דעה
אם לא נתעורר, במרץ 2026 נקנא ברוסים
בעוד הטורקים מסתערים על הרחובות והרוסים איבדו תקווה, הישראלים שוקעים באדישות מסוכנת שעלולה להיות בלתי הפיכה
לעתים קרובות אני ספק צוחקת, ספק נחרדת, אחרי שיחות עם ההורים שלי. אף על פי שהם עזבו את רוסיה לפני יותר מ־30 שנה, היא מסרבת לעזוב אותם. מעין תפיסת עולם קבועה שלא ניתן לעקור אותה – שהמדינה היא קודם כל נגדם. זה יכול לבוא לידי ביטוי בדברים הכי קטנים וכמעט הזויים, כמו למשל שאם לא ירשמו את הדירה שלהם על שמי, המדינה תוכל לקחת אותה, או אם ייסעו לחו"ל יותר מדי, יקטינו להם את קצבת הפנסיה. הפחד מ"ידה הארוכה של המדינה" הוא תולדה של חיים וחינוך במקום נטול דמוקרטיה וחופש.
בדיוק כפי שעבור הוריי העין הפקוחה של המשטר היא חלק מהדנ"א, עבור הישראלים דמוקרטיה היא כמו אוויר לנשימה, ונבחין בו רק בחסרונו. ולכן אנחנו לא נלחמים עליה מספיק אף על פי שהיא הולכת ומתמסמסת עם כל החלטה מופרכת של הממשלה שנבחרה בהליך דמוקרטי. כן, כל עוד מיליונים לא מסתערים על ירושלים, זה לא "נלחמים". אולי, כמו במחקרים על חיסכון פנסיוני שגילו שרק אחרי שאנשים צעירים ראו את ההדמיה שלהם כקשישים, הם התחילו לחסוך לפנסיה, כך גם אנחנו צריכים לקיים מעין "זיכרון בסלון" עם אנשים שחיו במשטרים לא דמוקרטיים כדי שיוכלו לתאר איך הכל מתחיל בזחילה, כולם אומרים שדבר לא ישתנה, עד שזה מאוחר מדי.
בשבוע שחלף מצאתי את עצמי מקנאת בטורקים. הנהירה שלהם לרחובות לאחר מעצרו של ראש עיריית איסטנבול אכרם אימאמאולו, אחד ממנהיגי האופוזיציה, הזכירה את עומק האדישות בישראל. במובנים רבים פיטורי ראש השב"כ רונן בר דווקא בעיתוי הנוכחי הם אירוע חמור יותר מהדחת יואב גלנט, אבל הישראלים לא באירוע. האמירה של המשפטנית טליה איינהורן, "המשטרה כבר לא בידיהם, הצבא כבר לא בידיהם, עוד מעט השב"כ לא יהיה בידיהם ובזה בעצם נגמר הסיפור", מתארת בצורה המדויקת ביותר את המציאות בישראל של מרץ 2025, והיא אמורה להפוך אותנו ליותר טורקים מהטורקים. הם מסתערים על משרד המשפטים ופוגשים כדורי גומי, וזה לא מרתיע אותם. הישראלים מתבשלים לאט.
צאו להפגין לפני שזה לא יהיה חוקי
אם לא נתעורר, במרץ 2026 כבר נקנא ברוסים. זה הטאבו הגדול בישראל, בעיקר בצד הימני של המפה שלא אוהב את ההשוואה המתבקשת בין שני מנהיגי הניצחון המוחלט הכושל, ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו, אבל בואו נסתכל לרגע במראה. בשתי המדינות מתנהלת מלחמה שמפתיעה את העולם בהיעדר הכרעה מלאה. רוסיה היתה לכאורה אמורה לכבוש את אוקראינה בתוך שבועיים וגם לישראל לא היה אמור לקחת שנה וחצי להכניע את חמאס. אלא שבינתיים שתי המלחמות תקועות, ובישראל, בדיוק כמו ברוסיה, הציבור רדום כי לא מראים לו את המתרחש בצד השני ואיך זה נראה מבחוץ.
ההבדל המשמעותי בינינו לרוסיה, בינתיים, הוא שפה עדיין מותר להפגין, אבל אנחנו לא מנצלים את הפרצה הזאת שעלולה להיסגר בחודשים הקרובים עם מינויו של ראש שב"כ שיהיה נאמן לראש הממשלה. צריך לנקוט את צעדי המחאה הקיצוניים לפני שמעצרים נטולי סיבות של מוחים יהפכו לשגרה ולאחר מכן ייכנסו לעולם שלנו גם מושגים כמו "פסק דין טלפוני", כאשר השופטים הנאמנים מקבלים הוראות לכמה שנות מאסר לשלוח את מתנגדי המשטר.
