בית המשפט פסל פעמיים ועיריית תל אביב מנסה בפעם השלישית
בצו 2027 מבקשת העירייה להוסיף סיווג נפרד לגופים ללא מטרת רווח, אך תמחרה אותו בתעריף עסקי - בדיוק התוצאה שבתי המשפט פסלו
צו הארנונה של תל אביב-יפו לשנת 2027 עולה לאישור המועצה ביום 22 ביוני. בין השינויים בולט אחד. הצו מוסיף סיווג נפרד של "נכסים אחרים", המיועד לנכסים של גופים הפועלים שלא למטרת רווח. דברי ההסבר מציגים אותו כיישום פסק הדין בעניין אמונה. על פניו זו הקלה על נישומים. למעשה התמונה הפוכה.
השינוי לא נולד בחלל ריק. הוא תגובה לשרשרת פסיקה: בעניין הבימה קבע בית המשפט העליון שהסיווג "משרד, שירותים ומסחר" עניינו בפעילות כלכלית-עסקית-מסחרית. תיאטרון ציבורי אינו נכנס בגדרו, שכן הוא פועל שלא למטרת רווח ונשען על תקציב ציבורי. בית המשפט ראה חוסר היגיון בכריכת מוסד תרבות ציבורי עם תחנת דלק, בית מרקחת ורשת שיווק תחת תעריף אחד. לכן חוסה התיאטרון תחת הסיווג השיורי "נכסים אחרים" בתקנות ההסדרים ולא תחת הקטגוריה של "משרדים, שירותים ומסחר".
בעניין אחר שנקרא פסק דין "אמונה" הרחיב בית המשפט המחוזי הלכה זו למשרדי עמותות בתחומי החינוך והבריאות. בית המשפט קבע שגם הרכיב "משרד" דורש פעילות עסקית, ואין די בכך שהנכס משמש כמשרד. בדצמבר 2025 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור של העירייה, והקביעה עומדת בעינה.
כאן מתחילה הטעות. העירייה פירשה את פסקי הדין האלה כהכרעה טכנית בעניין סיווג המשרד לפי צו הארנונה בעוד שבפועל אלה פסקי דין על סבירות. המנוע הסמוי של ההלכה הוא חוסר ההיגיון שבחיוב פעילות ללא רווח בתעריף שנקבע לעסק. בית המשפט המחוזי לא אמר זאת במפורש, אך פעולתו היא פרשנות מקיימת. המקור הפרשני הוא הסיווג השיורי עצמו. כל עוד קיים סל "נכסים אחרים", בית המשפט יכול לקרוא את הסיווג העסקי בצמצום ולהותיר את העמותה מחוצה לו. כך הוא נמנע מחיוב פעילות ללא רווח בתעריף עסקי.
והנה לב העניין. לצד הסיווג החדש קבעה העירייה תעריף זהה לתעריף העסקי. הוא עומד על 463.50 ₪ למ"ר באזור 1, 386.51 ₪ באזור 2 ו-317.13 ₪ באזור 3. שלושת המספרים זהים לתעריף "משרד, שירותים ומסחר", ספרה בספרה. הסיווג השתנה, התעריף לא. לשיטת העיריה בשנת 2027 גוף שאינו פועל למטרת רווח משלם בדיוק כמו עסק, ותכלית התיקון המוצע הוא לנסות לעקוף את הלכת "אמונה".
התוספת חוסמת מסלול אחד ופותחת אחר. עמותה כבר אינה יכולה לטעון לסיווג מוטעה במסלול ההשגה והערר, שכן הסיווג "נכסים אחרים" מתאים לה ואף נקבע למענה. ועדת הערר דנה בסיווג, אך אין בידה לדון בסבירות הצו. לעומת זאת, התוצאה שבית המשפט ראה כבלתי סבירה נותרה על כנה – לא ניתן לכרוך עסק ופעילות התנדבותית באותו סיווג. העילה משתנה אפוא מפרשנות צו הארנונה (באיזה סיווג לחייב את המשרדים) אל חוסר סבירות (האם התוצאה סבירה), אך המהות זהה.
להבחנה הזו יש מחיר. התעריף העסקי הוא מהגבוהים בצו, ונמוך רק מתעריף הבנקים וחברות הביטוח. החלתו על גוף עתיר שטח שאינו מפיק רווח יוצרת את העיוות שבית המשפט הצביע עליו. אמונה ודומיה מפעילות עשרות סניפים, ולכן מדובר בסכומים שמצטברים משנה לשנה.
האירוניה ברורה. בעניין הבימה פסל בית המשפט העליון מהלך זהה. שם ניסתה העירייה לתמחר את התיאטרון לפי תעריף המינימום העסקי, אף שמדובר ב"נכס אחר". בית המשפט דחה את הניסיון והורה לחייב לפי התעריף ההיסטורי בתוספת שיעור העדכון. תמחור "נכסים אחרים" לפי התעריף המסחרי חוזר על אותה שגיאה ויש מקום לפסול אותו מחוסר סבירות.
ראוי להוסיף נקודה. בעניין אמונה בית המשפט הכריע בשאלת הסיווג בלבד והותיר את שאלת התעריף פתוחה במפורש. העירייה מילאה את החלל בתעריף המסחרי. בכך החזירה אל החזית את שאלת התעריף, שבית המשפט הותיר פתוחה.
ההשלכה חורגת משתי העמותות האלה. הסל השיורי קולט מגוון גופים בעלי תכלית ציבורית שאין להם סיווג משלהם. בית המשפט העליון עצמו קרא למחוקק לקבוע סיווגים מסודרים, כדי שמוסדות כאלה לא ייכרכו עם נכסים מסחריים. תמחור הסל בשיעור עסקי הולך בכיוון ההפוך.
המסקנה פשוטה. הסיווג השיורי אינו סל ריק שאפשר למלא בכל תעריף. תמחורו בשיעור המסחרי מחזיר את החיוב אל התוצאה שבית המשפט פסל. הטענה תשוב אפוא, הפעם כעתירה מנהלית שעניינה סבירות, ולא כערר שעניינו פרשנות. העילה התחלפה. המהות לא. נראה שצריך קצת אמונה.
מאת עוה"ד טל יצחק אזרואל ועדי מוסקוביץ, מוסקוביץ-אזרואל, משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
