משפט שדה
כשהנאשם יכול לערער, אבל הנפגעות נשארות מחוץ לתמונה
ארגוני נשים ניסו לערער על עונשו של הגינקולוג בני שכטר בטענה שהוא קל מדי. בית המשפט קבע שאין להם זכות לעשות זאת, וחשף פרצה שבה החוק מותיר את האינטרס הציבורי בלי כתובת לערעור
1. האם לארגוני נשים יש זכות לערער על עונש שהטיל שר הבריאות שבעיניהן הוא קל מדי? בסיפור הזה מדובר בשלילת רישיונו לשבע שנים של הגינקולוג בני שכטר שהורשע בפלילים.
שכטר הורשע במעשים מגונים במרמה במסווה של טיפול רפואי בשלוש מטופלות. הוא נידון למאסר בפועל של 18 חודשים ופיצוי למתלוננות בסכום כולל של 145 אלף שקל. אלא שאז הועבר עניינו, כמקובל, לוועדת המשמעת של משרד הבריאות לבחון האם לשלול את רישיונו – לצמיתות או לתקופה מוגבלת.
הוועדה, וכאן נחלקו הדעות, במקרה או שלא, לפי המגדר. ברוב של שתיים – ד"ר ורד איזנברג ועו"ד רות הורן – נגד אחד, פרופ' יוסף אלידן, המליצה הוועדה על שלילת הרישיון לצמיתות. דעת המיעוט הסתפקה בארבע שנים.
את ההחלטה הסופית על הסנקציה מקבל שר הבריאות שמאציל את סמכותו לשופט בדימוס אמנון סטרשנוב שנושא בתואר "הממונה על החלטות שיפוטיות במשרד הבריאות". בין השלילה לצמיתות של שתי חברות הוועדה לבין ארבע השנים של החבר, העמיד סטרשנוב את תקופת השלילה לשבע שנים.
2. על החלטתו של סטרשנוב, שהיא למעשה החלטת שר הבריאות, ניתן לערער לבית המשפט המחוזי. אבל, זכות הערעור נתונה לפי החוק אך ורק לרופא. את הערעור, במקרה שלנו, הגישו שני ארגוני נשים: שדולת הנשים וארגון מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באמצעות עורכות הדין הילה נויבך וגלי זינגר.
לשיטתן, החלטת סטרשנוב בלתי סבירה באופן קיצוני – בגלל חומרת העבירות שבוצעו באופן שיטתי תוך ניצול המרחב האינטימי הכרוך בטיפול גינקולוגי; בגלל הסכנה למטופלות עתידיות; בגלל הפגיעה באמון הציבורי במעמד הרופא ובמערכת בריאות. לעומתן עמדת הרופא נסמכה על זיכויו מעבירת האונס, על החלטת סטרשנוב, ועל הטענות שמעשיו לא נבעו ממניעים של גירוי מיני ושמסוכנותו המינית הוערכה מקצועית כנמוכה לאחר הליך שיקומי.
שופט בית המחוזי בירושלים נמרוד פלקס מחק את הערעור על הסף בנימוק שארגוני הנשים הם "עותר ציבורי". העותר הציבורי מוכר היטב מעתירות מינהליות וחוקתיות לבג"ץ. אבל, במשפט מעין־פלילי כמו המקרה הנוכחי לא ניתן להרחיב את רשימת המערערים.
"המשפט הפלילי", כתב השופט פלקס, "עוסק באחריותו האישית של אדם למעשיו, כאשר מידת הענישה נקבעת בהתאם לחומרת המעשים ומתן דגש לעקרון סופיות הדיון. מטעמים אלה 'זכות העמידה' במשפט הפלילי אינה גמישה כמו במשפט המינהלי".
לצורך המחשה, נניח ששר בממשלה הורשע בעבירת טוהר מידות ונידון לשנת מאסר. המדינה החליטה שלא לערער על גזר הדין. האם יכול גוף ציבורי, למשל התנועה לאיכות השלטון, להיכנס לנעלי הפרקליטות ולערער על קולת העונש בטענה שהוא מנוגד לאינטרס הציבורי?
בוודאי שהתשובה שלילית, כפי שכתב בזמנו המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון אליקים רובינשטיין: "אילו קבענו כי די בעצם קיומו של עניין לציבור כדי להצדיק זכות ערעור, היה עלינו לאפשר לכל אדם מן היישוב, ושאינו מן היישוב, להגיש ערעור, למשל, בגין העונש שנגזר על פלוני או אלמוני בעבירה זו או אחרת, שכן ברי שיש עניין לציבור כדי לענוש חוטאים או כדי לשקם עבריינים והרי אין לדבר סוף".
3. אבל לסיפור הזה יש עוד קומה. לצד או מעל "העותר הציבורי" יש את הנפגע עצמו. האם לנפגע העבירה יש זכות ערעור? גם כאן התשובה שלילית. נניח שקורבן העבירה חושב שהעונש שהוטל על מי שתקף אותו קל מדי. במצב זה יש לפרקליטות זכות ערעור וקורבן העבירה מוזמן לשכנע אותה לעשות כן. במקרה שלנו, אין לנפגעות של ד"ר שכטר — לא זכות ערעור משל עצמן וגם לא את המקבילה של הפרקליטות, את הגוף המדינתי שיכול לערער על החלטת השר. וכאן קבור הכלב: הפגם הפרוצדורלי לא מאפשר סימטריה והדדיות בזכות הערעור שמוקנית לרופא בלבד.
בערעור שנמחק בידי השופט פלקס, ביקשו ארגוני הנשים "להעביר" את זכות הערעור למשנה למנכ"ל משרד הבריאות שהיה בדעתם וביקש להחמיר עם הגינקולוג שכטר. אלא שהשופט פלקס שלל גם ממנו את זכות הערעור בגלל המבנה הסטטוטרי המורכב של הליכי המשפט המשמעתי־רפואי שרגליו מסתבכות זו בזו.
את הקובלנה נגד הרופא שסרח מגיש מנכ"ל משרד הבריאות; השר ממנה את ועדת המשמעת שעל בסיס המלצתה מטיל השר (באמצעות השופט סטרשנוב) את הסנקציה המינהלית; מבנה זה מעמיד את התובע המשמעתי בכפיפות ישירה לגורם המוסמך להטיל את הסנקציה – ומכאן הקושי שלפיו אורגן של המשרד מבקש לערער על החלטת השר.
השופט פלקס מתאר את שתי קרנות הדילמה: "קשה להלום מציאות שבה זכות הערעור בהליך מעין־שיפוטי ניתנת אך לצד אחד בהליך המשמעתי (הרופא שכטר במקרה שלנו — מ"ג). מנגד, גם מתן זכות הערעור למשרד הבריאות על החלטת שר הבריאות אינו מתיישב עם השכל הישר ועם לשון פקודת הרופאים. הדין המצוי אינו מקים לגורמי משרד הבריאות זכות ערעור על צו שר הבריאות".
אין ספק שנדרשת רפורמה ויש גם הצעת חוק בכיוון הזה, אלא שהמציאות כרגע היא שמלבד הרופא אין אף גורם שמוסמך לערער על החלטת שר הבריאות.
4. ב־1988 נפתח צוהר לאפשרות של קורבן העבירה לערער. לפתח הזה אחראי השופט אהרן ברק שהיה בדעת מיעוט מול השופטים מנחם אלון ויעקב מלץ. פסק הדין עסק בעניינו של רופא שיניים שגרם בהתרשלותו למותה של קטינה ורישיונו נשלל בידי שרת הבריאות דאז שושנה ארבלי אלמוזלינו לשנתיים בלבד. אביה של המנוחה גדעון צימרמן הגיש ערעור והמחסום הפרוצדורלי שהוצב על דרכו הגיע לבית המשפט העליון. שופטי הרוב קבעו כצפוי שזכות הערעור נתונה לרופא בלבד. ברק בניתוחו הציג את שתי גישות הקיצון. הראשונה, זכות ערעור לרופא בלבד; השנייה, הזכות לכל מי שלא מרוצה מהחלטת השר. והוא בחר בדרך ביניים: "זכות הערעור אינה מוקנית רק לרופא, אלא גם לאדם שבו טיפל הרופא ושבמהלך הטיפול בו נעברה העבירה המשמעתית". לפי גישה זו הורחבה זכות הערעור לקורבן העבירה.
השופט פלקס העיר בעניין זה: "אף לפי גישתו המרחיבה של השופט ברק, זכות הערעור מוגבלת לנפגעים הישירים ממעשי הרופא אשר הולידו את ההליך המשמעתי, ואין היא פרושה על ארגונים וגופים ציבוריים חיצוניים אף אם אלו טוענים לפגיעה עצמאית מהצו".
5. במקרה הנוכחי, הנפגעות הישירות ממעשיו של ד"ר שכטר לא הגישו ערעור אלא רק ארגוני הנשים. בכל מקרה, ספק אם גישת הביניים של ברק היתה מסייעת לנפגעות הישירות בהיותה גם עמדת מיעוט וגם נוגדת את כלל היעדר זכות הערעור של קורבן עבירה במשפט הישראלי. זכות שניתן להקים רק בחקיקה. ההיעדר הזה מייצר אבסורד בעולם המשמעת־הרפואי להבדיל מהעולם הפלילי. בעולם הרפואי אין לאף גורם, מלבד הרופא, זכות ערעור על החלטת השר.
"משרד הבריאות", כותב השופט פלקס, "ובכלל זה גורמי התביעה המשמעתית במשרד הבריאות מעולם (או למצער בעשרות השנים האחרונות) לא הגישו ערעור על החלטת השר".
הניסיון של ארגוני הנשים לטלטל את המסורת הזו ולפרוץ למועדון הסגור של הזכאים לערער — הרופא בלבד — נכשל. מה שנותר הוא להמתין לתיקון החקיקה, שגם הוא מתבשל כבר זמן רב, שיתקן את כשל השוק הערעורי הזה, ויאפשר לגוף ציבורי כלשהו מחוץ למשרד הבריאות לערער על החלטת השר.
