הפרדוקס בגירושין , או טיפים כיצד להתנהל בתהליך גישור לגירושין
אבני דרך להתנהלות בהליך גישור לגירושין, על מנת לגבש הסכם הוגן, באופן יעיל ומכבד
פרדוקס – מצב המשקף סתירה פנימית, פער, בין התנהגות שנראית הגיונית ולגיטימית אך מובילה לתוצאה הפוכה או בלתי אפשרית
כמגשרת במשפחה, אני מלווה זוגות רבים שהחליטו להיפרד, עוזרת להם לגבש הסכמות שיאפשרו להם לסיים בטוב את המערכת הזוגית ולבסס תשתית טובה לקראת מערכת יחסים חדשה שעיקרה : הורות משותפת.
בשלב זה בדרך כלל, כל אחד מבני הזוג מתמודד עם "רכבת הרים" ריגשית, כגון: תחושות של אכזבה, דחייה, אבל בשל אובדן הזוגיות, פחד מחוסר וודאות וחרדת הישרדות. בגישור אני מנסה לייצר מרחב שיכיל את כל התחושות תוך התמקדות במציאת פתרונות מציאותיים.
ומה בין פרדוקס לגירושין?
לאחר ניהול עשרות רבות של הליכי גישור לגירושין, נראה כי ניתן להבחין במספר פרדוקסים שכיחים:
בתחילת הליך הגישור, רוב ההורים מציינים ששאיפתם העיקרית היא שהילדים לא יפגעו מהפרידה, ושהתהליך יהיה קצר וממוקד. אך, בהתנהגותם בתהליך הפרידה הם פעמים רבות גורמים לתוצאה ההפוכה.
בדרך כלל כל אחד מבני הזוג מתמקד בצרכים שלו ובמה הוא יכול להשיג בתהליך הגישור. אך כדי שיתקיים הליך גישור קצר ומיטיב (לטובת הצדדים והילדים) יש צורך שכל אחד מהצדדים יתמקד בשאלה: מה הצד השני צריך? וכיצד אני יכול/ה לסייע לו בתהליך הפרידה?
נשמע מוזר? אכן. הרי מתגרשים מהאדם שאיתו לא הסתדרנו ושאנו רוצים במידה כזו או אחרת, שיצא לנו מהחיים. אך, האמת היא, שבני הזוג קשורים זה בזו לעוד הרבה שנים, בהיותם הורים משותפים. ובאם אחד מהם לא יהיה בטוב, או יקרוס כלכלית לאחר הגירושין – זה ישפיע בהכרח על הילדים ועל בן הזוג השני.
כאשר כל אחד מבני הזוג מתנהל בתוך חדר הגישור, מתוך חשיבה רק עצמו, כיצד יהיה לו יותר זמן עם הילדים, כיצד יצא מהזוגיות הזו עם יותר נכסים, תוך התעלמות ממה שהצד השני צריך ומה יטיב עימו – נוצרת דינמיקה של כיפופי ידיים, כוחניות, התחשבנות, פנקסנות, נקמנות, ומשם הדרך קצרה לעימות קולני, עוצמתי ומתיש שיביא במקרה הטוב להארכת הליך הגישור ובמקרה הרע – לסיומו ללא ההסכם.
ישנם גם לא מעט פרדוקסים, הנוגעים להורות ולילדים:
הורים שהינם מאוד מסורים לילדיהם ורגישים לבריאותם– פעמים רבות מערבים את הילדים במחלוקות בין ההורים ובכך גורמים לנזק ריגשי עצום לילדים, שילווה אותם עד סוף חייהם.
בנוסף, בתקופת הפרידה והמעבר למגורים בשני בתים, הילדים לרוב זקוקים יותר מתמיד לנוכחות הורית, פיזית וריגשית, אך דווקא בתקופה זו – לכל אחד מההורים צורך לקחת זמן לעצמו, זמן לעיבוד ריגשי, זמן לבלות, זמן להתפרנס. וכך נוצא פער בין צורכי הילדים לצורכי ההורים.
דוגמא נוספת - לילדים בדרך כלל יש צורך להרגיש, ובמיוחד בתקופת של פרידת ההורים, שהם יכולים להמשיך לסמוך על ההורים שיישארו בתפקידם כהורים ובכך יאפשרו לילדים להמשיך להיות ילדים ולתפקד כילדים. אך דווקא בתקופה זו נוצר לעיתים "היפוך תפקידים" בין הילדים להורים: ילדים שחווים מצוקה ריגשית של מי מההורים, פעמים רבות ומנסים לקחת על עצמם את האחריות לשלומו של ההורה ולדאוג לו. לעיתים, הדבר מתבטא בכך שהילדים משמיעים לכל הורה את מה שמצופה מהם להשמיע. כגון: "היה משעמם אצל אבא", או "החבר החדש של אמא לא נחמד", "אני לא רוצה ללכת לאבא", "אני לא רוצה לחזור לאמא" וכו'...
למעשה אחד הקשיים המשמעותיים בגישור לגירושין הוא שאנו מנהלים משא ומתן לגיבוש הסכמות עם האדם שעימו התקשינו להתמודד כל השנים, והדפוסים שכל כך הפריעו לנו בחיים המשותפים (ואולי אף שיגעו אותנו), מקבלים ביטוי עוצמתי יותר בשלב הזה. כך שהשאיפה להיפרד כדי "לצאת לחופשי" ו"לקבל יותר שליטה על החיים" פוגשת מציאות בה השליטה על מה שקורה עוד יותר מתערערת. לדוגמא: הורים המחזיקים בתפיסה ערכית וחינוכית ברורה שהביאה לחיכוכים במהלך הנישואין (כגון בנוגע לשעות שינה של הילדים, תזונה שלהם, זמן מסך, הכנת שיעורים, נטילת תרופות, קבלת טיפול ריגשי ועוד) מגלים שכעת המצב מורכב עוד יותר. פשרות שהצד השני ניאות לעשות לצורך שימור התא המשפחתי, כבר לא מתרחשות, "הפסקתי לעבוד אצלך", "את/ה כבר לא מחליטה על הכול", כך שלאחר הפרידה יש פחות שליטה על הקורה עם הילדים. החופש אינו באמת חופש.
הרשימה עוד ארוכה אך אחד הפרדוקסים המשמעותיים ביותר בעיני: שבני זוג שהולכים לטיפול זוגי ומגיעים להחלטה להיפרד, מפסיקים את הטיפול, ומיד עוברים למלאכת עריכת הסכם ממון וגירושין במקום להשתהות עוד רגע בטיפול.
דווקא, בשלב זה, להמשיך עוד קצת בטיפול, עשויה להיות הדרך הנכונה. לקיים מספר מפגשים שייועדו לעיבוד ריגשי ומסודר של הפרידה. במסגרתם, יינתן מקום לכאב, לאבל, לאכזבה וגם להכרת תודה על מה שהיה ולמידה להמשך הדרך – מה כל אחד לוקח עימו לקשרים עתידיים. שיח טיפולי משותף בשלב זה מאפשר סגירה של היחסים באופן שלא משאיר קצוות פתוחים מבחינה ריגשית. בדרך זו תהליך הפרידה עשוי להיות תהליך מרפא ולא כישלון, כזה המאפשר את סיום הזוגיות מתוך תמיכה הדדית, ובהמשך את ניהול הליך הגישור לגירושין באופן מכבד, יעיל והוגן יותר.
לסיכום, גישור לגירושין מתרחש לרוב במצבים של כאב ושבר, אך כולל בחובו הזדמנות לעשות משהו מיטיב עם משמעות: לייצר הסכם הוגן, מציאותי השומר על טובת הקטינים ועל כל אחד מבני הזוג, באותה המידה. הסכם מדויק שניתן, לאחר חתימתו, להניחו במגירה ולהמשיך עם החיים עצמם, מתוך הבנה שגם אם תהינה מחלוקות בעתיד (וכנראה שתהינה) בני הזוג יצלחו אותם יחדיו, וימצאו שוב את הפתרון הנכון ביותר עבורם ועבור הילדים.
d&b – לדעת להחליט
