המלחמה הזאת היא קריאת השכמה שזועקת: "צדק חלוקתי בתכנון"
איך זה הגיוני שבצפון ת"א מתווכחים על רוחב המרפסת בפרויקט פינוי בינוי בזמן שבפריפריה אנשים מחשבים שניות למקלט שאינו קיים? * אם התחדשות עירונית בפריפריה אינה רווחית – רווחי הפרויקטים במרכז צריכים לסבסד אותה
בואו נדבר דוגרי. בזמן שהמדינה רועדת תחת "שאגת הארי", מוסדות התכנון שלנו מתנהגים כאילו אנחנו עדיין בעידן הפקס והשולחנות המשורטטים. אנחנו, עורכי הדין והמתכננים עם ה"פרספקטיבה והבגרות", יושבים במגדלי השן בתל אביב או בירושלים ומחליטים איך ייראו החיים של דור שלם – דור שבכלל בנוי אחרת מאיתנו.
המלחמה הזו היא לא רק אירוע ביטחוני, היא קריאת השכמה לתכנון הציבורי בישראל, והיא צועקת "צדק חלוקתי". איך זה הגיוני שבצפון תל אביב אנחנו מתווכחים על רוחב המרפסת בתוספת של תמ"א, בזמן שבפריפריה המופגזת אנשים מחשבים שניות למקלט שאינו קיים? הצדק התכנוני בישראל - שמצויה כל הזמן בין טרום טראומה לפוסט-טראומה - לא יכול להסתכם בהיטלי השבחה למטרו ובקרן הארנונה.
הגיעה העת למודל של סולידריות תכנונית. אם מימון פרויקט נדל"ני ענק במרכז מניב לבנקים או למוסדיים רווחים, חלק מהרווח הזה חייב לזרום ישירות לחיזוק תשתיות ומיגון ביישובי העימות. זה לא סוציאליזם, זה חוסן לאומי. אם לא יהיה בטוח במטולה או בשדרות, בסוף גם הנדל"ן ברוטשילד לא יהיה שווה הרבה. וזה לא רק עניין של חלוקת הכסף אלא גם ענין של חלוקת האחריות.
הבעיה היא לא רק לאן מופנה הכסף, אלא לאן מופנית תשומת הלב. אנחנו מתכננים עבור אנשים בני 20, לוחמים וסטודנטים שחוזרים מהחזית ורואים את עתידם אחרת. הם לא צריכים עוד קניון מנוכר או שכונת "בנה ביתך" מבודדת. הם צריכים עירוב שימושים, קהילתיות, גמישות תעסוקתית ומרחבים שמאפשרים שפיות במציאות משתנה. והמציאות הטכנולוגית שמשתנה אקספוננציאלית מכתיבה תכנון שמותאם לקצב הזה, ורסטילי, גמיש בהרבה, שרואה את צרכיו של ההומו-דאטוס שמחליף אותנו, הדינוזאורים.
איך לשחרר? התשובה היא שאנחנו חייבים למזג צעירים לתוך הליבה של קבלת ההחלטות. ולא, הם לא חייבים להיות עורכי דין או מתכנני ערים. הם צריכים להיות שם כנציגי דור, כמתכננים חברתיים, כמי שיחיו כאן כשאנחנו נהיה בבית האבות (הממוגן, אני מקווה). פעם היה במועצה הארצית נציג הדור הצעיר. בכנסת היה נציב הדורות הבאים. דור ה-Z חייב להיות משולב בגופי התכנון – ועכשיו.
תכנון נועד לשרת את האנשים, לא את הביורוקרטיה. הגולם קם על יוצרו. אם לא נשכיל לשלב את הדינמיות של הצעירים עם הבגרות המקצועית שלנו, נמשיך לייצר ערים שלא מתאימות למציאות של 2026.
המלחמות, ואלה שיבואו, יחד עם השינויים הגלובליים האדירים והמהירים שישראל במרכזם, משנים את הכל: את המקצועות, את שימושי הקרקע ואת הציפיות שלנו מהמרחב הפיזי. בשם הדור הבא ובשם אלה שייאלצו להילחם כנראה עוד עשרות שנים רבות.
מאת עו"ד יובל גלאון, ראש מחלקת תכנון ובנייה במשרד עמית פולק מטלון
d&b – לדעת להחליט
