המשבר במשטרה מייצר משבר כלכלי
משטרת ישראל מתקשה למלא את תפקידיה הבסיסיים וכתוצאה מכך נוצרת פגיעה כלכלית חמורה וקשה. מי שמשלם את המחיר הוא האזרח, וביתר שאת, השכבות החלשות
לאורך שלושים שנה שבהן אני סנגור פלילי, יצא לי להיחשף לעומק לעבודת המשטרה. אלא שדווקא בשל כך, אני סבור כי בימים אלו משטרת ישראל נמצאת בשפל שלא היה כמותו, שמתבטא בכל אספקט אפשרי. אלא שבניגוד לדעה הרווחת והמתבקשת על פגיעה בביטחון האישי ובסדר הציבורי, ההשלכות של המשבר הזה פוגשות ביתר שאת גם את הכלכלה הישראלית – ובסופו של דבר מתגלגלות על כולנו.
משטרת ישראל כיום מתקשה למלא את תפקידה הבסיסי, להגן על חיי אדם ועל ביטחון הרכוש, והמחיר מגולגל לכל אזרח ולכלכלה כולה. שנת 2025 הסתיימה בשיא של 295 נרצחים , כ 250 בחברה הערבית, ונתוני 2026 לא מעודדים. מאחורי המספרים הללו עומדים משטרה חלשה, אחוזי פענוח נמוכים, מחסור בשוטרים, תקציב שמתעכב ואמון הציבור שחוק .
במציאות של היום, הפשיעה פוגעת בכלכלה וחולשה כלכלית מזינה את הפשיעה. העלות מתגלגלת למחירי הדיור, המזון והביטוח: על פי דיווחים שונים, בענף הבנייה משלמים פרוטקשן של עד 5% מתקציב הפרויקט, חקלאים משלמים עד 20%, פרמיות ביטוח הרכב זינקו ב 50% בתוך שנתיים, ומרבית החקלאים בגליל המזרחי ובהר הנגב דיווחו על סחיטה באיומים.
כל אחד מאיתנו יודע כי מקום מגורים הוא נתון משמעותי בתמחור ביטוחי רכב ודירות.
הקשר הישיר בין ביטחון אישי לכלכלה
יש נטייה להתייחס לכישלונה של המשטרה כאל בעיה ביטחונית, פלילית או ארגונית. כאשר שיעורי הפשיעה עולים, כאשר תחושת הביטחון האישי מתערערת, כאשר אזרחים חוששים להסתובב ברחובות וכאשר עבריינים פועלים באין מפריע – הדיון הציבורי מתמקד בדרך כלל במספר השוטרים, בכוח האדם, באמצעי האכיפה ובאחריותו של השר הממונה. אלא שהתמונה רחבה בהרבה. משטרה כושלת אינה רק משטרה שאינה מצליחה למנוע עבירות או לפענח פשעים. היא משטרה שמערערת את אחד היסודות שעליהם נשענת חברה מתפקדת: היכולת של האזרח לנהל את חייו בביטחון, והיכולת של הכלכלה לפעול בסביבה יציבה, צפויה וחוקית.
הקשר בין ביטחון אישי לכלכלה אינו תיאורטי. הוא ישיר, מוחשי ויומיומי. כלכלה זקוקה לאמון. היא זקוקה לוודאות, ליציבות, לחופש תנועה, להגנה על רכוש ולתחושה שיש כתובת שלטונית שאליה ניתן לפנות כאשר החוק מופר. כאשר התנאים האלה נעלמים, מתחיל תהליך של שחיקה כלכלית, גם אם לא תמיד ניתן לזהות אותו מיד בנתוני הצמיחה או במדדי הבורסה.
בעל עסק שנדרש לשלם דמי חסות כדי להמשיך לפעול אינו פועל עוד בשוק חופשי. הוא פועל תחת איום. בעל מפעל שחושש מהתפרצות עבריינית, מגניבות או מהשתלטות על נכסיו נדרש להשקיע משאבים באבטחה במקום בפיתוח העסק. קבלן שאינו יכול להשלים פרויקט משום שעבריינים מאיימים על עובדיו ועל ספקיו מתמודד עם עלויות נוספות, עיכובים ופגיעה בכושר התחרות. חקלאי שנאלץ להתמודד עם גניבות ציוד ותוצרת משלם מחיר כפול: גם את הנזק הישיר וגם את מחיר ההגנה הפרטית.
אלה אינם אירועים מנותקים. כאשר הפשיעה הופכת לשיטת פעולה, היא הופכת למעשה למס סמוי המוטל על הציבור. מס שאיש לא חוקק, שאיש לא גובה באופן רשמי, אבל כל אזרח משלם אותו בדרך זו או אחרת.
גם האזרח הפרטי נפגע. הוא משלם יותר עבור שירותים ומוצרים, בין היתר משום שבעלי עסקים מגלגלים עלויות אבטחה והפסדים לצרכנים. הוא נדרש להוציא כסף על אמצעי הגנה, מצלמות, ביטוחים ואבטחה פרטית. הוא משנה את הרגלי חייו, נמנע מאזורים מסוימים, מגביל את שעות הפעילות שלו ולעיתים אף מוותר על הזדמנויות עסקיות ותעסוקתיות. חופש התנועה וחופש העיסוק, זכויות יסוד במדינה דמוקרטית, הופכים במקומות מסוימים לזכויות המותנות ברמת הסיכון שהאזרח מוכן לקחת על עצמו.
האמון נשחק, התלות בכוח גוברת
למשבר החריף הזה יש מחיר נוסף, עמוק יותר: הפגיעה באמון הציבור במוסדות המדינה.
כאשר אזרח מתקשר למשטרה ואינו מקבל מענה, כאשר תלונה מוגשת ואינה מטופלת, כאשר תיקי חקירה נסגרים ללא תחושה שנעשה ניסיון אמיתי להגיע לחקר האמת, וכאשר עבריין מבין שהסיכוי שייתפס נמוך – המסר שמתקבל אינו רק שהמשטרה אינה מצליחה לבצע את תפקידה. המסר הוא שהמדינה אינה נוכחת.
המסר הזה מסוכן במיוחד משום שהוא משנה את התנהגות הציבור. אזרחים מאבדים אמון במערכת האכיפה, עסקים מאבדים אמון ביכולתה של המדינה להגן עליהם, ולעיתים אנשים מתחילים לחפש פתרונות עצמאיים. כך נוצר מעגל מסוכן: ככל שהמשטרה נחלשת, הציבור נוטה פחות להסתמך עליה; ככל שההסתמכות על החוק נחלשת, מתחזקת התלות בכוח, בקשרים ובאמצעי הגנה פרטיים.
במציאות כזאת, מי שנפגע יותר מכולם הוא דווקא מי שאין בידיו אמצעים לרכוש הגנה פרטית. בעלי הון יכולים להעסיק מאבטחים, להתקין מערכות מתקדמות ולהעביר את עסקיהם למקומות בטוחים יותר. אזרחים מוחלשים, בעלי עסקים קטנים ותושבי שכונות שבהן הפשיעה מתפשטת אינם יכולים לעשות זאת. מבחינתם, כישלון המשטרה אינו רק כישלון שלטוני. הוא פגיעה ממשית באיכות החיים, בפרנסה ובשוויון.
לכן, הפתרון אינו מסתכם בתוספת תקציב או בהצהרות על מדיניות של יד קשה. נדרשים הנהגה מקצועית, עצמאות מבצעית, כוח אדם מיומן, יכולות מודיעיניות, חקירות איכותיות, נוכחות בשטח ומדיניות אכיפה עקבית. ובעיקר, נדרשת מדידה אמיתית של תוצאות: לא מספר ההודעות לתקשורת ולא מספר המעצרים, אלא היכולת לצמצם פשיעה, להגן על אזרחים, לפענח עבירות ולהחזיר לציבור את האמון במערכת.
משטרה חזקה אינה מותרות ואינה רק שירות ציבורי נוסף. היא תשתית כלכלית. כפי שמדינה אינה יכולה לקיים כלכלה מתפקדת ללא מערכת משפט, תשתיות תחבורה ומערכת פיננסית יציבה, היא אינה יכולה לקיים כלכלה חופשית ללא אכיפת חוק אפקטיבית.
בסופו של יום, השאלה אינה רק כמה פשעים מתרחשים במדינה וכמה מהם מפוענחים. השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות: מדינה שבה האזרח יודע שהחוק מגן עליו, או מדינה שבה הוא נדרש להגן על עצמו מפני מי שמפר אותו.
כאשר המשטרה נכשלת, העבריינים אינם היחידים שמרוויחים. גם הכלכלה מפסידה, העסקים נפגעים, ההשקעות מתרחקות והאזרח משלם. וכאשר המחיר הזה הופך לשגרה, אין מדובר עוד בכישלון משטרתי בלבד. זהו כישלון של המדינה במילוי אחת מחובותיה הבסיסיות ביותר כלפי אזרחיה.
מאת עו"ד שחר מנדלמן, ש. מנדלמן משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט




























