פרשנות
בג"ץ יהיה המחסום האחרון בפני ריסוק הדמוקרטיה
גם בפיטורי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה וגם באלה של ראש השב"כ רונן בר הממשלה טוענת לחוסר אמון בעבודה יחד; בשני המקרים מדובר בשקר ברור, ובכל זאת בשניהם, כמו בסוריה או בקרמלין, לא נמצא ולו שר אחד שלא יישר קו עם המנהיג; בהרכב שנבחר לדון בעתירות, להכרעת השופט נעם סולברג תהיה משמעות יוצאת דופן
המקל במרוץ השליחים של ההדחות עבר היום מראש השב"כ ליועצת המשפטית לממשלה. ושוב, בהחלטת פה אחד בממשלה. אין אפילו אחד שחושב קצת אחרת. פה אחד, הפה של ההוא שיצא מהחדר בגלל ניגוד עניינים. הפה האחד הזה הוא עוד סממן דיקטטורי. כולם מיישרים קו לרצונו של המנהיג. ככה נראו ישיבות הממשלה בקרמלין של פעם או אצל אסד בסוריה.
בשביל מה צריך את הכנסת כדי לחוקק חוקים? בשביל מה צריך את הממשלה כדי להחליט? ממילא נתניהו הוא הפה האחד. גם כשהוא מחוץ לחדר. ראש הממשלה שאיבד אמון ברונן בר ובגלי בהרב־מיארה, מצא אמון מחודש באיתמר בן גביר. זהו הסרגל הערכי, הפוליטי והרעיוני של ראש ממשלת ישראל.
1. ב־8 באפריל ידון בג"ץ בחמש העתירות שהוגשו נגד הדחת בר. ידונו בהן שלושת השופטים הבכירים: הנשיא יצחק עמית, המיועד למשנה נעם סולברג ודפנה ברק־ארז. סולברג וברק־ארז צפויים להיות נשיאי העליון אחרי עמית עד 2035, אם הדמוקרטיה, העליון ושיטת הסניוריטי ישרדו עד אז.
סולברג הוא המפתח. הוא מתויג כדתי, מתנחל, שמרן ומתנגד מובהק של עילת הסבירות. התיוג לא בהכרח מדויק. כך, למשל, כתב סולברג את אחד מפסקי הדין האקטיביסטיים ביותר של השנים האחרונות — ביטול חוק מס דירה שלישית. עד אז ביטל בג"ץ חוקי כנסת רק במקרים שסתרו חוק יסוד ופגעו בזכויות אדם. ההתערבות של סולברג נחשבה לסוג של שבירת כלים.
אבל גם לאחר תעתועי התיוג, אפשר לקבוע שעמית וברק־ארז נמנים עם האגף הליברלי בעליון, שכנראה יאמץ את טיעוני העותרים נגד ההדחה. אליהם תצטרף כנראה היועצת המשפטית לממשלה. לעמדת סולברג תהא משמעות דרמטית בין שיצטרף לעמדת הרוב הצפוי, ובין שיהיה בעמדת מיעוט. אם יחליט בעד הממשלה ויאשר את ההדחה, הוא יחזק את ביקורת יזמי ההפיכה המשטרית שהחלטות נופלות בהתאם להשקפות השופטים. אבל, אם יחליט נגד הממשלה — הוא יחזק את החשד נגדה שכל מטרת ההפיכה היא להשמיד כל ביקורת שיפוטית בלי קשר לשופטים.
נתניהו האשים בבגידה את ראש השב"כ רונן בר, לא פחות. אבל אם הטבח הוא הסיבה היה צריך לפטר אותו מזמן, ולא אחרי קטאר־גייט ודו"ח השב"כ שמספקים את הסיבה האמיתית — להרתיע מהמשך החקירה והטלת דופי בדרג המדיני
קשה להיכנס לגלימתו של סולברג, ובכל זאת, ניתן "לנחם" אותו בהערכה הרווחת — לא חשוב מה יחליט, הממשלה הזו נחושה בכל מקרה להרוס את בית המשפט. אגב, עמדת מיעוט יכולה להניב בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב שיורכב לפי הוותק ואז יצטרפו להרכב הנוכחי, תלוי בגודל, יוסף אלרון, יעל וילנר ובהמשך עופר גרוסקופף ואלכס שטיין.
לזירה זו של החרבת העליון צפויה הכנסת (כלומר הממשלה, כלומר נתניהו) לחוקק השבוע את השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים ולשעבד את בחירת שופטי העליון לסחר־מכר פוליטי על מלא. הנחמה היחידה היא שהחוק ייכנס לתוקף רק מהכנסת הבאה ויבוטל אם נתניהו לא ירכיב את הממשלה הבאה.
2. ונחזור לבהרב־מיארה. השלב הבא אחרי החלטת הממשלה הוא השלמת ועדת האיתור שאמורה להמליץ לממשלה האם להדיח את היועצת. שני קולות מובטחים נגד — היו"ר, נשיא העליון לשעבר אשר גרוניס, ונציגת לשכת עורכי הדין תמי אולמן. קול אחד מובטח בעד ההדחה — חבר הכנסת שימונה לוועדה מטעם ועדת חוקה. עמדת נציג האקדמיה פרופ' רון שפירא לא ידועה, אבל ברוח המאמר שכתב לאחרונה ב־ynet, יש להניח שיתמוך בהדחת היועצת ואנו בתיקו 2־2.
גלי בהרב־מיארה, במכתבה לשרי הממשלה, הוכיחה במופתים ובמספרים - בהחלטות ממשלה ודברי חקיקה - את התייצבותה לצד השלטון. הרוב הוא תמיכה בצד הימני־ביטחוני־לאומי כמו המלחמה בעזה ובטרור, הרחבת ההתיישבות, תמיכה בתקציב ועוד
הקול המכריע יהיה של שר משפטים לשעבר שתמנה הממשלה. לאחר שהשרים לשעבר משה ניסים וחיים רמון, המקורבים לממשלה ועמדותיה, הודיעו שיסרבו להצביע בוועדה נגד היועצת, נותרנו עם גדעון סער ואמיר אוחנה. אם אחד מהם ימונה, תוגש עתירת חוסר סבירות וניגוד עניינים — לא ייתכן שאדם שנמנה במוצהר עם קואליציית נתניהו ומבקשי ראשה של היועצת יישב בוועדה שתמליץ על פיטוריה. סער הוא חבר בממשלה שהחליטה על ההדחה, ואוחנה הוא יו"ר הכנסת, ממלא מקום נשיא המדינה, שאמור לשקף ממלכתיות.
התסבוכת הזו צפויה להאריך את התהליך שצפוי להימתח על פני חודשיים לפחות ואולי יותר. אגב, הממשלה חייבת להידרש לוועדה, אבל לא חייבת לפעול לפי המלצתה. היא תוכל לפטר את היועצת גם אם הוועדה מתנגדת. התנגדותה לא תבלום את הפיטורים, אבל יהיה לה ערך כלשהו בבג"ץ.
3. גם מול בר וגם מול בהרב־מיארה הניפה הממשלה את שלט אי האמון, את היעדר היכולת לעבוד ביחד. בשני המקרים ברור שמדובר בשקר. אצל בר הגדיל נתניהו כשהאשים את ראש השב"כ בבגידה, לא פחות — ידע על פלישת חמאס ולא העיר את ראש הממשלה. בעצם ההזדקקות לנימוק כה שקרי וזדוני ברור שאין טענה אמיתית נגד ההדחה. אם הטבח בעוטף הוא הסיבה היה צריך לפטר את בר מזמן, ולא אחרי קטאר־גייט ודו"ח השב"כ שמספקים את הסיבה האמיתית — להרתיע מהמשך החקירה ולהטיל דופי בעצם הטלת הדופי בדרג המדיני.
בהרב־מיארה, במכתבה לשרי הממשלה, הוכיחה במופתים ובמספרים - בהחלטות ממשלה ודברי חקיקה - את התייצבותה לצד השלטון. הרוב הוא תמיכה בצד הימני־ביטחוני־לאומי כמו המלחמה בעזה ובטרור, הרחבת ההתיישבות, תמיכה בתקציב ועוד.
חוסר האמון הנטען של יריב לוין ונתניהו נגזר מהמקרים שבהם סירבה היועצת לאשר את חריגת הממשלה מהדין. למעט שני מקרים, בג"ץ אף אישר את עמדותיה. "לא אמון מבקשת ההצעה לקדם", כתבה היועצת לשרי הממשלה, "אלא נאמנות לדרג הפוליטי. לא משילות, אלא כוח שלטוני ללא גבולות".
