כך הפכה ההוראה לאחת הקריירות הפחות משתלמות
כל עוד היחס כלפי אנשי ההוראה נותר מפלה ומתנכר, קשה לצפות שמועמדים איכותיים יראו בהוראה מסלול קריירה סביר. אני קוראת להורים להביע תמיכה פומבית במורות ובגננות. זוהי אינה מחאה מגזרית, אלא קריאה לצדק בסיסי
הקיצוץ האחרון בשכרן של גננות ומורות בצהרונים, שבוצע ללא כל פיצוי – בניגוד למה שניתן לעובדים אחרים במשק – אינו מקרה בודד. מדובר בעוד חוליה בשרשרת של פגיעות עקביות במעמדם ובתנאי העסקתם של אנשי ונשות ההוראה בישראל. פגיעות אלה אינן רק כלכליות, אלא גם ערכיות. הן מבטאות יחס מתמשך של חוסר הכרה בתפקידם החיוני של המורים לחוסנה של החברה הישראלית.
מדובר בתופעה מערכתית. לאורך שנים, שכר המורים – במיוחד בתחילת הדרך – נמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD. לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, השכר הממוצע למורה בישראל נמוך ב־20%-30% מהשכר המקביל במדינות המפותחות, גם לאחר התאמות ליוקר המחיה. תנאי העבודה שוחקים, עם עומס שעות גבוה במיוחד, מספר שעות הוראה מהגבוהים בעולם, ואחריות מקצועית כבדה. ההשקעה בהכשרה מתמשכת מצומצמת, והפער בין הדרישות למעמד בפועל הולך ומעמיק.
רפורמות כמו "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", שנועדו לשפר את המצב, הובילו בפועל להכבדה משמעותית בעומס העבודה ולתחושת שחיקה גוברת. הנתונים מצביעים על כך כי מרבית המורים עובדים הרבה מעבר לשעות ההוראה הפורמליות – עם הכנה לשיעורים, בדיקת עבודות, השתלמויות ומעורבות קהילתית – מבלי שיתוגמלו או יזכו להכרה ציבורית מספקת.
האם יעלה על הדעת שמקצוע הדורש השכלה אקדמית, אחריות כבדה ויכולות בין-אישיות מורכבות – יהפוך לאחת הקריירות הכי פחות משתלמות בשוק העבודה? האם מישהו היה ממליץ לבן או לבת שלו לבחור בהוראה, כשהוא יודע כמה מאמץ נדרש – וכמה מעט הכרה, שכר או יציבות יעמדו מנגד?
לצד זאת, הנתונים מראים ירידה מדאיגה במספר הפונים ללימודי הוראה – צניחה של כ־17% בעשור האחרון – ועלייה בשיעור העוזבים בתוך חמש השנים הראשונות לעבודה. שיעור העוזבים בחינוך היסודי מגיע לכ־25%, ובחינוך העל-יסודי אף יותר. יש קושי מתמשך בגיוס מורים לגיל הרך, לחינוך היסודי, לחינוך המיוחד ולמקצועות הליבה. על פי נתוני משרד החינוך, נכון לשנת הלימודים תשפ"ה חסרים כ־2,800 מורים.
בנוסף, ישנם דיווחים על מורים שמלמדים מקצועות שלא הוכשרו אליהם. למשל, 63% מהמורים המלמדים לשון בחטיבות הביניים חסרי הסמכה בתחום זה. בחינוך המיוחד, שיעור בעלי ההכשרה הפורמלית נמצא בירידה מדאיגה, בעוד שמספר התלמידים המזדקקים לשירותים הללו נמצא בעלייה מתמדת.
המצב שבו גננות ומורות נאלצות לאיים ב"שביתת מחלה" הוא תמרור אזהרה חברתי. זהו אינו אקט ציני אלא ביטוי למצוקה אותנטית של קבוצה שאחראית לעיצוב דור העתיד, ונשחקת עד דק.
בתוך מציאות זו, התייחסויות מזלזלות מצד נבחרי ציבור – ובהם גם שר האוצר – אינן רק פוגעניות; הן מחלישות עוד יותר את המחויבות של המדינה כלפי עמודי התווך של מערכת החינוך.
כל עוד היחס כלפי אנשי ההוראה נותר מפלה ומתנכר, קשה לצפות שמועמדים איכותיים יראו בהוראה מסלול קריירה סביר. אני קוראת להורים – שותפים טבעיים לדאגה לעתיד הילדים – להביע תמיכה פומבית במורות ובגננות. זוהי אינה מחאה מגזרית, אלא קריאה לצדק בסיסי, למאבק על עתיד החינוך כולו, ולחיזוק מי שבידיהם מופקדת התשתית הערכית, החינוכית והחברתית של מדינת ישראל.
פרופ' סמדר דוניצה שמידט היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
