ניתוח
המסר של בג"ץ לנתניהו: העתירה לפיטורי בן גביר רצינית
הרחבת ההרכב ל-9 שופטים וצו על תנאי - אלה דמי הרצינות שרה"מ נתניהו הביא על עצמו. ההרכב: 5 שופטים שמרנים מול 4 ליברלים, אבל שופט שמרן אחד יכול להכריע לטובת הפיטורים אם יחליט שהתעללות במשטרה היא ההיפך משמרנות
1. היום (רביעי) שיגר בג"ץ מסר ברור לראש הממשלה נתניהו: העתירה לפיטורי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר היא רצינית. דמי הרצינות הם הרחבת ההרכב לתשעה שופטים והוצאת צו על תנאי המופנה לנתניהו שינמק מדוע אינו מפטר השר. את הצו הביא נתניהו על עצמו כשנמנע מהתייחסות מקדמית לעתירות ובג"ץ דילג על הדיון בשאלה האם יש בכלל מקום להוציא את הצו. כמובן שהוצאתו אינה מלמדת על פסק הדין הסופי אבל היא מלמדת על משקלן ורצינותן של העתירות. וכך גם הרחבת ההרכב לתשעה, שבתיוג גס ניתן לחלקם לחמש-ארבע לטובת השמרנים מול הליברלים, כלומר קרב די צמוד.
מה מיוחד בעתירה הזו, איך הוא מרחיב את התקדים המכונן לפיטורי שרים ומה סיכוייה? ניקח לדוגמא את פסק הדין שמנע את פיטורי היועמ"שית גלי בהרב-מיארה או הצווים שמונעים זמנית את סגירת גלי-צה"ל. בשני המקרים, הנחת המוצא של השופטים היא שלממשלה נתונה הסמכות - לפטר את היועצת ולסגור את התחנה. הבעיה היא בהליך, ושני ההליכים היו נגועים בפגמים מהותיים. לכן מנע בג"ץ את התוצאה. בעניין היועצת, הפגם היה בדילוג על ועדת האיתור שחובה היה להתייעץ עמה בטרם קבלת ההחלטה; בעניין גל"צ, הפגם הוא בוועדה שהחליטה לסגור, שנגועה בהטיות פוליטיות ובדעה קדומה, שאימצה את התוצאה שהכתיב לה מראש שר הביטחון שהקים אותה. אילו זירות המשפט המנהלי, לא החוקתי. אם תרצו, הפרוצדורלי ולא המהותי.
2. העתירות לפיטורי בן גביר עולות לקומה החוקתית. ליחסים בין שלוש רשויות השלטון, לגבולות האיזונים והבלמים שיכולים שופטים להציב לפוליטיקאים. הגבולות האלה נמתחו, ויש האומרים נפרצו, כשבג"ץ הורה לראש הממשלה יצחק רבין לפטר את השר אריה דרעי, בגלל שהוגש נגדו כתב אישום ולמרות שהחוק אינו מחייב את הפיטורים בשלב זה אלא בהרשעה עם קלון. והנה, כעת, מתבקשת הרחבה נוספת: פיטורי השר בן גביר שלא הוגש נגדו כתב אישום.
יש הקוראים את פסק הדין ההוא משנות השמונים – הלכת דרעי-פנחסי – ככזה שאינו מסתכם בפיטורי שר רק בגלל כתב אישום, אלא בגלל פגיעה קשה במיוחד באמון הציבור במוסדות השלטון. ואכן, פשעיו של בן גביר בריסוק המשטרה וערעור האמון הציבורי בה, קשים לאין ערוך מכל כתב אישום אישי נגדו. כתב אישום צריך להוכיח וחזקת החפות נתונה לשר, ואילו כאן מעיד על עצמו בן גביר, בציטוטים וראיונות, שהוא בעל הבית של המשטרה שמופקעת לצרכיו הפוליטיים ומתנהלת לפי מבחני נאמנות אישיים. עתירת הקצינה רינת סבן שקידומה מעוכב היא הפרומו לעתירה הגדולה לפיטורי השר. בשני המקרים יידרשו בתי המשפט, המחוזי ובג"ץ, לשאלת עצמאותה, מקצועיותה, ממלכתיותה ובמיוחד הניטראליות הפוליטית של המשטרה. בשני המקרים, יצפו קציני המשטרה להבהרה עד כמה גורלם תלוי בנאמנותם לשלטון החוק או לשלטון השר.
נדמה שנתניהו וגם בן גביר חוששים מהעתירה הזו. כך ניתן לפרש את המתקפות האחרונות של נתניהו על מערכת המשפט, אם כי לא חסרות לו סיבות אחרות, בעיקר האפשרות שייחקר בפרשות ה'בילד' ו'קטאר-גייט'. בן גביר כבר האשים מראש את שופטי בג"ץ ב"משבר חוקתי", ברמיסת הדמוקרטיה ורצון העם במקרה שיורו על פיטוריו. מחרבי הדמוקרטיה הם תמיד הראשונים לגייס את הדמוקרטיה להגנתם. הדמוקרטיה לפתע יקרה לליבם כשהיא מבקשת להתנער מהם.
3. ולסיכויי העתירה. שופטי בג״ץ יידרשו כאן לסירובו של נתניהו לפטר את השר. נתונה לו הסמכות לפטר שר, אלא שב'דרעי-פנחסי' הפך האקטיביזם השיפוטי את הסמכות של רשות (רשאי לפטר), לסמכות של חובה (חייב לפטר). זאת לאחר שהשופטים/הנשיאים מאיר שמגר ואהרן ברק קבעו שכתב אישום מחייב את פיטורי השר הנאשם. היום, אין כתב אישום נגד בן גביר אלא טענה חמורה יותר להרס אחד המוסדות החיוניים ביותר בדמוקרטיה, משטרת ישראל.
אתמול (שלישי) הפך הרכב מורחב של בג"ץ את פסק הדין שחייב את נתניהו לבחור נציב שירות מדינה בהליך תחרותי. בסיבוב הראשון ניצחו שני השופטים הליברלים – יצחק עמית ודפנה ברק-ארז – את השופט השמרן נעם סולברג. והנה, בדיון הנוסף, נוספו שני שופטים שמרנים, דוד מינץ ויעל וילנר, והפכו את התוצאה. מקרה קלסי שבו עמדות והשקפות המוצא של השופטים קבעו את התוצאה.
בעתירות לפיטורי בן גביר עמדות המוצא מנבאות לכאורה על 5 נגד 4 לדחיית העתירות, אבל התוצאה הצמודה הזו יכולה להתהפך. מספיק ששופט אחד מהשמרנים יחשוב שהתעללות בן גביר במשטרה היא ההיפך הגמור משמרנות. כי שמרנות פירושה לשמר את מעמדה העצמאי והממלכתי של המשטרה. כי הסכנה לדמוקרטיה היא כה גדולה כשהורסים ומחריבים את תפקידה המסורתי של המשטרה, עד יהיה זה נכון להרחיב את העילות שמחייבות את נתניהו לפטר את בן גביר.
