לחדר הביטחון, המשיך עם הקפצת כיתת הכוננות שהוא חבר בה, ורק בדיעבד התברר שהיא מנעה מתושבי זיקים זוועות, אובדן וסבל.
"הכל היה חריג ואחר. הגענו לתדריך בחמ"ל, היינו 6-5 חברים בכיתה, והרבש"צ עדכן שיש חשש לחדירת מחבלים. שמענו קולות ירי ברקע, ספינות של חיל הים שרודפות אחרי מחבלים שניסו להיכנס למרחב שלנו דרך החוף. אנחנו מכירים את קולות הירי האלה, מבינים שזה רציני. חילקנו בינינו עמדות וגבולות גזרה, בחרתי בעמדה הסמוכה לכביש שמוביל לים", הוא משחזר בחצי אוטומטיות. באותם הרגעים איש מחברי כיתת הכוננות עוד לא הבין עד כמה הם הקו היחיד שמפריד בין מחבלים שבאו חמושים מכף רגל ועד ראש כדי לטבוח, לשרוף ולחטוף לבין תושבי הקיבוץ, שעוד לא הבינו שאת כל התפיסה שלהם את השכנים מהרצועה ואת המילה ביטחון הם ייאלצו להגדיר מחדש ולתמיד.
הקרב שאליו פודה יצא החל בתוך דקות, בלי הקדמות שיכולות להקל ולהכין לקראת הבאות. הכל קרה מהר, מגושם ובעיקר בלתי נתפס. "כמה דקות אחרי שתפסתי את העמדה שלי שמעתי מכונית שמתקרבת ואז נעצרה לידי סוואנה לבנה. יצאו 3-2 חמושים לבושים שחור, חשבתי שאלה כוחות מיוחדים שלנו שעומדים לחבור אליי בגלל הכוננות בגזרה. רק כמה שניות אחרי, כשראיתי מחבל נוסף שיוצא מהרכב עם אר.פי.ג'י, הבנתי שאלה מחבלים. תהיתי ביני לבין עצמי מאיפה הם הביאו את הסוואנה, איך בכלל הם הגיעו לפה, אבל זה באמת לא היה זמן להרהורים כאלה ונכנסתי לקרב", הוא משחזר את ההתחלה של יום לחימה דרמטי על זיקים. היו חילופי אש מטווח קצר במשך שעות ארוכות עם חוליה של שמונה מחבלים, ארבעה מהם נהרגו וארבעה נמלטו לכיוון החולות שמדרום לאשקלון ונתפסו מאוחר יותר. הוא טוען שאינו יודע כמה מחבלים הרג בקרבות של היום השחור הזה.
בשעות שבהן הדף מחבלים שצרו על הקיבוץ עם מטענים ורימונים התקשורת היחידה שלו עם שאר חברי כיתת הכוננות היתה בווטסאפ. לדבריו "לא היו לנו מכשירי קשר כי קיצצו לנו. בכל השנים האחרונות חתכו בכיתות הכוננות, רצו לחסוך כסף, גם ניסו לבטל את משרת הרבש"צ. התפקיד קיבל הערכה נמוכה מאוד, השכר נמוך. כחברי כיתת כוננות היו לנו רק נשק, אפוד קרמי וקסדה. ביחס לכיתות כוננות ביישובים אחרים המוכנות שלנו עוד היתה סבירה, כי לפני חצי שנה הגיע אלינו רבש"צ חדש ועשינו סדרת תרגילים. אבל עכשיו כבר הכל פתיר. פתאום אנחנו מקבלים מלא ציודים, יש כוונות לנשק, יש מכשירי קשר. פתאום מצאו את הכסף".
2. נפגשו בשדרות
חברי ועדת הכלכלה של הכנסת באו לבקר בשדרות ונפגשו עם תעשיינים ביום חמישי האחרון. היו שם יו"ר שטראוס עופרה שטראוס והמנכ"ל שלה רענן קובלסקי, מנכ"ל אסם אבי בן אסאייג, יו"ר איגוד המזון בהתאחדות התעשיינים דודי מנביץ' והנשיא שלה רון תומר. תעשיינים שהיו שם סיפרו שיו"ר הוועדה דוד ביטן היה קשוב ואמפתי, אבל זה לא נתן הרבה חוץ מכותרת כי הוא לא קובע וממילא באותן השעות ניטש מאחורי הקלעים קרב בין התעשיינים לאגף תקציבים באוצר שהתכונן להציג באותו ערב מתווה לפיצוי עסקים שנפגעו בעקבות המלחמה.
עיקר התרעומת של התעשיינים היה על סירוב של האוצר לפצות עסקים שמנהלים מחזור של יותר מ־100 מיליון שקל בשנה על שכר שהם משלמים לעובדים שאינם מגיעים לעבודה. התאחדות התעשיינים דרשה להגדיל הזכאות לפיצוי לעסקים עם מחזור של 500 מיליון שקל, ואמרו שגם בחולון ובראשון לציון יש מפעלים משותקים כי העובדים לא מגיעים. הרבה מאוד מהם גויסו למילואים, אחרים מפחדים לצאת מהבית, ויש גם הסובלים מהתקף חרדה מתמשך. "אין מה לעשות, טבעי להגיב ככה", אמר תעשיין בכיר בעוטף.
המתווה שהוצג כולל מענק המשכיות עסקית על ירידה של יותר מ־25% במחזור של אוקטובר לכל עסק של עד 400 מיליון שקל בשנה. מדובר במענה שאמור לשקף הוצאות קבועות והשתתפות בשכר העובדים. התאחדות התעשיינים התייחסה אל המתווה כאל צעד בכיוון הנכון, אבל לא מספק כי הוא מותיר עסקים רבים שמעסיקים מאות אלפי עובדים ברחבי הארץ ללא מענה וללא גב מצד המדינה.
"עובדים רבים לא מגיעים לעבודה בשל השבתת מערכת החינוך, מחסור במרחבים מוגנים ומה לא, והם כולם עלולים למצוא את עצמם ללא שכר. המתווה הזה הוא בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ורחוק מלהעמיד פתרון כולל לעסקים שכרגע בקושי מצליחים להחזיק את הראש מעל המים", אמר נשיא התאחדות התעשיינים תומר על התשובות של משרד האוצר.
בינתיים מפעלים בכל הארץ, בדגש על הדרום, מוצאים את עצמם מתמודדים עם מחסור בידיים עובדות. תושבי היישובים שבמרחק של עד 4 קילומטר מהגדר עם עזה שפונו בתחילת המלחמה בידי צה"ל אמורים להישאר במקומות שאליהם פונו עד שהיישוב, הקהילה ובתיהם ישוקמו וזאת על חשבון המדינה. הבעיה היא שהם פונו למלונות מרוחקים בים המלח, ירושלים ואילת, ולא מעט מהם עובדים במפעלים בעוטף עזה ובשדרות, בנתיבות, באשקלון.
3. מפעל סינרג'י בתפוקה חלקית
בקושי 60% מעובדי מפעל הכבלים סינרג'י שבאזור התעשייה בשדרות התייצבו השבוע לעבודה, "וגם זה אחרי שנלחמתי עם השיניים, אחרי מאמצים אדירים", אמר המנכ"ל עידן בן ארי, שמבהיר שאין בפיו טענה מכל סוג שהוא למי מעובדיו שבוחרים להישאר בימים האפלים האלה בבית. "הרבה מהם גרים בעוטף, באשקלון, בנתיבות. יש לנו עובדים שהבית שלהם נהרס. סיפורי בלהות אבל אנחנו מביטים קדימה. שלושה ימים אחרי שכל הסיפור הזה התחיל כבר עבדנו וסיפקנו הזמנות. השבוע עבדנו 12 שעות ביום ואני מעריך שבשבוע הקרוב נחזור לעבוד 24 שעות, שבעה ימים בשבוע", אומר.
1 צפייה בגלריה
עידן בן ארי, מנכ"ל סינרג'י: "שלושה ימים אחרי שכל הסיפור הזה התחיל כבר עבדנו וסיפקנו הזמנות"
בשונה מסופי שבוע אחרים בזה של 7 באוקטובר המפעל של סינרג'י היה בהדממה בגלל החג, וכ־150 עובדיו נשארו בבית. היחיד שהגיע היה המאבטח, שבעקבות מטחי רקטות כבדים ששוגרו באותו הבוקר מעזה ושבחסותם פשטו המחבלים על ישראל, הסתגר בממ"ד. רק בדיעבד התברר שהסתגרותו בממ"ד הצילה אותו מחוליית מחבלים שהגיעה לשערי המפעל על טנדר ועליו תת־מקלע וחמושים. "מצלמות המפעל תיעדו הכל. מראה מבעית. המחבלים ראו שאין אף אחד, לא התעכבו יותר מדי והמשיכו מפה. יכול היה להיות כאן רע מאוד, אבל אסור לנו להיתקע ולא לעצור לדקה. התשובה היא לייצר ולייצא ולנצח. אף אחד לא יעצור אותנו, רק שהמדינה תעשה את הדברים בשכל", הוא אומר.
אנחנו שואלים אותו אם הוא מזהה בשבועיים האחרונים סימנים של שכל כזה במהלכיה של המדינה והוא עונה ש"קשה לזהות כרגע שכל אבל אני מנסה להיות אופטימי ואני עוד נותן צ'אנס למערכת להתאפס. היינו בהלם גדול ולוקח זמן לחזור לעניינים".
כעת הוא נחוש לשדר חוזק, כוח עמידה, למלא את צורכי המשק. הביקוש לכבלים בעקבות מלחמה מזנק ויש מתחרים שנושפים בעורפו, מנסים להציף את השוק הישראלי עם כבלים מפולין, טורקיה, יוון ורומניה עם מחירים שמאתגרים את מחירי השוק. "הם שוחטים את השוק", מתריע. היטלי הגנה שמשרד הכלכלה הוציא במהלך העשור האחרון מפני יבוא בהיצף של כבלים מטורקיה ונמכרים בישראל במחיר שנמוך ממחירם בשוק הטורקי, פקעו בחודשים האחרונים ובסינרג'י מרגישים את הנגיסות של ענקיות מאירופה בנתחי השוק שלהם. באיזשהו שלב, אחרי או במהלך המלחמה, ייתכן שהמדינה עוד תצטרך לפתור את הבעיה הזאת.
"התעשייה בעוטף חטפה מכה אנושה אבל היא תרים ראש. כולנו חזקים. אני חושב שהמדינה צריכה לתת לדרום לשקם את הדרום, שהתעשייה המקומית תקבל עדיפות בכל עבודה לשיקום הדרום וכל עסק מיישובי העוטף והדרום יועדף על פני כל עסק מכל מקום אחר. אחד יזין את השני, אחד יזמין מהשני ונתחזק ונעלה ביחד. כשאנשים שואלים אותי כיצד הם יכולים לתרום, אני אומר להם שהכי טוב זה שהם ירכשו ממפעלים בעוטף עזה והדרום, שיעדיפו אותנו ויאמינו בנו. זה מודל שיכול לבטא ערכים של ערבות הדדית, יכולים להתקבל מזה דיבידנדים לא רעים לחברה כולה", אומר בן ארי. "זה יכול להיות הרבה יותר קל ופשוט מהרבה מודלים מסובכים. צריך רק לרצות".
