עבירות השוחד כמכת מדינה
עבירות השוחד כמכת מדינה
עונש המאסר הכבד שהוטל על פאינה קירשנבאום מצביע על כך שיש להתייחס לעבירות השוחד כמכת מדינה ולמרות זאת יש לנהוג בזהירות ומידתיות. כלים להתמודדות
גזר הדין ועונש המאסר הכבד שהוטל על פאינה קירשנבאום מצביע על כך שיש להתייחס לעבירות השוחד בישראל כאל מכת מדינה. יחד עם זאת, יש לנהוג בזהירות רבה ומכופלת בשיקולים להחמרה בענישה ולא לקבוע סטנדרט ענישתי שונה בשל מעמדו של נאשם או בשל השתייכותו לקבוצה מסוימת באוכלוסייה.
שוחד הוא שוחד הוא שוחד, היטיב בית המשפט העליון להגדירו כ"סרטן בגוף חברתי ציבורי". לכל הדעות, מדובר בעבירה הפוגעת קשות בתקינות המנהל הציבורי בשלטון החוק ובאמון הציבור בו. לאור התגברות ממדיה של העבירה לאורך השנים, יש לראות בה כמכת מדינה. יחד עם זאת, חרף ריבוי המקרים אין זה מוצדק לטעמי להבדיל בין מקרי השוחד בהתאם לאופי תפקידו הציבורי של לוקח השוחד או בהתאם לרום מעמדו. לפי לשון החוק, אין זה משנה מיהות הנותן או מיהות מקבל השוחד. העבירה עצמה חלה על כל עובד ציבור לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור. כל 'עובד ציבור' חשוף לעבירה ולענישה באופן שווה בין אם הוא עובד מדינה, קצין משטרה, מנהל סניף בנק, עובד רשות מקומית או נבחר ציבור.
סעיף זה יוחד באופן ספציפי לעובד ציבור ומכאן העונש החמור שבצד ביצוע העבירה ולא יהיה זה מוצדק להחמיר עם מבצעיו אך בשל השתייכותם למעמד מסוים. ההיפך הוא הנכון, נימוק זה להחמרה לפי מעמדות יוביל דווקא לתוצאה הפוכה של זילות בקרב עובדי הציבור הפשוטים, הפקידים הבאים במגע יומיומי עם הציבור. למקרא גזר הדין של קירשנבאום ניכר שההחמרה המשמעותית בעונשה נומקה אך בשל תפקידה הציבורי הבכיר תוך ביצוע אבחנה בין מעמדות של מבצעי עבירות שוחד שונים, כך לדוגמא בהשוואה לענישה בתיקי שוחד אחרים בחר השופט ירון לוי לבצע אבחנה בין מעמדו של שוטר שלקח שוחד לבין זה של נבחר ציבור, תוך שציין כי זה האחרון חמור פי עשרות מונים.
כבר נקבע בעבר שהשתייכותו של נאשם למעמד מסוים או לקבוצה מסוימת בחברה אינה רלוונטית כשלעצמה לצורך קביעת רף הענישה הראוי לעבירה שביצע. למעשה, למעט תיאור התיעוב שבמעשים, גזר הדין לא מציע דרך להתמודדות או מניעת תופעת השוחד וצמצומה ולא נוקט בהמלצות ליישום בקרב עובדי הציבור.
אם נשים את הקלפים על השולחן, מעבר להיות עובדי הציבור חשודים פוטנציאלים יש לראות בחלקם גם כדמויות ברות ניצול. ענישה חמורה ככל שתהא לא תספק הגנה לציבור ויש מקום לקרוא למחוקק להדגיש את דוח מבקר המדינה בנושא, לחזק את תפקיד מבקר פנים בכל מפלגה פוליטית ולחייב מינוי ממונה על החובות הרגלוטריות, קצין ציות בכל משרד ממשלתי ובכל גוף ציבורי וזאת בבחינת לא תיתן מכשול בפני עיוור. מלבד דרכי הענישה, על בתי המשפט מוטלת החובה לחנך ויש מקום לקרוא לאמץ את אמנת ארגון הOECD והמלצותיה גם בקרב עובדי ציבור וזאת ע"י העלאת המודעות, פיתוח תוכניות הדרכה והטמעה ויצירת מנגנונים פנימיים למניעה בכל ארגון ציבורי בדיוק כמו שקיים בתאגידים עסקיים העוסקים בתחומים כלכליים. לא זו אף זו, יש לטעמי להקים יחידת טוהר מידות שתמנע ביצוע עבירות מוסר בכל משרדי הממשלה ותפקח על עובדי הציבור באשר הם.
מאת ארז אבוהב, עו"ד, ארז אבוהב, משרד עורכי דין
