הקטר לא סוחב: הפריון הגבוה של ההייטק לא מחלחל מטה
ההשקעות במחקר ופיתוח, בתוכנה ובטכנולוגיות מידע מציבות את ישראל בצמרת העולם, אך נתוני ה־OECD חושפים פרדוקס: למרות יותר משני עשורים של חדשנות והשקעות עתק, הפער בפריון מול המדינות המפותחות כמעט לא הצטמצם
איך ייתכן שישראל היא אחת המדינות המשקיעות ביותר בעולם במחקר ופיתוח, בתוכנה ובטכנולוגיות מידע, ובכל זאת פריון העבודה שלה עדיין נמוך מהממוצע במדינות המפותחות?
זו אולי השאלה הכלכלית החשובה ביותר למשק הישראלי כיום. בסופו של דבר, הפריון מודד כמה ערך כל עובד מייצר בכל שעת עבודה. ככל שהפריון גבוה יותר, כך ניתן לשלם שכר גבוה יותר, לייצר יותר מוצרים ושירותים בלי להגדיל את מספר העובדים ולהעלות את רמת החיים לאורך זמן. זו גם הסיבה שכלכלנים נוהגים לומר כי בטווח הארוך כמעט כל השיפור ברמת החיים של מדינה נובע מגידול בפריון. לא במקרה כינה הכלכלן זוכה פרס נובל פול קרוגמן את הפריון "כמעט הכול". וזו גם הסיבה מדוע ארגון הכלכלות המפותחות, ה־OECD, מקדיש לסוגיה הזו דוח עבה בכל שנה.
השנה, הדוח השנתי שראה אור בסוף השבוע האחרון, מציג תמונה שנראית כמעט פרדוקסלית. מצד אחד, ישראל ממשיכה לבסס את מעמדה כאחת ממעצמות החדשנות בעולם. מצד שני, כאשר בוחנים את התוצאה הסופית — הפריון הכולל של המשק — הפער מול המדינות המפותחות כמעט שלא נסגר במשך יותר משני עשורים.
נתחיל מהשורה התחתונה והידועה. בשנת 2024 כל שעת עבודה של עובד בישראל יצרה 51.8 דולר לעומת 65.8 דולר בממוצע במדינות המערביות. במילים אחרות, עובד ישראלי מייצר בשעה כ־79% בלבד מהתפוקה שמייצר עובד ממוצע במדינות המפותחות. אלא שהנתון המעניין עוד יותר הוא המגמה. בתחילת שנות ה־2000 עמד הפריון הישראלי על כ־78% מממוצע ה־OECD. ב־2024 היחס הוא 78.7% — כלומר, כרבע מאה מאוחר יותר ולמרות יותר משני עשורים של צמיחה, מהפכת הייטק והשקעות חסרות תקדים בטכנולוגיה, אותו פער יחסי כמעט לא השתנה.
חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שהפריון בישראל לא השתפר. ההיפך הוא הנכון: הפריון לשעת עבודה עלה מכ־36.6 דולר ב־2000 ל־51.8 דולר בשנת 2024, זינוק של יותר מ־40%. אלא שגם יתר מדינות המערביות המשיכו להשתפר, ולכן ישראל לא הצליחה לצמצם באופן משמעותי את הפער היחסי.
גם נתוני הפריון השנתיים מחזקים את התמונה הזאת. בשנת 2024 עלה פריון העבודה בישראל בכ־0.45% בלבד, לעומת 0.86% בממוצע במערב ו־2.24% בארצות הברית. קשה לייחס לכך משמעות גדולה מדי, שכן שנת 2024 הושפעה ממלחמה, גיוסי מילואים נרחבים ושיבושים חריגים בשוק העבודה. אולם כאשר מסתכלים על התמונה ארוכת הטווח, המסקנה נותרת בעינה: ישראל אמנם ממשיכה להתקדם, אך אינה סוגרת את פער הפריון מול המדינות המובילות.
התרומה החשובה של הדוח מבחינת כלכלת ישראל היא הצגת הפרדוקס. באותו דוח בדיוק מציג ה־OECD נתונים שממקמים את ישראל בצמרת העולמית כמעט בכל מדד של השקעות בכלכלת ידע. ההשקעה בתוכנה ובמאגרי מידע מגיעה ל־3.66% מהתמ"ג — מהגבוהות במערב ואף לפני ארצות הברית, העומדת על 2.8% תוצר. במקביל, ההשקעה במחקר ופיתוח מגיעה לכ־3% מהתמ"ג, נתון המציב את ישראל בעשירייה הראשונה של המדינות המפותחות במדד זה. כלומר, ישראל משקיעה כמו מעצמת טכנולוגיה עולמית. הבעיה היא שהתוצאה הכוללת עדיין אינה משקפת כלכלת פריון מובילה.
מעניין לא פחות הוא מה קרה למדד ה־MFP
(Multifactor Productivity) המתאר את החלק של הצמיחה שאינו מוסבר בעזרת עוד עובדים או עוד הון ולפיכך נחשב בעיני כלכלנים למדד הקרוב ביותר לשיפור "הנטו" ביעילות עצמה. גם במדד הזה ישראל אינה בולטת לטובה. גם במדד הזה אין עדות לכך שמהפכת ההשקעות בטכנולוגיה כבר תורגמה לקפיצת יעילות רוחבית או כלל־משקית.
זו בדיוק הנקודה שבה מתחברים נתוני ה־OECD לדבריו של נגיד בנק ישראל במסיבת העיתונאים שלשום לרגל הצגת השיקולים להפחתת הריבית ל־3.5%. הנגיד ציין כי חלק ניכר מצמיחת המשק בתקופה האחרונה משקף את פעילותן של חברות גלובליות הפועלות בישראל כגון אנבידיה וכי בניכוי אותן חברות, הצמיחה של המשק נמוכה יותר.
בתחילת שנות ה־2000 עמד הפריון בישראל על כ־78% מממוצע ה־OECD. ב־2024 הוא 78.7% ממנו. זאת למרות יותר משני עשורים של צמיחה והשקעות עתק בטכנולוגיה
במילים אחרות, גם בנק ישראל מאותת שהנתונים המצרפיים כבר אינם מספרים את כל הסיפור. ייתכן שזו גם הסיבה לפרדוקס שעולה מדוח הפריון. ההשקעות העצומות בתוכנה, בבינה מלאכותית ובמו"פ אכן מייצרות ערך כלכלי משמעותי — אך הן מרוכזות במספר מצומצם יחסית של חברות וענפים. ליבת ההייטק הישראלית פועלת ברמה עולמית, אך השיפור בפריון עדיין אינו מחלחל במלואו לשאר חלקי המשק.
זו אולי התובנה החשובה ביותר העולה מהדוח. במשך שנים היה מקובל לחשוב שהייטק חזק יוביל בהכרח לעלייה בפריון של כלל המשק. הנתונים מלמדים שהקשר הזה מורכב יותר. חדשנות אינה מחלחלת אוטומטית לכל הענפים, והשקעות בטכנולוגיה אינן מתורגמות בהכרח לשיפור מיידי בפריון של כלל העובדים.
זו אינה סיבה לפסימיות. להיפך. ישראל כבר בנתה ליבת חדשנות מהחזקות בעולם. האתגר הגדול של השנים הקרובות אינו עוד להקים חברות סטארט־אפ או למשוך השקעות במו"פ — אלא לגרום לכך שהיתרונות הללו יחלחלו גם לענפים המסורתיים, לשירותים, למסחר, לתעשייה ולשאר חלקי המשק.
אם זו לא תתרחש, ישראל תמשיך להיות מעצמת הייטק — אך לא בהכרח מעצמה כלכלית "בריאה". וזו הבחנה חשובה, משום שבסופו של דבר רמת החיים של רוב אזרחי ישראל תיקבע לא לפי הצלחתן של כמה חברות גלובליות כמו אנבידיה, אלא לפי הפריון של המשק כולו. ההייטק הישראלי אינו הבעיה של הפריון הישראלי — להיפך — אך אסור שהוא יהפוך למסך עשן שמסתיר את בעיית הפריון של המשק כולו.
