ההייטק הישראלי לא צריך עוד מחמאות. הוא צריך מדיניות
האקזיטים ממשיכים להגיע, חברות ישראליות הופכות לענקיות גלובליות והיזמים שלנו מוכיחים שהם יודעים להצליח גם בתנאים בלתי אפשריים. אבל דווקא על רקע סיפורי ההצלחה אנו נדרשים להתמודד עם אתגר שימור מעמדה של ישראל בתחום ההייטק גם בעשורים הבאים.
העולם השתנה, התחרות על טכנולוגיה, הון וכישרונות כבר לא מתנהלת רק בין חברות, אלא בין מדינות. ארצות הברית, סין ואירופה משקיעות סכומי עתק בבינה מלאכותית, בשבבים, במחשוב קוונטי ובתשתיות מחקר. וישראל צריכה להבין שזה הזמן שבו הממשלה צריכה להיות מעורבת יותר על מנת להישאר בקבוצת המדינות המובילות את ההייטק העולמי.
ההייטק הוא לא עוד ענף במשק, הוא מנוע הצמיחה המרכזי של ישראל, מקור מרכזי ליצוא ולהכנסות ממסים ונכס אסטרטגי לביטחון הלאומי. בשפה כלכלית קוראים לזה …Too big to fail ישראל אינה יכולה להתחרות בתקציבי המעצמות, אבל היא יכולה להתחרות בחוכמה. לשם כך נדרשות הכרעות: היכן להוביל, אילו יכולות עצמאיות לפתח וכיצד להבטיח שהחדשנות הישראלית תמשיך לייצר ערך כלכלי דווקא כאן.
אלה שישה מהלכים שצריכים לעמוד על סדר יומה של הממשלה שתקום:
ראשית, להפסיק להתייחס להשקעה בחדשנות כאל סעיף תקציבי שניתן להרחיב או לצמצם בהתאם לצורכי השעה. פיתוח טכנולוגיות פורצות דרך הוא תהליך ארוך ועתיר סיכון, שאינו מתנהל לפי לוחות הזמנים של תקציב או קדנציה. נדרשת מדיניות השקעה רב שנתית, יציבה וצפויה, שתאפשר לתעשייה, לאקדמיה ולמשקיעים לתכנן לטווח ארוך.
שנית, להרחיב את בסיס ההון האנושי. הצלחת התעשייה נשענת על קבוצה מצומצמת יחסית של עובדים וחברות. המשך הצמיחה מחייב הרחבת מעגל המשתתפים ויצירת הזדמנויות כניסה לדור הבא. מדינה שאינה מצליחה להכניס צעירים מוכשרים היום עלולה לגלות בעוד עשור שחסר לה דור שלם של מומחים.
שלישית, להבטיח שישראל לא תהיה רק המקום שבו ממציאים את הטכנולוגיה, אלא גם המקום שבו בונים אותה. ככל שחברות גדלות, חלק משמעותי מהפעילות ומהערך הכלכלי שלהן נוצר מחוץ לישראל. אין פסול בהפיכת חברה ישראלית לגלובלית, להפך, השאלה היא אם ישראל מייצרת תנאים להשארת פעילות משמעותית גם בשלבי הצמיחה: מרכזי פיתוח, הנהלות, תהליכי ייצור ומקומות עבודה איכותיים.
רביעית, להתייחס לתשתיות טכנולוגיות כאל תשתיות לאומיות. כפי שמדינה אינה יכולה להתפתח ללא כבישים, חשמל ומים, כלכלה טכנולוגית אינה יכולה להתפתח ללא כוח מחשוב, מעבדות, מתקני ניסוי, נתונים ותשתיות מחקר. הכניסה לתחומים טכנולוגיים חדשים מחייבת השקעות שהשוק הפרטי לא תמיד יכול או מוכן לבצע לבדו. בלעדיהן עלולות טכנולוגיות שלמות להישאר מחוץ להישג ידה של התעשייה הישראלית.
ד"ר אלון סטופל
(צילום: חנה טייב)
חמישית, להפוך את החדשנות למנוע צמיחה של המשק כולו. הצלחת ההייטק צריכה להימדד לא רק במספר החברות ובהיקף ההשקעות, אלא גם ביכולתה של הטכנולוגיה לשדרג שירותים ציבוריים, לייעל את מערכות הבריאות, החינוך והאנרגיה, לקדם את החקלאות ולשפר את איכות החיים. האתגר אינו רק לפתח חברות בינה מלאכותית מצליחות, אלא להפוך את ישראל למדינה שיודעת להשתמש בבינה מלאכותית בכל ענפי הכלכלה.
ושישית, להבין שוודאות, אמון ופתיחות לעולם הם חלק מתשתיות הצמיחה של ההייטק. הון וכישרונות נעים בין מדינות. חברות ומשקיעים מקבלים החלטות גם על בסיס יציבות מוסדית, סביבה עסקית, קשרים בינלאומיים ויכולת לתכנן קדימה. שימור מעמדה של ישראל במערכת החדשנות העולמית הוא תנאי להמשך הצלחתה.
לישראל תעשיית חדשנות יוצאת דופן, מוסדות מחקר מובילים, יזמים מנוסים ויכולות טכנולוגיות שהעולם מכיר בערכן. אבל היתרונות האלה אינם חסינים מפני שחיקה והצלחת העבר אינה מבטיחה את העתיד.
המשימה של הממשלה הבאה, ללא קשר לזהותה, אינה לנהל את ההייטק במקום היזמים, אלא לעשות את מה שרק מדינה יכולה לעשות: להשקיע היכן שהסיכון גדול מדי עבור השוק, לבנות תשתיות, לפתח הון אנושי, להסיר חסמים ולהבטיח שהצלחת החברות תמשיך לייצר ערך לכלכלת ישראל, כל זאת באמצעות מדיניות ברורה ויישום אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח.
ד"ר אלון סטופל הוא יו"ר רשות החדשנות
