לפני שמעלים ארנונה, שהרשויות יוכיחו שהתייעלו
הכירו את המשולש של הארנונה בישראל: הארנונה שאנחנו משלמים בבית, הארנונה שאנחנו משלמים דרך העסקים וההעלאות החריגות שמתווספות מעל הכול. לפי נתוני ה־OECD, הארנונה העסקית בישראל גבוהה בכ־40% מהמקובל במדינות אחרות, וכשהיא ממשיכה להתייקר, העסקים נאלצים לגלם חלק מהעלויות במחירי המוצרים והשירותים. כך אותה משפחה משלמת פעם אחת בחשבון הארנונה ופעם שנייה בקופה בסופר, במסעדה, בחנות ובכל שירות שהיא צורכת.
מעל לכך קיים מנגנון הבקשות החריגות, שמאפשר לרשויות המקומיות לבקש העלאות נוספות מעבר להתייקרות שכבר מובטחת להן.
עוד לפני שמשרד הפנים החליט אילו בקשות חריגות לאשר, הארנונה של כולנו צפויה לעלות ב־3.05% בשנת 2027 מכוח העדכון האוטומטי. מעל ההתייקרות הזו מבקשות רשויות מקומיות להוסיף העלאות חריגות של 4%, 5%, 10% ואף יותר.
לפני שמאשרים אפילו שקל אחד, צריכה להישאל שאלה בסיסית: מה עשתה הרשות כדי להתייעל לפני שביקשה עוד כסף מהציבור? האם צמצמה הוצאות? שיפרה תהליכים? בחנה מחדש התקשרויות? מיצתה חלופות? העלאת ארנונה אינה תוכנית עבודה.
הבעיה היא שהציבור אפילו אינו יודע מהם כללי המשחק. משרד הפנים לא פרסם במועד את הקווים המנחים לבחינת הבקשות החריגות ל־2027, בזמן שהרשויות כבר הגישו את בקשותיהן. אנחנו יודעים כמה מבקשת כל רשות להעלות, אבל לא מה בדיוק היא נדרשת להוכיח כדי לקבל אישור. האם עליה להציג התייעלות? האם נבחנות הוצאותיה? האם עליה להוכיח שמיצתה אפשרויות אחרות? כל עוד הקריטריונים אינם שקופים, רב הנסתר על הגלוי.
סבב הבקשות מתקיים מדי שנה, אבל השנה חשוב במיוחד להביט גם על העיתוי. הבחירות הכלליות מתקרבות, וראשי רשויות הם מוקדי כוח פוליטיים משמעותיים עבור המפלגות ביום הבוחר. לכן הממשלה ומשרד הפנים צריכים להוכיח שבעתיים שהבקשות נבחנות על בסיס מקצועי בלבד. ערב בחירות, גובר החשש ששיקולים פוליטיים יגברו על הדרישה להתייעלות ולניהול תקציבי אחראי. הציבור ובעלי העסקים לא צריכים לממן את הפוליטיקה הזאת.
וכדאי לזכור שהארנונה לעסקים אינה רק בעיה של בעלי העסקים. היא חלק מיוקר המחיה. כל העלאה נוספת מצטרפת לשכר, לחשמל, לשכירות וליתר התשומות, ובסופו של דבר חלק ממנה מגיע למחיר הסופי לצרכן. מדינה שמצהירה שהיא נלחמת ביוקר המחיה ובאותה נשימה מאפשרת להעלות שוב ושוב את אחד המסים הכבדים על המגזר העסקי, פועלת נגד המטרה שהיא עצמה הציבה.
ורגע לפני שמסיימים לעסוק בגל הבקשות החריגות, העלאת הארנונה הבאה כבר על הפרק. כאן נכנס לתמונה מנגנון הטייס האוטומטי, או כפי שנהוג לכנות אותו במגזר העסקי, "הכייס האוטומטי". רק בשבועות האחרונים נחתמו הסכמי שכר חדשים עם לוחמי האש ועם אקדמאים ועובדים ברשויות המקומיות. הם ראויים לשכר הוגן, אבל מה הקשר בין תוספת השכר שלהם לבין חשבון הארנונה של משפחה או עסק?
מדינת ישראל קשרה בין השניים. השכר במגזר הציבורי עולה, הטייס האוטומטי נכנס לפעולה והארנונה עולה איתו. זהו עיוות כלכלי מהמדרגה הראשונה.
הגיע הזמן לשנות את המנגנון. רשות שרוצה לגבות יותר מהציבור צריכה קודם להוכיח שעשתה כל שביכולתה כדי להתייעל. ממשלה שרוצה להילחם ביוקר המחיה צריכה להתחיל במקום שבו יש לה שליטה. קודם מתייעלים, אחר כך מבקשים עוד מהציבור. לא להפך.
שחר תורג'מן הוא נשיא איגוד לשכות המסחר
