ניתוח
הכרעה גורלית בבג״ץ: האם הגיע זמנה של הדמוקרטיה להתגונן מפני בן גביר
אחרי שהוכיח עמוד שדרה בהחלטותיו האחרונות, פיטורי בן גביר הם המבחן הגדול והחשוב שמוטל לפתחו של בג״ץ; ביהמ״ש יכול לזהות את מי שהפך למפכ״ל־על כאיום שניתן להציב מולו את הדוקטרינה של “דמוקרטיה מתגוננת״; ולא בטוח שכדאי לשר הכהניסט לסמוך על השופט השמרן שיהיה לצידו
1. נדמה שגדול פשעיו של נתניהו כלפי החברה והמדינה הוא מינוי הכהניסטים לתפקידי מפתח בממשלתו. התחרות קשה: הבריחה מאחריות לטבח, מכונות הרעל, ריסוק מערכת המשפט, הפקרת החטופים, קטארגייט, אסון המירון, פרשת הצוללות ועוד.
ובמקביל, קשה התחרות בשאלה: מיהו השר הגרוע והמסוכן ביותר שמינה נתניהו? יריב לוין במשפטים, שלמה קרעי בתקשורת, יואב קיש בחינוך, ניר ברקת בכלכלה? נדמה שגם בתחרות זו הכהניסטים מנצחים. במיוחד מינוי איתמר בין גביר למשטרה.
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה הצטרפה לעתירות שנקבעו לדיון ביום חמישי השבוע, שדורשות מראש הממשלה לפטר את השר. לא בגלל היותו השר הכושל ביותר אי פעם (הוא אכן כזה) אלא בגלל היותו המסוכן ביותר לדמוקרטיה הישראלית.
נתניהו, כצפוי, הודיע שלא יפטר את בן גביר כי אכפת לו כקליפת השום מהדמוקרטיה וגם משאר הסכנות שהפירומן הזה נושא עמו. כל עוד הוא זקוק לו פוליטית, תהיה לבן גביר חסינות מהדחה. והשאלה הגדולה היא האם בג"ץ יורה לראש הממשלה לפטר את השר.
2. ניתן לזהות לחץ מסוים אצל בן גביר. בא־כוחו עו"ד דוד פטר הגיש לבג"ץ שתי בקשות: האחת להרחיב את ההרכב והשנייה לפסול את השופטת דפנה ברק־ארז בגלל הטענה לתקרית בבית כנסת בין בן זוגה לשר וסרלאוף ממפלגתו של בן גביר. ביום שישי דחתה השופטת את בקשת הפסלות.
שתי הבקשות מתכנסות לחשש של בן גביר מההרכב הבכיר שידון בעתירה: הנשיא יצחק עמית, המשנה נעם סולברג והשופטת ברק־ארז. בהערכה שטחית ניתן לצפות כאן לשניים נגד אחד: עמית וברק־ארז נגד סולברג. אלא שדווקא מבט מעמיק יותר יכול לבשר לבן גביר איום גם מצידו של השופט השמרן, סולברג. כי שמרנות ניתנת כאן לפרשנות דו־כיוונית. גם סירוב להתערב בשיקול הדעת הרחב של ראש הממשלה לפטר שר; ומנגד, סירוב להשלים עם השקשוקה שעושה בן גביר מהמשטרה.
2 צפייה בגלריה
שופטי ההרכב: נשיא העליון יצחק עמית, המשנה נעם סולברג והשופטת דפנה ברק־ארז
(צילומים: אורן בן חקון, אלכס קולומויסקי, שלו שלום)
ואכן, השופט סולברג, בהליכים הקודמים שנגעו להשחתת המשטרה בידי השר, אמר דברים ברורים ביותר בנוגע לחשיבות עצמאות המשטרה ולחשיבות ההפרדה הנדרשת בין מדיניות שמותר לשר להכתיב לבין התערבות פסולה שלו כמפכ"ל־על. לכן, לגמרי לא בטוח לאן תלך השמרנות של סולברג. ולגמרי לא בטוח לאן ילך בג"ץ שלאחרונה מגלה עמוד שדרה מול התעללות השלטון בדמוקרטיה. ויעידו על כך שלושה צווי ביניים שהוצאו לאחרונה - צווי הקפאה נגד סגירת גל”צ, תקציבים לחרדים ודהרת מבקר המדינה בנושאי הליבה. וכמובן פסק הדין שהותיר את היועמ”שית בתפקידה.
3. התקדים של פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום נקבע בפרשת דרעי־פנחסי בשנות השמונים של המאה שעברה. זה היה תקדים אקטיביסטי שספג ביקורת קשה, מכיוון שבג"ץ הורה לראש הממשלה לפטר שר מבלי שהחוק מחייב זאת במפורש. בג"ץ קבע שכהונת שר נאשם היא פגיעה באמון הציבור. פגיעה בסדר גודל כזה שהופכת את סמכות הרשות לפטר לסמכות חובה. כמובן שאת עיקר הנאצות על התקדים האקטיביסטי הזה ספג השופט אהרן ברק, אבל חשוב להזכיר ששותף מלא לפסיקה הזו היה הנשיא מאיר שמגר. וזה מחזיר אותנו לדיון השמרנות. שמגר נחשב לשמרן מול ברק בדיוק כמו שסולברג נחשב שמרן מול עמית וברק־ארז. אבל אצל שמגר ענייני טוהר המידות היו "ייהרג ובל יעבור" ולמענם חרג משמרנותו. האם התנהגותו של בן גביר חמורה כמו כתב אישום? האם היא חמורה עד כדי כך שעל בג"ץ להורות לנתניהו לפטרו? לפי היועצת המשפטית לממשלה, התשובה היא חיובית בריבוע.
4. את מעלליו המסוכנים והפסולים של בן גביר ניתן לארוז בשש קטגוריות מרכזיות:
b מפכ"ל־על. מעורבות אקטיבית בפעילות האופרטיבית של המשטרה - שיש בה כדי להציג את השר כמעין "מפכ"ל־על", וליצור קשר בין פעולות האכיפה שמבצעת המשטרה מול האזרחים לבין פעילותו הפוליטית. מעורבותו באירועי תראבין היא דוגמה מובהקת לכך.
c התערבות פסולה במחאות. בן גביר דוחף את המשטרה להפעלת יחס נוקשה במעצרים ופיזור מחאות. מסמך "מדיניות בנושא הפגנות" שפרסם, טוענת היועמ"שית, "אינו עולה בקנה אחד עם הדין ופסיקת בית המשפט ומתייחס להיבטים שאינם בתחום שלגביו מוסמך השר לקבוע מדיניות".
d התערבות פסולה בחקירות. בן גביר התערב פומבית לטובת רפ"ק מאיר סויסה, סנ"צ עמית פולק, רב־גונדר קובי יעקובי ואחרים שנחקרו והואשמו בידי מח"ש ש"העזה" לפעול נגד חביביו ומקורביו.
e התערבות פסולה במינויים. זהו הצד השני של המטבע – השר מאותת בגלוי למי נתונה תמיכתו ולמי איבתו. כך הוא מעכב את קידומה של סנ”צ רינת סבן, בגלל חלקה כחוקרת בתיקי נתניהו. כך פיטר את ממ"ז תל אביב ניצב עמי אשד - "ניצב פוליטי" כדבריו, שטיפל ביד קלה מדי לטעמו בהפגנות.
f תקיפה של שופטים. השר תקף שופטים בביטויים שעולה מהם גם גזענות וגם פגיעה בשלטון החוק. בהתייחסו להחלטות שחרור ממעצר, ציין השר כי השופטים ערפאת טאהא ואחסן כנעאן הם "אויבים מבית". זו הדוגמה שהוא נותן לשדרות המשטרה בנוגע לכיבוד ערכאות שיפוטיות. וכך גם לגבי דברי הבלע שהוא מטיח מדי פעם כלפי בג"ץ והיועמ"שית.
g פעילות בניגוד להחלטות הממשלה. על מידת מסוכנותו של בן גביר תעיד החירות המופקרת שהוא נוטל לעצמו בכל מקום שניתן לקושש בו יח"צ ולייקים. כך, למשל, בעליות והתפילות בהר הבית בניגוד למדיניות הממשלה. כך כשהתערב בליווי המשטרתי למשאיות הסיוע לרצועת עזה בניגוד להחלטת הקבינט המדיני ביטחוני.
5. איתמר בן גביר הוא עבריין מורשע. הוגשו נגדו 15 כתבי אישום והוא הורשע ב־13 באופן מלא או חלקי. בשני מקרים נקבע כי ביצע את העבירות ללא הרשעה. ההרשעות הן מתחום הסדר הציבורי, הטרור וההסתה לגזענות. האם זה המועמד המוצלח והראוי ביותר לנהל את משטרת ישראל?
בן גביר, לזכותו ייאמר, צלח לא מעט מבחנים שיפוטיים עד כה. להבדיל מחבריו שנפסלו לכנסת, הוא הצליח לשכנע את בג"ץ ששינה את אורחותיו ככהניסט גזען. חבריו, ברוך מרזל, מיכאל בן־ארי ובנצי גופשטיין, נפסלו והוא הוכשר. לאחר מכן, בעתירה נגד מינויו לשר, בג"ץ לא התערב על אף הקשיים שמצא במינוי. וגם מהעתירות נגד תיקון פקודת המשטרה נחלץ עם ההגבלה היחידה שהוטלה עליו, להתרחק מהחקירות.
במובן זה יש דמיון מסויים בינו לבין נתניהו שצלח את בג"ץ ה־0-11 שהכשיר אותו כנאשם להקים ממשלה. בשני המקרים ביקש בג"ץ לחבר מקל לגזר, לפסוק גם בעד הדמוקרטיה וגם בעד מחריביה. אצל נתניהו: גם לאפשר לו להקים ממשלה וגם לסמוך על הסדר "ניגוד העניינים" שיבלום אותו; אצל בן גביר המתווה דומה: לאפשר לו לנהל את המשטרה ולסמוך על שני אלה – על הצהרתו כי שינה את דרכיו ועל ההנחה כי עצמאותה המקצועית של המשטרה תישמר והשר לא ישמש כמפכ"ל־על.
"אדנים אלה שעליהם נשען פסק הדין, נפלו", כתבה היועצת המשפטית. אהוד בנאי היטיב לסכם ב"איך זה נגמר בסוף כולם יודעים". גם נתניהו וגם בן גביר הסתערו על הכהונות והשליכו לפח את המגבלות. אכלו את הגזר ונפטרו מהמקל. אין ניגוד עניינים, אין עצמאות משטרה. יש דיקטטור ויש מפכ"ל־על. יש הפיכה משטרית ויש משטרה שהתהפכה.
6. בן גביר משעבד את המשטרה לקמפיין אישי שלו בקרב בוחריו ומעריציו. ניתן לאפיין אותם כשונאי ערבים, חמומי מוח שבזים לדמוקרטיה ומאמינים שרטוריקה אלימה היא הפתרון לכל הבעיות. חלקם נשענים על תורת כהנא, על העליונות היהודית, על הווריאציה הקיצונית שמתפתחת בשוליה הסהרוריים של כל דת.
מדובר באג’נדה שכבר הותירה צלקות קשות בהיסטוריה היהודית של החורבן והגלות. בגלל הקנאות, בגלל ההתגרות בעולם, בגלל שריפת האסמים והגשרים.
הבעיה היא שהמנטליות הזו מחלחלת בהדרגה אל תוך הליכוד שאיבד מזמן את נציגי הימין השפוי, הממלכתי, הלאומי, מכבד שלטון החוק וזכויות האדם. מבחינה זו בן גביר עשוי להיות יום אחד מנהיג "הימין" הישראלי.
כמובן שבית המשפט העליון לא יכול להידרש לסכנות האלה, ועדיין הוא יכול לזהות את בן גביר כאיום שניתן להציב מולו את הדוקטרינה של "דמוקרטיה מתגוננת", הדוקטרינה שנזנחה ככל שמדינת ישראל הרגישה עצמה בטוחה יותר על הקרקע של דמוקרטיה ליברלית, שהזכות לבחור ולהיבחר חזקה מכל.
בן גביר הוכיח כיצד ניתן לשטות בדמוקרטיה הזו ולהגיע לעמדה שמאפשרת את החרבתה. ולכן אין מנוס מהרמת דגל שחור של "עצור" בידי בית המשפט עליון שמוכן להתעלות וליטול לעצמו את הסמכות. בין שבאמצעות "הדמוקרטיה המתגוננת" ובין שבהוראה לנתניהו לפטרו באמצעות הפיכת החלטתו שלא לפטר – לבלתי סבירה.
7. התסריט החיובי הוא שהדחת בן גביר לא תיעצר בהעברתו מהמשרד לביטחון לאומי למשרד אחר, אלא שההדחה תכונן בסיס לפסילתו מלהיבחר שוב לכנסת, והחזרתו למעמדו הטבעי כפרקליטם הצעקני של נערי הגבעות, כרקדן סדרתי על הדם באירועי פיגוע. כקוץ בישבנה של החברה אבל לא במוחה ובליבה.
מצד שני, ייתכן תסריט שלפיו בג"ץ ידחה את הדיון ויבחר שלא להתעמת עם תפוח האדמה הלוהט הזה, במיוחד בתקופת בחירות. ואפשר שיבחר שלא לזהות את גודל וחומרת השעה ולא להרחיב את עילת פיטורי שר מעבר לגבולות שהציבה הלכת דרעי־פנחסי – הגשת כתב אישום.
בן גביר, כבר ראינו, יודע להתמודד עם הדין והמשפט הקיימים. אלה כבר לא מהווים מכשול עבורו מלהרוס את צביונה הדמוקרטי של המדינה. נחוצים כלים חדשים ואפקטיביים יותר.
