בקומה ה־52 אני רואה את אלוהים
כתבת "כלכליסט" הצטרפה לקרן במתקן השעשועים האורבני שלו - המגדל העגול במרכז עזריאלי בתל אביב
רציתי להרגיש אקסטרימיסטית ליום אחד, אז ביקשתי מדניאל קרן לקחת אותי למתקן השעשועים האורבני שלו - המגדל העגול במרכז עזריאלי בתל אביב. עבור קרן, שהגיע ראשון במירוץ עזריאלי, מדרגות המגדל הן סוג של מתקן שעשועים שהוא נוהג לעלות עשר פעמים ברציפות לפני אתגרים כמו טיפוס על האוורסט. בריצה או בהליכה? אני שואלת. "הר מכרסמים, לא אוכלים", מסביר קרן את ההתקדמות האטית לאורך גרמי המדרגות. "בהליכה זה קשה מספיק", הוא אומר. "הכל עניין של למצוא את הקצב הנכון שבו תוכלי להמשיך עוד הרבה זמן".
אנחנו עולים בקצב של 20 שניות לקומה, קצב נוח אבל מאומץ. אחרי עשר קומות, הקושי הופך לממשי. בבת אחת מרגישים מאוד את החום. הצירוף של מאמץ, חוסר אוורור, והתחושה הקלסטרופובית של גרם המדרגות האינסופי והחדגוני, שנשבר רק בבדלי סיגריות שכובו על הרצפה, מתחיל להעיק. ממשיכים לעלות בקצב הקבוע והכל נראה בשליטה, עד שבקומה ה־43 ברגע של חוסר ריכוז - מעידה קטנה. הנשימה כבר כבדה מאוד ואני מתחילה לספור חצאי קומות, 43 וחצי, 44, 44 וחצי. בקומה 45 מופיעה על הקיר הכתובת: "תפסיק לקרוא, תטפס!", ואני מנסה לציית. הפטפוט כבר קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי. זה הזמן להאיץ, אומר לי קרן בקומה ה־49, אני עולה אותה בקושי ומנסה להגביר בשתי הקומות האחרונות, 51, 52, לרוקן את שארית הכוח. "עשיתי את זה", אני חושבת לעצמי, ומנסה להסדיר נשימה בשפיץ של המגדל העגול. אלא שאז קרן אומר: "זה היה חימום, רק כדי לקבל מושג ראשוני. עכשיו בואי נעלה שוב".
במעלה המדרגות במגדלי עזריאלי. "הפעם הראשונה היא רק חימום, בואי נטפס שוב" צילום: עמית שעל
אני מנסה להתרגל לרעיון בזמן הירידה במעלית לנקודת המוצא ("כי כמו בטיפוס הרים, עיקר התאונות קורות בירידה"). האסטרטגיה, מסביר קרן, היא להגביר מעט את הקצב בכל עשר קומות, מתוך מטרה לרוקן את הכוח שנותר בסוף. מתחילים מההתחלה, שוב בקצב של 20 שניות לקומה. בקומה ה־21 הדופק בשמים, הנשימה קשה, הזמן מתחיל לעמוד. בקומה ה־27 אני מתחילה לתמוך ברגליים עם היד, הנשימה כבדה, קשה נורא. הגומי של החזייה מתחיל לחנוק, אני מנסה להרחיק אותו מהגוף. בספרו כותב קרן שלמירוץ הסהרה יצא עם נעלי ספורט גדולות בשתי מידות כדי
לספוג את ההתנפחות של כלי הדם בכפות הרגליים, ועכשיו אני מבינה למה. בקומה ה־34 אני נעצרת להתאוששות של כמה שניות, אבל קרן קורא: "הלאה, לא לעצור" ואני ממשיכה. בקומה ה־38 קרן מנחה 'טיפה יותר מהר', אבל אני לא מצליחה.
תחושת סחרחורת ועילפון עוצרת אותי לעוד כמה שניות בקומה ה־44. "לא לעצור בשום אופן, אם קשה תורידי קצב. ידיים על המעקה ולהתקדם, זה המאני טיים". אחרי עוד כמה שניות של התאוששות אני מטפסת את שתי הקומות האחרונות, סגולה ממאמץ, מתנשפת ומזיעה. בדרך למטה, במעלית, אני מנסה להסדיר נשימה, שופכת על עצמי מים ונפרדת מקרן לרגלי המגדל ברגליים רועדות. לרגע נדמה לי שאני מבינה את עוצמת הסיפוק האקסטרימי, את ההיי שמלווה את הידיעה שעשיתי משהו שגדול עליי בכמה מידות. "היינו עושים את זה פעם שלישית", אומר לי קרן, "אבל חייבים גם להשאיר טעם של עוד".
