סגור

גם וויין רוני שקל לשים קץ לחייו. אז אל תשאלו "מה היה חסר לו"

תדמיינו את וויין רוני בשיא. חלוץ נבחרת אנגליה, הכוכב של אולד טראפורד, נשוי טרי, אבא טרי לקאי הקטן. מבחוץ, החיים שכל ילד עם כדור חולם עליהם. מבפנים, בן אדם שלא יוצא לרחוב, לא נכנס לחנות, מסתגר בבית ושותה יומיים ברצף. ומתחבא, בין השאר, כדי שהבן שלו לא יראה אותו ככה.
השבוע, בפודקאסט של גבי לוגן, רוני סיפר שהגיע לנקודה שבה שקל להתאבד. הוא לא ביקש עזרה. למה? כי בכדורגל, כך אמר, להודות שקשה לך זה להיות פחות גבר. מי שהצילה אותו, לדבריו, היא אשתו קולין.
התגובה הראשונה של רוב האנשים תהיה: מה כבר חסר לו? כסף, תהילה, אישה, ילד. אבל השאלה הזאת היא בדיוק הבעיה.
אנחנו רגילים לחשוב שספורט שווה בריאות נפשית. ואצל רובנו זה נכון: מי שמתאמן באופן קבוע מוגן יותר מדיכאון. אבל ספורט תחרותי הוא חיה אחרת. זה סיר לחץ. ובתוך הסיר הזה, התאבדות היא אחד הגורמים המובילים למוות שאינו תאונתי בקרב ספורטאים.
רוני אמר משפט שכדאי להתעכב עליו: על המגרש הוא תמיד הרגיש בנוח. כל השאר היה קשה.
תחשבו על ילד שמגיל צעיר כל היום שלו סובב סביב אימונים. החברים שלו מהקבוצה, סדר היום שלו נקבע לפי המשחקים, וכשהוא שואל את עצמו מי הוא, יש לו תשובה אחת: שחקן.
זה עובד מצוין, עד היום שזה מפסיק לעבוד. פציעה. ספסל. ירידה ביכולת. פרישה. ובן אדם שכל הזהות שלו בנויה על דבר אחד נשאר בלי כלום ביום שהדבר הזה נלקח ממנו. במקצוע שלי קוראים לזה “סגירות זהות אתלטית”. בעברית פשוטה: שמת את כל הביצים בסל אחד, והסל נפל.
הפסיכולוג האמריקאי תומס ג’וינר הראה שהרצון למות נולד כששתי תחושות נפגשות: אני לא שייך, ואני נטל על אחרים.
עכשיו תחשבו על שחקן פצוע. אתמול הוא היה בלב חדר ההלבשה. היום הוא לבד בחדר הטיפולים, הקבוצה טסה למשחק חוץ בלעדיו, והוא משוכנע שהוא מאכזב את המאמן, את החברים ואת המשפחה. שתי התחושות, בבת אחת.
ויש עוד משהו שכמעט לא מדברים עליו. ספורטאים מתאמנים שנים כדי לסבול כאב. לשחק עם פציעה, לדחוף את הגוף מעבר לגבול, להתעלם ממה שהוא צועק. זו בדיוק התכונה שעושה אותם גדולים. אבל היא גם שוחקת את הבלמים הטבעיים שיש לכולנו מול כאב ומול סכנה.
פרופ' גרשון טננבאום - דעות
פרופ' גרשון טננבאום - דעות
פרופ' גרשון טננבאום
(צילום: באדיבות הקריה האקדמית אונו)
ספורטאי במצוקה לא בהכרח נראה כמו ספורטאי במצוקה. הם מאומנים להפריד בין מה שהם מרגישים לבין מה שהם עושים על הדשא. אפשר לתת משחק גדול ולחזור הביתה לחושך.
לכן צריך להסתכל על הדברים הקטנים. השחקן שפתאום יושב לבד באוטובוס. זה שמוותר על הטקסים הקבועים שלו לפני משחק. זה שממהר לחזור מפציעה בניגוד להוראות הרופא. זה שלא ישן, או שכל יומיים מגיע לחדר הטיפולים עם כאב שאף אחד לא מוצא את מקורו. ובעיקר, להקשיב כשמישהו אומר, אפילו בחצי חיוך, שלקבוצה יהיה טוב יותר בלעדיו.
איך מצילים את הספורטאים? האמת היא שאנחנו כבר יודעים מה עובד. הוועד האולימפי הבינלאומי פרסם הצהרת קונצנזוס על בריאות הנפש של ספורטאי עילית עוד ב-2019. מה שחסר זה לא ידע. זה רצון ליישם אותו. אלו המפתחות שאם ניישם אותם נוכל לשמור על הבריאות הנפשית של הספורטאים שלנו:
לבדוק את הראש כמו שבודקים את הברך. שאלון קצר ומתוקף, ולא רק בבדיקות שלפני העונה. דווקא ברגעים המסוכנים: אחרי זעזוע מוח, אחרי פציעה ארוכה, אחרי חודשים על הספסל, לקראת פרישה.
ללמד מאמנים וקפטנים לשאול. הם רואים את השחקן כל יום, הרבה יותר מכל רופא. שאלה פשוטה, שיחה בלי שיפוט והפניה לאיש מקצוע יכולות להציל חיים.
להבטיח שבקשת עזרה לא עולה דקות משחק. בלי זה שום דבר אחר לא יעבוד. כל עוד שחקן חושש שהשיחה עם הפסיכולוג תגיע לשולחן של המאמן או לשולחן המשא ומתן על החוזה, הוא ישתוק.
לבנות חיים מחוץ למגרש, עוד כשהם משחקים. לימודים, תחביבים, עוגנים שלא קשורים לכדור. לא כדי שיהיו פחות ספורטאים, אלא כדי שיהיה להם מי להיות ביום שאחרי.
לרוני הייתה קולין. לא לכל שחקן יש קולין בבית. מועדונים, איגודים ומנהלות ליגה בישראל לא יכולים להמשיך להשאיר את חיי השחקנים שלהם בידי המזל.
פרופ' גרשון טננבאום הוא ראש תוכנית פסיכולוגיית ספורט בקריה האקדמית אונו, לשעבר נשיא החברה העולמית לפסיכולוגיית ספורט