שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
משפט

ספרו החדש של שר המשפטים לשעבר מלא ברוח הקרב

פרופ' דניאל פרידמן מתאר בספרו החדש את עולם המשפט הישראלי מעמדת האופוזיציונר לאקטיביזם השיפוטי. בין קטטות לתיאוריות קונספירציה נראה שימיו של פרידמן במשרד המשפטים סדקו לא מעט ממורשתו של אהרן ברק

משה גורלי 07:5907.07.13

הטענה הגדולה של פרופ' דניאל פרידמן בספרו החדש "הארנק והחרב" היא שהדמוקרטיה שלנו נשלטת בידי משפטניה, ובראשם בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה. לא מהפכה חוקתית היתה כאן, הוא קובע, אלא הפיכה שלטונית שבשיאה נישל המשפט את הפוליטיקאים מסמכויותיהם וסירס את יכולתם למשול.

 

שם הספר לקוח מ"הפדרליסט" האמריקאי, שנכתב לפני כ־200 שנה ושבו קבע אלכסנדר המילטון שהרשות השופטת היא החלשה מבין שלוש רשויות השלטון, כיוון שהיא נטולת כוח (חרב) ותקציב (ארנק). לפי פרידמן, הרשות השופטת בישראל התגברה על חסרונות אלה. "אפשר לומר ללא היסוס שיש לבית המשפט גם ארנק וגם חרב", כותב פרידמן. "כשהוא מחליט על הגדלת הפיצויים שישולמו בעקבות ההינתקות מרצועת עזה, הוא מושך את התשלום מאיזשהו ארנק, שאינו הארנק הפרטי של השופטים. כשמחליטים שלפלסטינים שנפגעו באינתיפאדה ישולמו פיצויים, יש איזשהו ארנק שמתוכו מוציאים את הכספים שפסק בית המשפט. וכשמחליטים על מיגון יישובים בעוטף עזה, יש ארנק שממנו משולמות עלויות המיגון... ניתן לומר ביחס לארנק שעומד לרשות בית המשפט שהשופטים פטורים מלדאוג שיהיה מלא".

 

דניאל פרידמן דניאל פרידמן צילום: עמית שאבי

 

שני יעדי תקיפה

 

בקטע זה מתייחס פרידמן לשלושה פסקי דין שבהם הסיג בג"ץ, לשיטתו, את גבולה של הממשלה בחסות האקטיביזם השיפוטי מייסודו של נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, שהוא אחד משני יעדי התקיפה המרכזיים בספר. השני הוא היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז, שלדעת פרידמן הרחיב את גבולות הגזרה של תפקידו לממדים אימפריאליסטיים ש"השלימו" את הלפיתה השיפוטית של בג"ץ. בין שני אלה לא נותר לפוליטיקאים שום מרחב. בג"ץ קובע להם מה סביר ומה מידתי, היועץ משתמש בעבירה עמומה כהפרת אמונים כדי לחקור ולהעמיד אותם לדין, ושניהם מכתיבים לממשלה את המינויים הבכירים בשירות הציבורי.

 

הדמיון הנוסף בין ברק למזוז הוא ששניהם כיועצים משפטיים הפילו ראשי ממשלה מכהנים באמצעות שימוש בלתי לגיטימי, לפי פרידמן, בסמכותם. ברק את יצחק רבין בפרשת הדולרים, ומזוז את אהוד אולמרט בהחלטה על עדות מוקדמת של משה טלנסקי. פרידמן מתאר כיצד "סחט" מזוז את השרים לצדד בעמדותיו: "הסתבר לי שכמה וכמה שרים נמצאים בחקירות או ב'בדיקות' למיניהן. חשתי אווירה של פחד. יועץ משפטי שהעמיד לא מכבר נבחרי ציבור לדין, ואחרים נמצאים בחקירות תחת הנחייתו - גם אלה שאינם נחקרים כרגע שמעו על 'הפרת אמונים', והם ערים לכך שניתן לפתוח בחקירה נגדם על כל עניין של מה בכך. בהפסקה פנה אליי אחד משרי ש"ס, ואמר לי במפורש שאין להם עניין להתנגש עם מזוז והם יימנעו בהצבעה". 

 

אשר גרוניס. מינוי "פרו-ממשלתי" אשר גרוניס. מינוי "פרו-ממשלתי" צילום: אלכס קולומויסקי

 

מנתץ כל קונבנציה

 

פרידמן מנתץ בכישרון אנליטי ובלשון סרקסטית כמעט כל קונבנציה ומסורת משפטית שהתקבעה כאן ב־30 השנים האחרונות. שני אירועים מכוננים הדליקו את האמביציה הלעומתית הזו: פסילת מועמדותה של חברתו ושותפתו לכתיבה פרופ' נילי כהן לבית המשפט העליון, ותיק הנשיקה ששיגר את שר המשפטים חיים רמון לספסל הנאשמים.

 

וכשהלהט הזה גויס בידי ראש הממשלה אולמרט למשרד המשפטים, הפכה ההתרסה הפרידמנית לסדר היום המשפטי של מדינת ישראל. ובמרכזה הפיכת נגד להחזרת המשילות שנגזלה מהפוליטיקאים על ידי המשפטנים. פרידמן התגלה לא רק כנאה דורש, ועיקר הזעם שנוקז כלפיו היה כשהפעיל את סמכויותיו מבלי לשתף את נשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש שאותה תיעב במיוחד. הוא עשה זאת בהתאם לחוק, אך בניגוד למסורת שלפיה השר לא זז מילימטר בלי הנשיא כפי שהיה בימי שלטונם של מאיר שמגר וברק.

 

אחרי שמנכים את המשקעים הפרסונליים, מתברר שפרידמן צדק בלא מעט יוזמות ורפורמות שדחף: ביטול המינויים הזמניים לעליון, מינוי עורכי דין מהמגזר הפרטי לעליון, קציבת קדנציות לנשיאי בתי משפט, פיצול והפרדת תפקיד היועץ המשפטי מהתובע הכללי והקמת גוף ביקורת על הפרקליטות. בין שהצליח ובין שנכשל (פיצול היועץ), פרידמן משכנע שרעיונותיו לגיטימיים ואינם איום קיומי על מערכת המשפט ושלטון החוק, כפי שניסתה להציגו הקואליציה שגיבשה נגדו נשיאת העליון לשעבר דורית ביניש. לטעמי, פרידמן ממעיט קצת באחריותו שלו לליבוי הקטטות. בניגוד לרושם שהוא מנסה ליצור בספר, הוא לא רק התגונן אלא גם יזם ונהנה מהמהומות ההן.

 

אהרון ברק. אקדמיה וגם פרקטיקה אהרון ברק. אקדמיה וגם פרקטיקה צילום: אוראל כהן

 

אינספור חזיתות ועימותים

 

הספר מתפרס על אינספור חזיתות שפתח פרידמן. עימותים אידיאולוגיים נגד נרטיב "הכל שפיט" של ברק; עימותים מקצועיים על דרכי הפעלת המשפט הפלילי נגד אנשי ציבור; עימותים פרסונליים עם בכירי המערכת כשהיה שר משפטים. מעל כל אלה מאתגר פרידמן כבלתי לגיטימי את המהלך המשפטי המשמעותי ביותר בדור האחרון – "המהפכה החוקתית". לשיטתו, יצר בית המשפט העליון בפסיקתו חוקה לישראל ומשך עצמו בציציות שערותיו לעמדת הפרשן שבסמכותו לבטל מכוחה חקיקה של הכנסת.

 

הספר משלב עיון תאורטי, עדות אישית ובעיקר פולמוס. ערבוב הז'אנרים בעייתי, אבל מרתק לראות איך רותם פרידמן את המכלול הזה להוכחת התזה הבסיסית שלו - השתלטות המשפט על חיינו. לעניין זה, פרידמן הוא תומך נלהב בתיאוריית הקונספירציה שלפיה נעשה שימוש במשפט הפלילי כדי "להוריד" יריבי מערכת כיעקב נאמן, חיים רמון, ראובן ריבלין, רפול, דרור חוטר־ישי. פרשות אלה ועשרות רבות נוספות מתוארות בתמצות מזהיר, שנועד לשכנע את הקורא בהפיכת הפרקליטות לכלי לשימור שלטון המשפט באמצעות "ניפוח" ממדי השחיתות והטלת אימה על המערכת הפוליטית.

 

מני מזוז מני מזוז צילום: שאול גולן

 

המפץ הפריד ביניהם

 

הספר מגולל את ההיסטוריה של המשפט הישראלי מזווית ייחודית של אחד המשפטנים הבולטים שצמחו כאן והיחיד שהעמיד אופוזיציה רעיונית ומעשית אמיתית לאהרן ברק. שנים רבות הלכו פרידמן, חתן פרס ישראל וחבר האקדמיה הלאומית למדעים, וברק יד ביד עד המפץ שהפריד ביניהם. שניהם אנשי אקדמיה ששלחו ידם גם בפרקטיקה והובילו מהפכות. ההבדל הגדול הוא שלברק היו 30 שנה כשופט ונשיא כדי להטמיע את מורשתו. לפרידמן היו שנתיים כשר משפטים כדי לסדוק את מורשת ברק. פרק הסיום של הספר, שני עמודים שמוכתרים בשם "סימני תפנית", מתאר את ההצלחות המסתמנות של תקופת פרידמן במשרד המשפטים.

 

אחד ממבשרי השינוי הוא המינויים "הפרו־ממשלתיים" של אשר גרוניס לנשיא העליון, של יהודה וינשטיין ליועץ המשפטי ושל יוסף שפירא למבקר המדינה. שלושתם הפוכים בתכלית בתפיסת תפקידם בהשוואה לקודמיהם. שלושתם הרבה יותר פרידמן מברק.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x